הידור בנרות חנוכה
כתב עמיחי ברטוב (ב') בדף קשר # 1663, וישב ה'תשפ"א[44]
הגמרא במסכת שבת, במהלך עיסוק בהלכות חנוכה, מביאה את ההידורים השונים בהדלקת הנרות:
תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.[45]
מצוות חנוכה בצורתה הבסיסית היא 'נר איש וביתו'. על גבי זה, הגמרא אומרת שניתן להדר, וניתן להיות מהדרין מן המהדרין. ניתן להבין בשתי דרכים מהם אותם הידורים:
- הידור בסיסי בו כל אחד מבני הבית מדליק, ומהדרין מן המהדרין בו כל הבית יחד בצורה של 'נר איש וביתו' מוסיף והולך.[46] כך סבר ר"י בתוס':
והמהדרין מן המהדרין – נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית.[47]
הר"י מסביר שאם מודל המהדרין מן המהדרין יתבסס על 'נר לכל אחד ואחד' אז לא יהיה היכר להוספה כנגד הימים הנכנסים, אלא יחשבו שמספר הנרות הוא כמספר אנשי הבית.[48]
- לעומת זאת, ניתן לומר שההידורים באים כשתי קומות אחת על גבי השניה. כך, מהדרין אומר שכל אחד מבני הבית מדליק נר לעצמו, ומהדרין מן המהדרין זה להוסיף בכל יום כמספר בני הבית. כך הרמב"ם פוסק:
כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.[49]
ניתן לראות שהרמב"ם פוסק שמהדרין מן המהדרין מקיימים את שני ההידורים, אך בעל הבית הוא שמדליק עבור בני הבית את כלל הנרות.
את מחלוקת הרמב"ם והתוספות נסביר בשני אופנים: ראשית, כמחלוקת במסגרת דין הידור מצווה; שנית, כדין ייחודי של הידור בחנוכה.
הידור מצווה רגיל
בגמרא בשבת קלג: מובא דין הידור במצוות:
זה אלי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.
דין הידור מצווה נלמד מהכתוב "זה אלי ואנוהו" שמלמד שצריך לעשות את המצוות בצורה נאה. על פי בית הלוי, ישנן שתי הבנות בדין הידור: הידור יכול להיות קיום משופר של המצווה עצמה, וכן יכול להיות מצווה נוספת על גבי המצווה הבסיסית. נראה ביטוי לכך באמצעות הגמרא בשבת הדנה לגבי מילה, אם יש צורך לחזור על ציצין שאינם מעכבים:
דתנו רבנן: המל, כל זמן שהוא עוסק במילה – חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה - חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה - אינו חוזר.
הברייתא מביאה שבמקרה והמוהל פרש מהמילה, הוא חוזר רק על ציצין שמעכבים ולא על אלו שאינם מעכבים. הרמב"ם[50] פוסק שכך הלכה גם בימי החול ולא מדובר בדיני שבת. בעוד הטור חלק עליו וקבע שרק בשבת לא חוזרים על ציצין שאינם מעכבים, כיוון שלא מחללים את השבת שהרי גם בלי זה התינוק כבר נימול.
- הידור כמצווה נוספת:
בית הלוי[51] מסביר שלכאורה שיטת הטור ברורה יותר, כיוון שיש רצון להדר במצוות, ולפיכך בחול אין סיבה שלא לחזור גם על ציצין שאינם מעכבים. קיום של הידור המצווה הוא כמצווה נוספת על גבי הציווי עצמו. לכן גם לאחר שפירש יש סיבה לחזור כדי לקיים את מצוות ההידור. אם כן, כיצד ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם?
- הידור כחלק מהמצווה עצמה:
הרמב"ם פסק שאם המוהל סיים למול את הציצין המעכבים, אין לחזור על הציצין שאינם מעכבים. לכאורה תמוה, מדוע שלא יקיים את מצוות המילה בצורה מהודרת יותר?
כאן מתברר יסוד חשוב בשיטת הרמב"ם בהידור מצווה – הידור מצווה הוא חלק בלתי נפרד מקיום המצווה עצמה, ולפיכך לאחר שהמצווה הסתיימה, לא ניתן לחזור. קיום ההידור בלא המצווה עצמה הוא חסר טעם או תוקף, כיוון שהידור מצווה אליבא דהרמב"ם הוא אך ורק קיום משופר של המצווה על ידי עשייתה בצורה נאה.
על בסיס חקירה זו בגדרי הידור מצווה, הגרי"ז[52] מבאר את יסוד שיטת הרמב"ם בהידור בנרות חנוכה. כיוון שההידור הוא קיום משופר של המצווה עצמה, יש צורך שעצם מצוות נר איש וביתו תעשה בהידור, ולכן בעל הבית מדליק עבור כולם בצורה של מוסיף והולך, או מדליק עבור כל בני הבית בהידור הפחות יותר. בין ובין כך, בשני ההידורים קיום מצוות נר איש וביתו נעשה בהידור.
כפי שהוזכר לעיל, לשיטת התוספות יש שני מסלולי הידור: מהדרין – כל אחד מבני הבית מדליק נר בכל יום; מהדרין מן המהדרין – נר איש וביתו בצורה של מוסיף והולך. על פי הסברו של הגרי"ז נראה שניתן להבין את שיטת התוספות בשתי צורות:
- תוספות אומרים שמהדרין הוא שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו, במקום המצווה הבסיסית של נר איש וביתו, כך שההידור הוא חיצוני למצווה. המהדרין מן המהדרין יקיימו את מצוות נר איש וביתו בצורה משופרת – בעל הבית ידליק בצורה של מוסיף והולך, כשההידור הוא חלק מגוף המצווה.
- במקביל ניתן לומר שכיוון שהתוספות מדגישים את הצורך בהידור "שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך", ההידור לשיטתם הוא חיצוני למצווה. בשל כך שיש חשיבות רבה להיכר ההידור, משמע שההידור עומד בפני עצמו והתוספות רוצים להפרידו מגוף המצווה, ולכן ההידור הוא כשיטת הטור – מצווה חיצונית נוספת.
לסיכום, על פי הצעה זו הידור בנרות החנוכה הוא הידור מצווה רגיל. המחלוקת בין התוספות לרמב"ם יושבת על בסיס שתי ההבנות בהידור מצווה רגיל. הרמב"ם לשיטתו, סובר שהידור הוא חלק מגוף המצווה ממש ולכן כל ההידור הוא בצורה של 'נר איש וביתו'. בתוספות יש להתלבט האם כל שיטתם היא שההידור הוא מצווה חיצונית, או שיש לחלק בין ההידור הבסיסי שהוא חיצוני, ובין המהדרין מן המהדרין שם ההידור הוא חלק מגוף המצווה.
הידור ייחודי בדיני חנוכה
יחד עם זאת, ניתן להציע שההידור בהדלקת נרות חנוכה הוא ייחודי ואינו מדין הידור במצוות ככל מצווה אחרת, ניתן לראות שלוש ראיות לכך:
- בפן הטקסטואלי, הברייתא בשבת בה מופיעים ההידורים השונים בנרות חנוכה היא המקור התנאי היחידי בו מוזכר הביטוי 'מהדרין'. אם כך, ייתכן ששוני טקסטואלי זה מעיד על שוני תוכני לעומת 'התנאה לפניו במצוות' - דין הידור מצווה הרגיל, כפי שהוזכר לעיל.
- ברמת הסברה, ככלל, החובה להדר במצווה היא עד שליש מהקיום הבסיסי שלה.[53] ודאי שבנרות חנוכה ההידור הוא יותר משליש, ולכל הפחות הוא פי שניים מהקיום הבסיסי של המצווה.[54] אם כן, למה בחנוכה עלות ההידור גבוהה משמעותית מבכל מצווה אחרת?
יתר על כן, הרמב"ם בהמשך הלכותיו שם כותב כך:
מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.[55]
ראשית, ניתן לראות שהרמב"ם מדגיש את החביבות שבמצוות נר חנוכה והחשיבות בזהירות בה. לאחר מכן הרמב"ם פוסק שאפילו עני שמסתמך רק על צדקה צריך לשאול או למכור את כסותו כדי לקיים את המצווה, והאור שמח[56] כותב שחובה זאת תקפה גם כלפי ההידור, שאף בו יש "להוסיף בשבח האל". בהידור מצווה רגיל יש מחלוקת האם אדם שמזונותיו דחוקים צריך להשקיע עד שליש[57], אך בנרות חנוכה בהם ודאי ההידור יקר יותר משליש, עני צריך למכור כסותו בשביל לקיים את ההידור! עולה מכאן הבדל משמעותי בין הידור בנרות חנוכה להידור מצווה רגיל.
את הסיבה לכך שיש להדר בנרות חנוכה באופן מיוחד ניתן למצוא בדברי בית הלוי :
והמהדרין מן המהדרין וכו'. הנה הא דמצינו במצוה זו הידור ויותר הידור. הנראה משום דעיקר הנס תכליתו היה רק משום הידור מצוה לחודא ולא משום עיקר המצוה. דהרי היה בפך שמן להדליק בו לילה אחת והרי היו יכולים לעשות פתילות דקות ביותר שתהיה הפתילה חלק שמינית מן מה שהיה רגיל להיות בכל יום מקודם והיה מספיק לשמונה ימים, והיה מקיים עיקר המצוה דהרי אין שיעור לעובי הפתילות. וכל הנס היה רק משום הידור מצוה, שיהיו הנרות יפים כמו שהיו מקודם. וע"כ תיקנו חכמים במצוה זו הידורים יותר מבכל מצוה.[58]
הבית הלוי מסביר את המוטיבציה שלנו להדר בנרות חנוכה באופן מיוחד וגדול יותר משאר המצוות - עצם הדלקת הנרות במקדש נעשתה בהידור, ולכן היה צורך בנס פך השמן.
טעמי ההידור:
בהמשך הגמרא בשבת מובאת מחלוקת לגבי טעמי ההידור לב"ה ולב"ש:
אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקדש ואין מורידין.
הגר"א[59] מבאר שמחלוקת הרמב"ם והתוס' היא גם לגבי טעמי ההידור, כפי שנחלקו רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. הרמב"ם סובר שההידור הוא בשל מעלין בקדש ואין מורידין, ולכן לשיטתו לא חוששים להיכרא. לעומת זאת, טעמם של התוס' הוא כנגד ימים היוצאים, ולכן הם דורשים היכרא.
לפיכך עולה שההידור בנרות חנוכה הוא דין מיוחד במצוות הדלקת הנרות הנובע מעניינים ייחודיים לחנוכה. בחנוכה אנו מציינים שני אירועים היסטוריים: ניצחון החשמונאים במלחמה כמעטים מול רבים, וחידוש העבודה במקדש. ייתכן וכל אחד מצדדי המחלוקת בה עסקנו מייצג היבט אחר של ימי החנוכה.
שיטת הרמב"ם
על פי הגר"א, טעמו של הרמב"ם הוא משום 'מעלין בקודש ואין מורידין' לב"ה, או משום פרי החג לשיטת ב"ש. שני הטעמים הללו קשורים ישירות לעולם הקדשים: הכלל 'מעלין בקדש' נדון במנחות ונלמד מדיני המשכן - משה לקח את מחתות עדת קרח ועשה מהם ריקועי פחים למזבח. פרי החג אלו הקורבנות שהוקרבו בחג הסוכות, על פי שיטת ב"ש. ניתן לראות קשר ישיר בין ההידור בהדלקת נרות החנוכה לבין עולם הקדשים ועבודת המקדש. לכן, נראה שבשיטת הרמב"ם בהידור יש דגש על הזיכרון ההיסטורי של חידוש העבודה במקדש.
לפיכך עולה ששיטת הרמב"ם בהידור הנרות מדגישה את חניכת המקדש מחדש לאחר שטימאו אותו היוונים. פרסום הנס שבהדלקת הנרות נועד להדגיש את הנס שנעשה במקדש, בצורה רבה ככל שניתן. על פי הרמב"ם אנחנו מעלין בקדש, ואין צורך לדקדק בכך שיהיה היכר בעליה, כיוון שעצם פרסום הנס מתגבר על ידי מספר רב יותר של נרות. למעשה, על פי הבנה זו בשיטת הרמב"ם אין כל סיבה לדרוש היכר מיוחד למספר הימים אלא עצם הגברת האור תגדיל את פרסום הנס שנעשה בחניכת המקדש.[60] צד זה שבימי החנוכה עולה בסוף תפילת 'על הניסים' הנאמרת בחנוכה:
וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ ...
שיטת התוספות
על פי ביאור הגר"א התוספות סוברים שהטעם להידור הוא כנגד ימים היוצאים (או הנכנסים לב"ש).
במסכת עבודה זרה מובאת אגדתא מפורסמת הנקשרת לימי חנוכה:
ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים – הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
אדם הראשון חרד מכך שהימים הולכים ומתקצרים, במחשבה כי סוף העולם קרב ועמו החזרה לתהו ובהו בעקבות מעשיו, ולכן הוא יושב בתענית ותפילה. בבוא תקופת טבת, הוא רואה את הימים הולכים ומתארכים, מבין שכך נוהג העולם וקובע את הימים הללו לשמחה. שמונת הימים הללו שנקבעו לשמחה בתקופת טבת, מזכירים באופן בולט את ימי החנוכה. בנוסף, לשון האגדתא כאן דומה ללשון הברייתא המסבירה על מהות החנוכה, במיוחד בחתימתה:
תנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון ... לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
הביטויים 'לשנה האחרת', 'עשאום – עשאן' ו־'ימים טובים', מצביעים גם כן על קשר הדוק בין חנוכה לחגו של האדם הראשון, עליו עמדו רבים וטובים.[61]
כמדומני שניתן לומר שנקודת הקישור הזו היא דווקא בניצחון הניסי במלחמה על היוונים. עם עלייתו של אנטיוכוס אפיפנס מצבם של היהודים בארץ ישראל התדרדר, וכשרבו הגזירות ובית המקדש טומא על ידי היוונים מתתיהו זעק:
וירא מתתיהו את התועבות אשר ביהודה ובירושלים ויקונן ויאמר:
אוי לי כי נולדתי לחזות את שבר עמי וקריה הקדושה בידי בני נכר.[62]
מתתיהו זועק 'אוי לי' על כך שנולד לסיטואציה בה עם ישראל הולך ונשבר, בדומה לזעקת 'אוי לי' של האדם הראשון שרואה את עולמו הולך וכלה. החשמונאים פתחו במרד מתוך חרדה קיומית להמשכיות העם היהודי, בין היתר משום שהיוונים גזרו על המצווה שמנציחה את הזהות היהודית – המילה. המרד פרץ מתוך אמונה דתית ותפילה[63], כפי שהשינוי באדם הראשון הגיע מתוך תענית ותפילה. אם כך, הדמיון בין הסיפורים מושתת על שני יסודות: החרדה הקיומית לעצם ההוויה של עם ישראל או של האדם, והשינוי שחל בעקבות התפילה והפנייה אל ה'. בנוסף ניתן להצביע על נקודה שלישית - המהפך במלחמה וניצחון החשמונאים היה תהליך הדרגתי שלקח מספר שנים[64], בדומה לאור שהאריך והלך לאדם הראשון באופן הדרגתי.
כפי שנכתב לעיל, שיטת התוס' ב'מוסיף והולך' היא כנגד הטעם של ימים היוצאים (לשיטת ב"ה שכידוע נפסקה להלכה). התוס' מדגישים את הצורך בהיכר ההידור, בכך שתהיה ידיעה ברורה שהנרות עלו בצורה הדרגתית. עצם מצוות 'נר איש וביתו' מפרסמת את הנס, וההידור בה נעשה בצורה של מוסיף והולך. זאת כדי להדגיש את התהליך ההדרגתי – בכל יום מתגבר האור בעוד נר אחד. פרסום הנס מוסיף והולך בכל יום עם גידול מספר הנרות. זאת בדומה לאור שהוסיף והלך לאדם הראשון שהגיע לאחר התפילה לקב"ה, ולניצחון המלחמתי שנעשה בצורה הדרגתית, תוך הדגשת האמונה והתפילה לה'. לפיכך נראה ששיטת התוס' מדגישה את ההיבט של הניצחון המלחמתי בתוך החנוכה. היבט זה מוזכר גם הוא בתפילת על הניסים:
...כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ. וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים...
סיכום
תחת ההנחה שהידור בנרות חנוכה הוא דין ייחודי בהלכות חנוכה, ולא חלק מדין הידור כללי, אזי לשיטת הרמב"ם טעם ההידור הוא 'מעלין בקדש', והוא מדגיש את ההיבט של חידוש העבודה במקדש בימי החשמונאים. לשיטת תוס', טעם ההידור הוא כנגד ימים היוצאים, הידור הדרגתי המצביע על הניצחון ההדרגתי שהיה במלחמה, שמתקשר גם עם דברי האגדה על האדם הראשון.
שני ההיבטים הללו משמעותיים בחג החנוכה. מחד, ההודאה לקב"ה על עצם העצמאות והניצחון במלחמה, בד בבד עם השמחה על חידוש העבודה במקדש. הרב קוק עומד על ההשפעה של הנרות המוחשיים על נפש האדם:
גם כח המדמה והמצייר, חוקותיהם איתנים ע"פ חכמת אלהים וטובו, וכיון שיש יחש בכח המדמה והמצייר בין אור הנר המאיר [את] המחשך החושי, לאור התורה המאיר מחשכי הנפש, אותו היחש הוא דבר שיש בו כדי לפעול בזה על זה ע"פ השימוש ביחש זה בדרך הטוב והישר, באופן המטה את האדם לדרכי חיים לשמור דרך ד'. (עין אי"ה, שבת, ב, כח)
ההתבוננות בנרות החנוכה מעוררת תהליכים נפשיים בלב האדם, המטים אותו לאור התורה. ההארה הזו יכולה להיות באופן פתאומי וסוחף, ויכולה גם להיות באופן הדרגתי ומתון[65] , בדומה לשני ההיבטים שיש בהידור בנרות.
שנזכה לקחת את הארת נרות החנוכה, ולקיים לא רק המצווה כמהדרין מן המהדרין, אלא אף את המשך החורף, כל אחד כפי ייחודו ודרכו.
[44] תודה לצי רויך על העזרה בליבון הדברים.
[45] שבת כא:
[46] במסגרת מאמר זה אדון בשיטת בית הלל שכידוע נפסקה להלכה, לכן לרוב לא אתייחס לטעמי ההידור לבית שמאי.
[47] שם.
[48] אך יש לתמוה, שכן גם על מספר הנרות שהולך ועולה ניתן לומר שהוא כנגד אנשי הבית. הפרי חדש (או"ח תרע"א, ב) מסביר שאם בערב הראשון מדליקים נר אחד ומשם מוסיפים בכל לילה נר אחד, ניתן לזהות את השינוי שחל בהדרגה ולכן יש היכר. לעומת זאת, כאשר מדליקים בלילה הראשון כמספר אנשי הבית, ובלילות הבאים כל אחד מהם מוסיף נר, קשה לראות שבכל לילה נוסף נר ולכן אין היכר.
[49] מגילה ד', א.
[50] מילה פ"ב ה"ד.
[51] חלק ב, מז.
[52] הלכות חנוכה ד', א.
[53] בבא קמא ט:
[54] ההידור המינימלי ביותר הוא הדלקת שני נרות – בלילה הראשון כשיש בבית שני אנשים, וזה הן לתוס' והן לרמב"ם לא מהדרין מן המהדרין, ואעפ"כ הוא פי שניים מהקיום הבסיסי של ההדלקה.
[55] מגילה ד', י"ב.
[56] שם.
[57] באור הלכה תרנ"ו, ו.
[58] קונטרס חנוכה ד"ה מהדרין מן המהדרין.
[59] ביאור הגר"א או"ח תרע"א, ב.
[60] אותו הרמב"ם מזכיר בהלכות מגילה ג', ב־ג.
[61] בין היתר, המהר"ל (נר מצוה, עמ' כד) מסביר שבכ"ה בכסלו חלה נקודת המפנה בלוח השנה ובדיוק שם הימים מתחילים להתארך.
[62] ספר מקבים א', ב
[63] תיאורים רבים בדברי חז"ל ובמקורות נוספים, ביו היתר לאורך ספר חשמונאים א'.
[64] רק לאחר 4 קרבות קשים לאורך כ־3 שנים הצליחו החשמונאים לטהר את המקדש ולהשיג עצמאות.
[65] בדומה לדבריו הידועים של ר' צדוק; בפתיחת 'צדקת הצדיק'
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)