חנוכה | הדלקת נר חנוכה לבני ישיבה

המאמר פורסם בעלון שבות גיליון # 79

מדי שנה בחנוכה עולה שאלת חיוב בני הישיבה בהדלקת נרות. האם חייב כל אחד ואחד להדליק נר בישיבה או יצא ידי חובתו על ידי ההדלקה בבית הוריו. השאלה בולטת בעיקר לגבי הנוהגים כשיטת התוספות שאין דין מהדרין מן המהדרין לגבי בל אחד מבני המשפחה. על כן, אם נאמר שיצא ידי חובתו בהדלקת הוריו אינו חייב ואף אינו רשאי להדליק. וכך שמעתי בשם הגר"ע יוסף שפסק שבני ישיבה ספרדיים לא ידליקו נרות בחדרם שבישיבה. אמנם, גם לנוהגים כשיטת הרמב"ם בענין זה יש לכאורא נפקא-מינה האם חייבים להדליק מן הדין או שמא הדלקתם רק מצד מהדרין?

הדיון בשאלה זו מתמקד לכאורה בשתי שאלות:

א. האם בחור שלומד בישיבה נכלל בגדר "איש וביתו" ביחס לאביו או שמא הוא בבר עצמאי ולא נחשב כלל לענין זה בגדר "ביתו".

ב. גם אם נאמר שבן ישיבה מוגדר כבן ביתו של אביו, יש לשאול בדין נר חנוכה איש וביתו, האם כל אחד ואחד-מבני הבית נחשב כאילו קיים באופן חיובי את המצוה מדין שליחות, או שמא הדין הוא שבני הבית פטורים מקיום המצוה, רק בזמן שמתגוררים באותו הבית ואם אחד מבני הבית מתגורר במקום אחר יתחייב להדליק באופן נפרד ולא יועיל דין איש וביתו.

בשאלה הראשונה שהעלנו דן ראש הישיבה הרב ליכטנשטיין בגליון כ"ג של "עלון שבות", כאשר נשאל בענין חיוב ההדלקה של חיילים השוהים מחוץ לביתם. מדבריו נשמע שהקובע לענין זה הוא דין אכסנאי. רק מי שנחשב במקום אחר לאכסנאי עדיין יוצא על ידי הוריו, אולם מי שכבר קבוע במקום אהרן לא יוצא על ידי הוריי. והוא מסיק שם שאכסנאי זה רק בפחות משלשים יום, כ שלדבריו עולה שבני הישיבה אינם מוגדרים כאכסנאי בישיבה אלא כקבועים וממילא לא יוצאים על ידי ההורים. אולם, לאחר בקשת מחילה,אומר שלעניות דעתי אין הכרח לתלות הגדרת ביתו בדין אכסנאי, ועיקר מטרת הגמרא שם היתה ללמד שאף על פי שאינו קבוע במקום, חייב להדליק ושיכול להדליק על ידי השתתפות בפרוטה. ודרך אגב מובא שאכסנאי יכול לצאת גם על ידי אשתו ולא נאמר שרק אכסנאי יכול לצאת על ידי אשתו.

לעצם הענין, נראה לי שהקובע אינו היחס שלו למקום בו הוא נמצא, אלא היחס שלו לאותו בית אליו אנחנו רוצים לשייך אותו בתוך ביתו. ואם נקבע שהוא אכן מספיק קשור לבית הוריו על מנת להקרא ביתו, לא יפריע לנו שקבע מקומו גם במקום אחר, וכי לא יתכן שיהיו לאיש שני בתים.ולגבי הקשר עם בית הוריו נראה מהראשונים שההגדרה היא סמוך על שולחן אביו. רק מי שסמוך, יוכל לצאת על ידי אביו. לעניות דעתי, קשה להגדיר בני ישיבה כסמוכים על שולחן אביהם, שהרי הם סמוכים על שולחן הישיבה אשר במרבית הזמן מאכילה ומלינה אותם, וכיון שאין אביו זן אותו, אינו מוגדר כסמוך על שולחנו, ולא ייצא על ידי הדלקתו. ראיה לכך נראית מדברי המהרש"ל שהובאו להלכה במגן אברהם ובמשנה ברורה ריש סימן תרע"ז - ש"גם הבחורים צריכים להשתתף... אבל אם סמוך על שולחן בעל הבית היא בכלל בני ביתו ומדינא אין צריך להדליק" וניתן להוכיח מהסיפא שההגדרה הקובעת היא - סמוך על שולחנו, ומהרישא - שבחורים שאוכלים ולנים בריחוק מהוריהם אינם עוד יוצאים ידי חובתם על ידי הוריהם ולכן צריכים להשתתף בנפרד. אם כי אין כאן הוכחה ברורה כי יתכן שמדובר בבחורים שאין להם שום קשר עם הוריהם, אולם אין סיבה להעמיד דוקא כך. לכאורה, גם מהסיפא ניתן להוכיח שהגדרת סמוך נקבעת על ידי אכילה, כיון שכאשר מדובר על סמוך על שולחן בעל הבית, פשטות הדברים שמדובר על אש"ל, וזה בדיוק מה שבחור מקבל בישיבה. וע"ע בענין זה במסכת בבא-מציעא דף יב ע"א ובראשונים שם בענין הגדרת סמוך על שלחן אביו. ואכמ"ל. ובכל אופן, ודאי שיש ספק גדול האם בני הישיבה נכללים בגדר ביתו, ולכן (לפחות) מספק ייצטרכו להדליק בלי ברכה (להלן תובא הצעה כיצד לנהוג למעשה).

לאחר שהזכרנו בקצור הגדרת "איש וביתו", יש לנסות ולהבין דין זה, כי לכאורה הלא תימה היא מדוע לא יצטרך כל אחד ואחד להדליק בעצמו כבכל מצוה? ואם תאמר שאין הכי נמי - כל אחד חייב אלא שיש דין שליחות, הרי דין זה ידוע גם ללא דין "איש וביתו", ומלבד זאת בשביל שכל אחד ימלא חובתו צריך מהדרין? והרי ידוע שבכל מקום עדיף שאדם יקיים בעצמו את המצוה? וכך, אם מדובר על שליחות גרידא, אז יצטרך מדינא להדליק לכל אחד ואחד נר כשליח, וגם אכסנאי - מדוע יסתפק בפרוטה, שיתחייב להדליק עבורו נר שלם כשלוחו? ניתן לכאורה להוכיח זאת גם מהרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ר ה"א) וז"ל: "מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק... והמהדר מדליק נרות כמנין אנשי הבית". את מה שניתן לדייק מהרישא נראה להלן, אולם מהסיפא, לכאורה, ברור שדין הידור הוא בעצם על בעל הבית בעצמו שידליק נר לכל אחד, ולא על אנשי הבית שידליקו לצורך עצמם (וכך מסביר הגרי"ז ושאר אחרונים), ואם מדובר מדין שליחות, לפחות שהמהדרין ידליקו בעצמם, ומדוע ידליק בעל הבית עבורם?

גם לחולקים על הרמב"ם וסוברים כמנהגנו שכל אחד מדליק לעצמו, עדיין יש לומר שאם לא הידרו והדליקו "איש וביתו" אין זה מדין שליחות ולא בזה מחלוקתם על הרמב"ם, ויש עוד הוכחות בראשונים ואכמ"ל. מסיבות אלו לכאורה ברור, שיש לומר שלכתחילה החיוב הוא חובה אחת על כל בני הבית, כאשר בדרך כלל מקיים אותה בעל הבית. (אם כי גם כאן ניתן לדבר על שליחות, אולם זו אינה שליחות רגילה, כאשר יש לשולח חובת גברא מלאה, אלא יש רק חובת השתתפות ובזה יתכן שבעל הבית הוא השליח. יתכן גם שכיון שכולם חייבים להשתתף בזה,אפילו בלי שליחות יכול בעל הבית לעשות עבור כולם כי ממילא הוא מוציאם ידי חובה.) אלא שעדיין עלינו לחקור, האם הכונה היא שגם לגבי זה המגדיר הוא סמוך על שולחנו ויש חובה על כל האנשים הסמוכים על אותו שולחן, או שלענין החובה הזאת הקובע הוא הבית המשותף-המקום המשותף, וכן משמע לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל שיהא כל בית ובית מדליק, כלומר - חובה אחת המוטלת על הבית.

מבחינת סיבת התקנה, סביר לומר שהחובה היא על הגרים באותו הבית, כמו שמשמע בראשונים שלא רצו שיהיו באותו מקום הרבה נרות (בזמנם, שהדליקו בפתח החיצון), או לפחות לא היה צורר בנר לכל אחד ואחד, שהרי יש פרסומי ניסא לכל הגרים במקום על ידי נר אחד. על כן תקנו שלכל הגרים במקום יש חובה אחת. אם נאמר שהחובה הוטלה על הסמוכים על אותו שולחן לכאורה מדוע אכסנאי יכול להשתתף בפרטה, הרי הוא אינו סמוך על אותו שולחן ועליו חובה נפרדת להדליק נר שלם? אולם, אם נאמר שהמגדיר הוא המקום, ברור שאכסנאי נחשב לגר באותו מקום, ואז בעצם כל ענין סמוכים על השולחן גורם רק שלא יצטרך כל אחד לשלם שהרי ממילא הם חיים מאותה קופה.

ואם כן, ברגע שאכסנאי משלם, הרי הוא למעשה כסמוך על שולחנו לענין הדלקה, שהרי אמרנו שהקובע בענין זה הוא מקום המגורים. לכן ברור מדוע יסתפק בפרוטה. יתכן שיש סימוך נוסף לתפיסה זו שהבית הוא הקובע, מהחקירה שהאחרונים הרבו לעסוק בה - האם בכל מקרה חייב אדם בנר חנוכה או שמדובר דוקא באדם שיש לו בית או מקום קבוע.

לכאורה, ניתן לתלות שאלה זו במחלוקת הפוסקים המובאת בבאור הלכה, האם שני בעלי בתים הגרים באותו חדר וכל אחד אוכל לעצמו, חייבים להדליק בנפרד או שיוכלו להשתתף במצוה. אם נאמר, שהחובה היא על הסמוכים על אותו שולחן, אז יצטרך, לכאורה, כל אחד להדליק בנפרד, אולם אם הקובע הוא המקום המשותף ולא השולחן, הרי שיוכלו להדליק ביחד. וכן מפורש בספר הפרדס ובמעשה הגאונים לעמוד 44): " שני בעלי בתים היו בבית אחד והצריכם ר' דוד הלוי נ"ע להדליק נרות זה בפתח זה וזה בפתח זה, אבל רבותינו אומרים שאינם צריכים אלא פתח אחד להשתתף יחד ". ואמנם המאירי בשם חכמי התוספות מדבר על שני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שולחן אחד, והיה מקום לומר שדוקא בסמוכים על אותו שולחן, אולם שם במאירי משמע שאין הכונה שאוכלים מאותה קופה שהרי חייבים להשתתף במעות בנרות, ובכל אופן בבאור הלכה משמע למסקנה שיכולים להדליק יחד, ואם כן יוצא, לכאורה, שהקובע לענין השיתוף הוא הבית ולא השולחן ועולה גם שבני ישיבה הגרים באותו חדר יכולים לצאת בהדלקה משותפת שהרי דינם כשבי בעלי בתים, אולם אם רוצים להדר ידליקו כל אחד בנפרד.

ההשלכה של חקירה זו לעניננו ברורה. אם נאמר שהקובע הוא השולחן, אזי לא משנה היכן האדם מתגורר, ואם נגדירו כסמוך על שולחן אביו, יפטר מלהדליק שנית, אולם אם נאמר שהקובע הוא מקום המגורים (כמו שכתבתי, לכך דעתי נוטה), אז בהחלט יחכך שגם אם נאמר שהוא סמוך על שולחן אביו, מאחר ומתגורר לבד, בפנימיה, יצטרך להדליק בנפרד, שהרי אצל אביו הוא לא הדליק ממש ורק היה יוצא ידי חובתו על ידי אביו לו היה גר שם. ואילו כאן, מוטלת עליו חובה בתור אדם שיש לו מגורים, ולגבי זה לא מועילה הדלקת אביו. ואל תשאלני מהגמרא במסכת שבת האומרת שאכסנאי נפטר על ידי הדלקת אשתו, כיון שלכאורה הדלקת אשתו אינה מדין איש וביתו, אלא נחשבת כאילו הוא עצמו הדליקי כמו שאומר המשנה ברורה שאשתו כגופו. ניתן לומר שמדובר כאן מדין שליחות שהרי ההדלקה כולה מכספו היא וזה כאדם שיש לו שני בתים שאינו חייב מן הדין להדליק פעמים. אולם, במקרה דנן, שהוריו הדליקו בביתם הרי אין לראות זאת כאלו הוא עצמו ביצע את ההדלקה, כדוגמא של אדם שיש לו שני בתים. ויתכן שיש משם אף ראיה הפוכה, שהרי אותו אכסנאי שעליו כתוב בגמרא שחייב להשתתף, לא היו מדליקים בבית הוריו? ואם נאמר שמדובר דוקא באכסנאי כזה, על הגמרא היה לחלק בון המקרים אף לגבי אכסנאי שאינו נשוי, וזה לכאורה חידוש יותר גדול מאשר באדם נשוי. זאת כנראה הסיבה לדעת המהרש"ל שאכסנאי שאשתו הדליקה עבורו לא ידליק אפילו מצד מהדרין, שהרי נחשב כאילו כבר הדליק בעצמו ולא רק כאילו שבעל הבית הדליק, והוא בתור בן בית יכול להדליק כמהדרין שהרי עדיין לא קיים בעצמו את כל המצוה אלא רק יצא ידי חובתו על ידי אביו. אמנם, לא נפסק בזה להלכה כמהרש"ל, אולם יתכן מאד שחלקו בהבנת היקף מהדרין ולא בעצם דין איש וביתו. לסיכום, נאמר שאפילו אם אין זה מספיק על מנת לחייבו מדין ודאי, בכל אופן מדי ספק לא יצאנו.

מכל האמור לעיל עולה שיש שתי סיבות אשר בגלל כל אחת מהן יש לפחות ספק, אם לא יותר מזה, שבחור בישיבה לא יוצא ידי חובתו בהדלקת נרות בבית הוריו וחייב מן הדין להדליק ולא רק מצד מהדרין (לא דנתי על חיוב מצד חשד בו דנו הפוסקים, ולפי הסוברים שאכסנאי בעל חדר נפרד יתחייב להדליק בעצמו מצד החשד לכאורה גם גורם זה שייך). אלא שהבעיה מתעוררת לגבי הנוהגים שלא לברך על מהדרין בלבד, האם יברכו בהדלקתם בישיבה שהרי נקטינן ספק ברכות להקל, ולכן מספק אולי עדיף שלא יברכו. גם אם נאמר להם שיכוונו לא לצאת על ידי הוריהם, מידי ספק לא יצאנו, שהרי כתב המשנה ברורה בסי' תרע"ז ס"ק טז, שלא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת ויתכן שיש בזה חשש ברכה שאינה צריכה.

אמנם, לענ"ד נראה שעל פי כל הנ"ל בצרוף הסוברים שיש לברך על מהדרין יוכלו לברך, אולם לצאת מכל הספקות יש לדעתי עצה אחרת והיא להקדים ולהדליק נרות קודם שמדליקים בבית ההורים שאז עדיין לא יצאו ויוכלו לכו"ע לברך. עצה זו לא קשה לקיים, שהרי בדרך כלל אין כולם מקפידים כבני הישיבה להדליק בזמן, ואפילו אם מדליקים בזמן יוכלו לבקשם לאחר קמעה או שיקדים הוא וידליק כמה דקות לפני צאת הכוכבים. וזכורני שבחנוכה תשל"ב העלתי הצעה זו בפני הרב עמיטל ונראתה בעיניו.