שבת שקלים | מחצית השקל וההצלה מהנגף

השיחה הועברה בליל פרשת משפטים ה'תשפ"א, סוכמה ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

השבת אנחנו קוראים את פרשת שקלים, עם הציווי על אופן המפקד של בני ישראל:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (שמות ל, יא-טז)

כל המפרשים תמהו על האמירה הזו, שאם לא תינתן מחצית השקל אז יהיה בעמ"י נגף כשיספרו אותם; מדוע?

היו כאלה שהסבירו זאת בכיוונים מיסטיים כאלה ואחרים, או שמדובר בחשש מגאווה ותחושת "כוחי ועוצם ידי"; אך נדמה ברור לפי פשוטו של מקרא, שהכוונה כאן אינה למגפה רגילה, אלא לתבוסה בקרב – פוקדים את העם לקראת יציאה למלחמה; ואם לא ירימו תרומה לה', יש חשש שהמלחמה תתנהל שלא לטובה ויהיו חללים רבים בעם.

ההצעה הזו מוכחת ביותר מהשוואה לסיפור שמופיע בסוף מלחמת מדיין:

וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה': ... וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה': (במדבר לא, מח-נד)

ההשוואות הלשוניות כאן הן רבות, אך גם עצם הסיפור מעיד על הקשר בין הפרשיות – נותנים תרומה לה', שתישמר באהל מועד, כזכות ללוחמים בצבא שלא ייפקד מהם איש.

הדברים טובים ויפים ומתיישבים על הלב, אך יש עליהם קושיה משמעותית – סיפור המפקד והנגף שבעקבותיו, בימי דוד:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל: וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב: וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל: (דה"א כא, ב-ז)

מהסיפור משתמע שיש בעיה בעצם המפקד, ובעקבותיה ה' כועס על ישראל ומכה אותם במגפה, שהפילה בעם שבעים אלף חללים (שם פסוק יד); ולא כדברינו, שהמגפה ממנה הוזהרנו קשורה לנפילה במלחמה!

הרמב"ן בריש פרשת במדבר דן בכך באריכות, אך לפי דברינו נדמה להציע שבעצם זו כלל אינה קושייה, אלא ראיה לכיוון שנקטנו: המפקד שדוד עשה לא היה סתם כך, אלא הייתה לו מטרה צבאית ברורה: נספרו שם "אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב"; אחרי שכיבושיו של דוד הגיעו עד הפרת ומעבר לו, הוא פוקד צבא עצום – 1.1 או 1.5 מיליון לוחמים, תלוי בין הגרסאות של שמואל ב' ודברי הימים. לאן מגמתו? האם הוא רוצה לצאת למסע כיבושים בנוסח אלכסנדר הגדול ולהגיע לגנגס, ואולי להרחיק עוד הלאה? התפשטות צבאית היא אידאל גדול וחשוב ויפה – הרמב"ם כותב בפרק ח' מהלכות מלכים ש"צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג", ובפרק י"א מזכיר שנאמר על מלך המשיח "ומשלו מים עד ים" – אך יש מחירים למלחמה כזאת, ויש סדרי עדיפויות.

חברה שעוסקת כל הזמן במלחמה אינה חברה בריאה. יש לכך בעיות רבות – סיפור דוד ובת שבע הוא חלון קטן שנפתח למציאות הבעייתית בה רוב הגברים נמצאים רחוק מהבית, לדוגמה; אך גם מסיבה אחרת, שהיא לא משקיעה תשומת לב ומשאבים בתחומים אחרים. אם ממוקדים במלחמה והתפשטות צבאית, הסיכויים שיש גם עיסוק משמעותי בלימוד תורה או בדאגה לחלשים בחברה או בשאיפה להתקדמות רוחנית הם נמוכים מאוד.

לכך חז"ל כיוונו, כשהסבירו שהמגפה באה על כך שישראל לא דרשו את בניין בית המקדש – דוד המלך והעם בהנהגתו התמקדו בעוצמה הצבאית, ולא דרשו תחומים הכרחיים אחרים: בית המקדש כידוע אינו רק מקום להקרבת קרבנות, אלא הוא גם מרכז לגמילות חסדים וקירוב לבבות ודאגה למוכי הגורל בעם – תחומים רבים אותם העם הזניח.

[עורך: שמואל ארגמן]