קטניות

מקור הדין

הגמרא בפסחים לה ע"א מביאה את דעת ר' יוחנן בן נורי, הסבור שאורז נחשב כחמץ:

"דתניא, אמר רבי יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח".

אולם, חכמים חולקים עליו ומבינים שמשמע מהמשנה שרק חמשת מיני דגן יכולים לבוא לידי חימוץ, אבל אורז אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סירחון:

"אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל...

הני - אין, אורז ודוחן - לא. מנהני מילי? אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא (דברים טז) 'לא תאכל עליו חמץ' 'שבעת ימים תאכל עליו מצות' - דברים הבאים לידי חימוץ - אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי, דאמר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת".

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פ"ה ה"א) פוסק להלכה כדעת חכמים, שאורז אינו מחמיץ אלא מסריח, וכך מוסכם על כל הראשונים:

"אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים שהן החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון". (רמב"ם שם)

דברי חכמים ופסיקת הרמב"ם מבוארים היטב כאשר מבינים את הדברים מבחינה כימית (עיין תחומין א, עמ' 97).

הסבר כימי

בכל קמח יש שלושה גורמים:

א. עמילן. 

ב. חלבונים.

ג. אנזימים, המעוררים תסיסה.

תהליך החימוץ

אחד האנזימים נקרא בֶּטַה-עמילז. אנזים זה, מפרק את העמילן לגלוקוז (סוכר), ואחר כך הגלוקוז הופך לכוהל. כאשר הכוהל יוצא ומתנדף (ודבר זה יוצר את הריח הנעים), הבצק תופח.

          בטה-עמילז ï עמילן ï גלוקוז ï כוהל.

גם באורז יש את שלושת המרכיבים הכללים של חמשת מיני דגן: עמילן, חלבונים ואנזמים. אך בניגוד אליהם חסר בו האנזים בטה-עמילז. האנזימים האחרים יוצרים תהליך איטי של חימוץ, ועד שזה מתרחש, הבצק מסריח כתוצאה מאנזים אחר (הנמצא גם הוא בבצק חטים, אלא שהבצק טופח לפני שהוא מספיק להסריח).

מסיבה זו אמרו חז"ל שאורז אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

 

גזירת קטניות

הסמ"ק (ר"י מקורביל, מצווה רכג) מביא את המנהג שלא לאכול קטניות:

"ועל הקטניות, כגון פוי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים איסור שלא לאוכלם בפסח... לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שתינוקות של בית רבן שלמדו הלכה יודעין...

ולכן נראה לקיים המנהג ולאסור כל הקטניות בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו, כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא, דכיוון דקטניות מעשה קדירה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא, אי הוי שרינן קטניות, אולי אתי לאחלופי... וגם מידי דמידגן הוא כמו ה' מינים, וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו ה' המינים, ולכן אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה...".

הסמ"ק כותב שקטניות דומים לחמשת מיני דגן, ולכן יש מקום לטעות. דמיון זה נובע מ:

א. מעשה קדירה - הגמרא בברכות לז ע"א מביאה דעה שמברכים על אורז 'בורא מיני מזונות', כי הוא מעשה קדירה, דהיינו: זהו מזון משביע הנוצר על ידי בישול. לאור זאת יש חשש לטעות ולהחליף בינו לבין לחם רגיל.

ב. מידי דמידגן - האורז והדגן נאספים באופן דומה (ולכן נקרא 'דגן' - תוספות נדרים נה ע"א), ולכן יש חשש לטעות.

ג. הטור (סימן תנג) מביא טעם נוסף לאיסור קטניות:

"ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן".

כלומר, יש חשש שחטים ייכנסו לתוך שקי הקטניות. אמנם הטור עצמו כותב שזו חומרה יתירה ולא נהגו כך.

 

ההתנגדות למנהג

לפני כשבע מאות שנה אנו מוצאים מנהג שלא לאכול קטניות. הסמ"ק (מצווה רכג, בהגהות) כותב:

"ומורי רבי יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שנקרא פוייש, וגם היה אומר כן בשם גדולים... מיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים...".

רבי יחיאל מפריס היה מתיר קטניות באופנים מסוימים, אבל הסמ"ק כותב שקשה להקל בכך, נגד מנהג קדום (משמע, שהמנהג הוא קדום יותר. עיין בכך בערוך השלחן, סימן תנג). גם האור זרוע כותב שרבו ר' יהודה מפריס היה אוכל קטניות בפסח, וכך מסיק האור זרוע למעשה. לכן הוא כותב שהמנהג שלא לאכול קטניות הוא מנהג טעות:

"המנהג שנהגו אבותינו, מחמת טעות".

היעב"ץ (מור וקציעה, סימן תנג) ניסה לבטל את המנהג, וכתב שאביו החכם צבי הצטער מאוד על המנהג:

"ומעידני על אבי מורי הגאון זצ"ל, כמה צער נצטער אותו צדיק על זאת... על כן אני אומר, המבטל מנהג זה של מניעת אכילת קטניות, יהי חלקי עמו. הלוואי יסכימו עמדי גדולי הדור..."

אולם, דברים אלו לא התקבלו, והפוסקים אימצו את גישתו של המהרי"ל (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות מאכלות אסורות בפסח ד"ה [טז] קטנית):

"[טז] קטנית כל מיניהן, אמר מהר"ש דגזרינן שלא לבשלן בפסח אע"פ שלא מחמיצין כי אם חמשת המינין, חטין, ושעורה, כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון, מכל מקום גזרו כל מיני קטנית אטו המה. ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך".

על דברים אלו כתב הבית יוסף (סימן תנג):

"לית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים".

וכן כתב גם הרמ"א (בדרכי משה):

"ואנו בני האשכנזים נהגנו להחמיר".

 

האם הטעמים שייכים כיום?

לכאורה ניתן היה לחשוב כי כיום הכל הטעמים שהזכרנו לעיל לאיסור אכילת קטניות בפסח אינם רלוונטים. אך מסתבר שגם כיום הטעמים שייכים. גם כיום אותם מפעלים אורזים את כל סוגי הקטניות והחטים. לכן, ניתן לעתים למצוא גרגר חיטה בתוך אורז וכד', ואם כן הגזירה שייכת גם כיום. פרט לכך, דווקא בשנים האחרונות התחילו לייצר דברים דומים מאורז ומחמשת מיני דגן, כמו פת אורז, שלעתים עושים אותה עם חמשת מיני דגן!

[לכן אינני אוהב וופלים לפסח, הנראים בדיוק כמו וופלים חמץ, כי אמנם אין אנו יכולים לגזור גזירות, אבל היסוד של גזירת קטניות הוא שלא יבואו לטעות ולהטעות, וגם אם תלמידי חכמים לא יטעו, צריכים להסתכל בראייה כללית יותר. וכאשר רואים ילד דתי אוכל ביסלי ברחוב, עשוי אדם חילוני לחשוב שביסלי איננו חמץ. ופרט לכך, דברים שבאופיים נראים ממש כמו חמץ, מצד התחושה צריך להשתדל להימנע מהם].

פרט לכך, יש להוסיף את דברי המשך חכמה (שמות יב) וערוך השולחן (יורה דעה סימן קטו) שלרבותינו היו גם טעמים נסתרים נוספים שבגללם אסרו דברים, וצריך להיזהר שלא לבטל מנהג כשנראה לנו שהטעם אינו קיים.

 

הגדרת הדין

כתבו השלחן ערוך והרמ"א בסימן תנג סעיף א:

"אלו דברים  שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל),  אבל  לא באורז  ושאר מיני  קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל.

הגה: ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן  מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן  מותר להשהות מיני קטניות בבית (תרומת הדשן סימן קיג)".

בדברי הרמ"א הללו רואים אנו שמותר להשהות קטניות בפסח (בשם תרומת הדשן). כלומר: החשש הוא רק לאיסור אכילה ואינו לאיסור 'בל יראה ובל יימצא' (בניגוד לאיסור אכילה שהוא בכרת, הרי שאיסור בל יראה הוא בלאו. פרט לכך, אם יתערב גרגר מסוים, הרי שמצד בל ייראה לא יהיה איסור, כי מבטלים את החמץ, וביטול מועיל לחמץ פחות מכזית. אולם, ביחס לאכילה, עוברים על איסור תורה גם על אכילת חמץ זה - אמנם, יש דעה בראשונים שחמץ מבוטל אינו חמץ, אך אין פוסקים כך (תרומת הדשן[1])).

כמו כן, הרמ"א כותב (בשם תרומת הדשן) שאין בקטניות איסור הנאה. ולכן מותר להדליק בשמן הנעשה מהם.

קולא נוספת: אם נפלו לתוך התבשיל אינם אוסרים. המשנה ברורה (ס"ק ט) כותב שאפילו אם יש ביטול ברוב, די בכך בדיעבד ואין צורך בביטול בשישים.

בשו"ת באר יצחק (סימן י"א. הרב יצחק אלחנן מקוונא) כתב להקל באיסור קטניות אם מכינים את התבשיל לפני פסח, אפילו אם מערבים את הקטניות בכוונה, כי לפני פסח אין עליו שם של איסור, ואין בכך ביטול איסור לכתחילה (ביחס לחמץ אנו פוסקים שחמץ 'איסורא בלע', ויש לדון גם ביחס לביטול איסור). אמנם, בפוסקים בדרך כלל לא מצאנו שהסתמכו על כך, ובודאי כיום במפעלים המייצרים מאכלים הכשרים לפסח אין מסתמכים על כך (אך ניתן לצרף זאת לדברים נוספים, כדלהלן ביחס ללפתית).

כלים שבישלו בהם קטניות

דנו בכך הפוסקים, ובכף החיים (תנג, כז) כתב שלאחר מעת לעת ניתן להקל (בשם זרע אברהם), אך אחר כך הוא כותב בשם הזרע אמת, להתיר גם בבן יומו.      

מעיקר הדין, גם אם בישלו בכלי בן יומו (של קטניות) האוכל מותר, שהרי יש כאן ביטול ברוב (בסתמא). אולם, לכתחילה כאשר מבשלים לצורך תינוק וכד', יש לייחד כלים. וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח, רמ"א, בסופו). לדעת שו"ת יחוה דעת (ח"ה, סימן ל"ב) מותר לאשכנזי לאכול אצל ספרדי, גם אם ידוע לו שבאותו יום בישלו קטניות בכלים.

 

מהם קטניות?

הסמ"ק (בהמשך דבריו לעיל) כתב שדברים שאינם דומים לדגן ולא אתי לאחלופי אין עליהם גזירה, אולם כתב שמנהג הגון להיזהר בכל הקטניות.

לאור זאת יש מחלוקת בין האחרונים בהגדרת קטניות:

א. בוטניות של קטניות, היינו: דברים שאוכלים את הזרע (וניתן לזרוע אותו ומצמיח גרעינים כמוהו).

ב. דבר שעושים או עשו ממנו קמח וכד', ויש חשש לטעות עם חטים.

בין גדולי פוסקי זמנינו נחלקו הדעות. הרב פרנק (מקראי קודש, ח"ב, סימן ס, עמוד רד) דן לגבי בטנים. הוא כותב שכיוון שאין עושים מהם מעשה קדירה ואינם 'מידי דמדגן' (כי לועסים אותם יחד עם השרביטים שלהם), לא ייתכן שיימצא בוטן בתוך גרעיני חיטה וכד'. אולם, למרות זאת הוא כותב שאין נוהגים לאכול בוטנים בפסח. מאידך, בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ג סימן סג) התיר לאכול בוטנים אך כתב שהיכן שהמנהג לאסור - יש לאסור.

מאידך, נהגו להתיר קפה וקקאו (שערי תשובה).

החיי אדם (נשמת אדם, פסח, שאלה כ') כתב שנוהגים שלא לאכול תפוחי אדמה, כי עושים מהם קמח. אך הפוסקים כתבו שנוהגים לאוכלם (שו"ת דברי מלכיאל, ח"א סימן כח).

לאור זאת יש מקום לשקול מדוע המנהג הוא להחמיר בסויה, ובפרט שהיא לא הייתה בזמן הגזירה. אך נציין כי מכל מקום המנהג הוא להחמיר בסויה.

שמן קטניות

מדברי תרומת הדשן המובאים ברמ"א לעיל, רואים שהחמיר גם בשמן והתיר רק להדליקו. אולם, יש שהתירו שמן וכתבו שאין זו אלא זיעה וכד' (מרחשת. ומסברה אחרת התיר בבאר יצחק סימן יא). ובפרט, שבדרך כלל הרוב אינו שמן.

שימוש בקטניות כשאין חשש לחימוץ

הגמרא בפסחים לט ע"ב אומרת, שאם אפה חטים, אינן יכולות להחמיץ, וכך פסק השלחן ערוך (סימן תסג).  ומעיקר הדין, גם אם חולטים אותם במים רותחים אין איסור. טעם הדבר: המים הרותחים הורסים את האינזימים. אמנם, בשו"ע כתב שאין אנו יודעים כיצד ללתות ולכן מחמירים, אבל לכאורה היה מקום להתיר בקטניות. אולם, הסמ"ק אסר גם קטניות שחלטו אותם קודם ברותחים. אעפ"כ האור זרוע (ח"ב סימן רנ"ו) הקל בכך.

בשנת 1895 רצו להשתמש בשמן שומשומין בפסח, ואף יקפידו שלא ללתות את השושומין במים. אולם, התורת חסד, המהרי"ל דיסקין ור' שמואל סלנט התנגדו. בשת 1909 בא ר' ציון ברסלב אל הרב קוק ביפו (אורח משפט, קי"א), וביקש הכשר לשמן שומשומין. בית הדין של הרב קוק אישר לו, בתנאי שההכנה תהיה ללא מים. פרט לכך, דרש שיטגנו את כל השמן (חליטה. כדי שלא יוכל להחמיץ) בצירוף דעת האור זרוע.

אולם, כשהגיעה הידיעה לירושלים החלה מהומה. ובסופו של דבר, ההיתר לא יצא לפועל.

שמני קטניות כיום, אינם לפי ההיתר של הרב קוק, ולא מקפידים שהקטניות לא יבואו במגע עם מים. וכן אין מטגנים אותו קודם.

שמן כותנה

הרמב"ם, כלאיים, פ"א, ה"ח כותב:

"הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים, האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון, והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן, והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם..."

מכאן נראה שזרע פשתן, שאינו ראוי לאכילה אינו נקרא קטניות. לאור זאת התיר הרב פרנק (מקראי קודש, פסח, ח"ב סימן ס) שמן כותנה וכותב שגם ר' חיים התיר זאת, וכך מובא גם בשם הרב פיינשטיין.

אמנם, בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד, סימן קיד) נשאר בצ"ע למעשה. פעם היה פשוט להתיר, וכך עד היום בארה"ב. בשנים האחרונות בארץ התחילו לאסור, ובין הכשרי המהדרין רק הרב לנדאו נותן הכשר לשמן כותנה.

הסיבה המרכזית להיתר היא שאין גזירת קטניות על זרע שאינו נאכל (כפי שרואים מהרמב"ם הנ"ל שאין זה קטניות) וזרע הכותנה לא נאכל.

לציטין מלפתית

כיום ישנם מוצרים, בעיקר שוקולד של עלית, שכתוב עליהם "לאוכלי לפתית". מיהם אוכלי לפתית?

ישנו חומר הנקרא לציטין. חומר זה הוא תרכובת שומנית, שתפקידו לחבר בין שמן למים. באופן זה עושים את המיונז. לוקחים שמן וביצים ומערבבים אותם. בתוך הביצה נמצא הלציטיןוכך הוא מחבר בין המים שהם רוב הביצה לבין השמן.

הלציטין מופק גם מסויה או מלפתית. הלפתית היא צמח חד שנתי, שפירותיו לופתים את הגבעול, ולכן הוא נקרא לפתית (יש לו פרחים צהובים). מן הלפתית מיצרים לציטין וכן שמן קנולה.

עד לפני כמה עשרות שנים, השתמשו בשמן לצרכים טכניים, כי השמן מכיל חומצה ארוסיקית, שיש לה השפעה רעה על גוף האדם (תהודת כשרות, עמ' 29). אולם, בשנים האחרונות, הצליחו להוציא את רוב החומצה הזו, ולכן החלו להשתמש הרבה בשמן קנולה ובלציטין מלפתית.

שו"ת אבני נזר (פסח, שעג) אוסר להשתמש בלפתית (רעפס), ולדעתו הוא נחשב לקטניות. אמנם, בהשמטות להלכות פסח (סימן תקלב) הוא כותב, שאם יבשלו את השמן תחילה בלא מים, הרי שהוא לא יוכל להחמיץ וניתן יהיה להתירו. כיום, מייצרים כך שמן קנולה, על ידי שעושים את המיצוי תחילה ב - 80 מעלות ביבש.

פרט לכך ישנם סיבות נוספות להתיר: גם את הלפתית אי אפשר לאכול (למרות שהיא מרכזית יותר בצמח מאשר כותנה). כמו כן מדובר על שמן, וכפי שראינו היו כאלו שהתירו תוצרי קטניות. פרט לכך, בשוקולדים הללו משתמשים במיעוט של לציטין מלפתית (ואין זה דבר המעמיד, וניתן לעשות שוקולד גם ללא לפתית), וכפי שראינו, קטניות בטלות ברוב, ויש כאלו שהתירו לכתחילה לערב קטניות בתוך מזון שאינו קטניות (שו"ת באר יצחק).

אמנם, למעשה, הכשרי מהדרין לא מכניסים לפתית, ואם כך, רצוי לא לקנות מוצרים כאלו, כי בדרך כלל רמת ההקפדה הכללית תהיה ירודה יותר.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ו

עורך: מאיר הרניק