ברכת 'הרב את ריבנו'

קושטא דמילתא גליון ט' (אדר התשפ"ג)

ברכה ביחיד

הרב בן איש חי^[1] בהלכות פורים (שנה א׳ תצוה אות ד) כתב להלכה ולמעשה כי הקורא יחידי חייב לברך את ברכות המגילה הן בתחילתה והן בסופה. והניף ידו שנית שם באות יג וז״ל:

"הקורא יחיד יברך גם ברכה אחרונה של המגילה, וכנז׳ בברכי יוסף ועיין מל״ח סי׳ ל״א אות ק״ח יע״ש, וכן המנהג פה עירנו, וכן ראוי לנהוג בכ״מ, ולא יאבד היחיד ברכה יקרה זו."

ומקורו טהור בדברי גדולי רבותינו ומהם רבי יצחק טייב^[2] בערך השלחן (תרצו, טו) וכן נקט מרן החיד״א^[3] בברכי יוסף (תרצב, ד בשם הרדב"ז בתשובה (ב, תרסה), החבי״ף^[4] במועד לכל חי (סימן לא, או׳ ן׳ וק״ח),^[5] שיירי כנה״ג (תרצ הגב״י ס״ק י״ז) ואליה רבה שם הביא כן בשם המהרי״ל (הלכות פורים) שכתב:

"מי שקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אף על פי שיצא כבר ידי חובתו בב״ה, דאמר בר״ה כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת יין והלחם שהן ברכת הנהנין. ואפי׳ במקום שאין שם מנין יכול אחד לפטור כולן אפילו את היודעים אותם."

ודייקו מתוך דבריו, שבסופו התיר לקרוא גם במקום שאין מניין ובתחילתו כתב שיש לברך גם לאחריה ולא נקט לחלק בזה בין קריאה במנין ולא במנין. אך יד הדוחה נטויה לומר דאין מדבריו ראיה של ממש שאפשר שנחת לחייב בברכה אחרונה דווקא כשאין מניין ובסוף לא חזר לדבר על כך כי אין זה מעיקר עניין החיוב. ומ״מ לא מפני קושייתנו נזניח דבריהם של רבותינו, שיש לדבריהם סמך כאשר יבואר.

לעומתם הביאו רבותינו שבעיה״ק שמנהג ירושלים אינו כן (תפלה לדוד עאמר^[6] דפ״ו ע״א). וראה בשדי חמד^[7] (מערכת פורים יא) שהאריך והביא רבים המצדדים במנהג עיר הקודש לברך ברכה זו בציבור בלבד וכן נקט למעשה הגרע״י זצ״ל ביחוה דעת (א, פח) בהוסיפו דאיכא כאן ספק ברכות להקל וכ״כ באורה ושמחה (דכ״א ע״ב ודכ״ב ע״א) ורנ״י פאלאג׳י^[8] ביפה ללב (ח״ב סי׳ תר״צ או׳ י״ח) ועוד רבים כיעויין ביחו״ד שם.

מרן לא ערך לנו בזה את שולחנו הטהור ומלשונו לא יוצאת הלכה פשוטה בסוגיא זו, מה שאין כן בדברי הרמ״א ששפתיו ברור מיללו הלכה ולמעשה שאין ליחיד לברך אחר המגילה וכדבריו נוקטים האשכנזים היוצאים ביד רמ״א.

נשב על מדוכה זו ליישב דבר דבור אל אופניו ולהראות כיצד מנהגי אבותינו אלו ואלו דברי א-לוהים חיים ויסודותיהם בהררי קודש.

מנין במגילה

שנינו במגילה (ה ע״א):

״אמר רב: מגילה, בזמנה  קורין אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה  בעשרה. רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה. הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי."

ויש לבאר במה חש רב לדברי רב אסי שמגילה נקראת בעשרה בלבד? הרי״ד (שם) הבין שלכתחילה יש להזדרז ולקבץ עשרה ונתן טעם לדבר: ״משום פרסומי ניסא״. א״כ חיוב עשרה במגילה אינו מדין דברים שבקדושה אלא מדין פרסומי ניסא בלבד.^[9] ונראה דבזה לא פליגי כלל רב אסי ורב, שלכו״ע חובת המגילה היא מדין פרסומי ניסא אלא שלרב בקריאת מגילה בזמנה עצם היום יוצר את פרסום הנס וע״כ אין צורך במנין ואילו לרב אסי גם בזמנה יש לפרסם את הנס ברבים ולכן בעינן עשרה. וכך פירש רש״י את סברת רב:

"מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד - קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין בו, ואיכא פרסום נס."

מרן בב״י הביא מהמרדכי (מגילה תשפב) שיחיד הקורא לא יברך לפניה ולאחריה ומשמע מדבריו ששיטת רב אינה לחוש לרב אסי רק לכתחילה אלא לפסוק כמותו מספק ועל כן לעניין הברכות יש לנקוט ככלל הידוע ספק ברכות להקל ואין לברך ביחיד על המגילה כלל. אך מרן עצמו נקט כרוב הפוסקים שאכן יש לברך גם ביחיד כעולה מפירוש הרי״ד לעיל והחשש לדעתו של רב אסי להצריך מניין היא בגדר לכתחילה בלבד.

א״כ גבי ברכה ראשונה פשוט להלכה ולמעשה שיש לברך גם ביחיד וכן משמע שפסק מרן, הן מדבריו בבית יוסף והן מכך שלא נחת לחלק בשולחנו הטהור (תרצב, א) בין יחיד לציבור וכתב: ״הקורא את המגילה מברך״ ומשמע כל קורא באשר הוא.

יסוד ברכת הרב את ריבנו – שבח או מצווה

אלא שנחלקו הראשונים גבי ברכה אחרונה – באורחות חיים (הלכות מגילה ופורים) מביא מן הירושלמי (לא נמצא בידינו) כי: ״לא אמרו ברכה אחריה אלא בצבור״ וכדבריו נקט הרמ״א (תרצב, א). ויש לעיין בטעמם וסברתם. שנינו במגילה (כא ע"א): ״מקום שנהגו לברך יברך ושלא לברך לא יברך״ ובגמ׳ (שם):

"אמר אביי: לא שנו אלא לאחריה, אבל לפניה - מצוה לברך. דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן."

משמע שחלוקות הברכות זו מזו לא רק בדינם אלא גם בתכליתן – הברכה הראשונה שֵׁם ברכת המצוות עליה ועל כן חובה לברכה ואינה תלויה במנהג כלל, אך הברכה האחרונה כנראה שאין דינה כן. ואכן לא מצאנו ברכה אחרונה על מצוות^[10] ויש לברר מה מעמדה של ברכה אחרונה זו ומה גורם לה להיות תלויה במנהג.

נקדים לתירוצינו לשאלה זו שאלה נוספת. כלל נקוט בידינו בהלכות ברכות שברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ודנו הראשונים בברכת ׳הרב את ריבנו׳ מדוע פותחת היא בברוך, הרי לכאורה היא סמוכה לברכה הראשונה של המגילה ומשלימה אותה וא״כ דינה להיות כברכת השבח בסוף ההלל או ברכה אחרונה של ק״ש וכדו׳ שאינן פותחות בברוך דהוו ברכה הסמוכה לחברתה?! שאלה זו עלתה על שולחן מלכים ושתי דרכים מצאנו בה לרבותינו הראשונים. הר״ן (יב ע"א) מסביר:

"י״ל דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת מגילה אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס."

ולדידו נראה שברכה זו אינה כלל ברכת המצוות אלא שבח על הנס בפני עצמו. לעומת הר״ן מצאנו דרך אחרת בריטב״א שכתב:

"ונראה דכל שיש הפסק ושינון אחר בין ברכה לברכה כמו אלו שהברכות והקריאה אינם מענין אחד כגון פסוקי דזמרה... וכן ברכות הלל וההלל... וכן ברכות ק״ש וק״ש שהכל ענין קריאה ושנון וקבלת מלכות שמים והוי מין במינו ואינו חוצץ, של אחריהם אינם פותחות בברוך דחשיבי סמוכות מעין שבח והודאה, וכשהקריאה ענין אחר חלוק לעצמו וספור מאורע כגון מגילה וקריאה בתורה ומפטיר בנביא הרי הוא הפסק שהרי ענין אחר הוא, וגם אפשר להפסיק בנתים לשיחה או לתרגום או כיוצא בהם משא״כ באידך ולפיכך לא חשיבא סמוכה, והרי הוא כברכת מזון שפותחות בברוך אף על פי שקדמה לה ברכת הלחם וכן ברכת כסוי אף על פי שקדם לה ברכת שחיטה."

לדידו אכן ברכת המצוות יש כאן אך מכיוון שהמצווה נחשבת כ׳הפסק׳ ואפשר לעשות הפסקים נוספים בין הברכות אין כאן דינה שאינה פותחת בברוך. אם כן נחלקו רבותינו הראשונים האם ברכת המצוות יש כאן או ברכת השבח ומצאנו כמה פרטי דינים התלויים בשאלה זו:

ברכה ללא קריאת מגילה

בשו״ת קול גדול למהר״ם ן׳ חביב^[11] כתב שיש לְבָרְכָהּ גם ללא מגילה שכן היא ברכה שנתקנה על הנס ורק הסמיכוה למגילה. ואמנם מצאנו להרדב״ז (הנ״ל) שאין לאומרה בלא מגילה, אך רק משום שתיקנוה על סדר הקריאה. אך מעיקרא אינה ברכת המצוות כלל אלא ברכת השבח. אי ברכת המצוות היא ודאי שאין לה כלל שייכות ועיקר ללא הקריאה וכן המנהג לְבָרְכָהּ בקריאה בלבד.

הפסק בין קריאה לברכה

והנה כתב בעל העיטור (הלכות מגילה קיד טור א):

"ומסתברא כיון דברכה אחרינא במנהגא תליא מילתא אין לגעור במי ששח בין קריאתה דליכא הפסקה אלא בשמיעה תליא מילתא."

ובטור (תרצב) הביאו. וכתב עליו מרן בב״י (שם) שיסוד דבריו מושתתים על סברת הר״ן שברכת השבח יש כאן ושוב אין מניעה להפריד בין הדבקים ולשוח בין קריאה לברכה. וראה לרב בית חדש (שם) שכתב שפירש סברת ר׳ יעקב בעל הטורים שאין להפסיק בין קריאה לברכה כדברי הריטב״א הנ״ל שברכה זו ברכת מצוות היא ולא שבח בעלמא.

כריכת המגילה

מרן בש״ע סימן תר״צ (סעיף יז) כתב: ״שהקורא קורא ופושט כאיגרת, להראות הנס; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך״. והנה נחלקו רבותינו בפירוש דבריו. הרב מגן אברהם (ס״ק יט) כתב בשם מהרי״ל ״ומניחה על מקומה ואח״כ מברך״ ולעומתו הגר״א הביא גירסא אחרת במהרי״ל לפיה לאחר הכריכה בשעת הברכה המגילה מונחת כרוכה וכן הביא הרב משנה ברורה (ס״ק נז). ולכאורה דברי הרב מגן אברהם קשים מפסקו שלו בסימן רפד (ס״ק ו) שם גבי ברכות ההפטרה הביא בשם שבולי הלקט והגאונים: ״שאין לסלק ספר הנביאים עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר״ ובטעמו הסביר הרב ערוך השולחן (רפד, יד) ״דכל דבר שמברכין עליו צריך שיהיה הדבר לפניו״ ואם כן, לכאורה צריך להיות כך הדין גם גבי המגילה ומדוע כתב הרב מגן אברהם שיחזירה למקומה? אך מצאנו תשובתו בגופו שענה עצמו על כך בסימן תרצ: ״דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגילה״ והרב פרי מגדים (א״א שם) הסביר דהברכה היא שבח בעלמא. אם כן נראה דגם כאן נחלקו רבותינו האם ברכת השבח יש כאן ואין החפצא של מצווה חייב להיות לפניו, או שמא ברכת המצוות היא ועל כן יש להניח המגילה לפניו.

ענית אמן

הגר״ע יוסף זצ״ל בספרו יחוה דעת (ג,ט) הביא מנהג מרבי יחיא צאלח מתימן:^[12]

"וגם הלום ראיתי להרה״ג רבי יחיא צאלח זצ״ל, אב בית הדין בצנעא אשר בתימן, בסידור עץ חיים חלק א׳ (דף קס״ד ע״ב) שכתב, שכאשר השליח צבור מברך בפורים אחר קריאת המגילה, האל הרב את ריבנו, והנוקם את נקמתינו וכו׳, נהגו העם לענות אמן אחר כל פרט ופרט מהברכה, ואין להזיזם ממנהגם, כי מנהג קדמונים הוא."

גם מנהג זה מיוסד על כך שברכת השבח יש כאן, שהרי בברכת המצוות כל אחד ואחד צריך לצאת מדין שומע כעונה וא״כ אל לו לענות אמן באמצע הברכה. נראה שגם מנהג זה יסודו בהבנת הר״ן שברכת שבח יש כאן.

שומע כעונה

בשו״ת ציץ אליעזר (יא, מח) הביא מנהג שכל אחד ואחד מברך ברכת הרב את ריבנו בעצמו. וצידד במנהג זה גם כאשר אין כל אחד ואחד אוחז מגילה בידו:

"מכיון שאין לה שייכות לעצם קריאת המגילה הדעת נוטה דיכול שפיר לברך אותה בעצמו גם מי שלא היה בידו מגילה כשירה, ומכיון שכו"ע יכולים לברך אותה לכן לא הנהיגו שיצאו גם ידי ברכה זו מפי הש"ץ כשם שהתקינו בברכות שלפניה, דבשם הוצרכו להתקין בכזאת משום אלה שאין בידם מגילה כשירה, ומשא"כ בברכה האחרונה שכו"ע יכולים לברך אותה לרבות אלה שלא היה בידם מגילה כשירה וכנ"ז."

נמצא שגם נידון זה אי רשאי לברך ׳הרב את ריבנו׳ בעצמו כשאין מגילה כשרה לפניו ניתן לקושרו לנידון דידן. וראה בזה גם בתשובות והנהגות (ה, רלו) שסבר שאולי אף יש חיוב לברך כל יחיד בפנ״ע עיי״ש.

ביחיד או ברבים

נחזור לנידון דידן ביסוד המנהגים גבי ברכה אחרונה של מגילה ביחיד. אם בברכת המצוות עסקינן לכאורה אין לחלק כלל בין יחיד לרבים, שכן גם היחיד חייב במצווה ודין ברכה אחרונה יהיה כברכה הראשונה לברכה גם ביחיד. מה שאין כן אם בברכת השבח על הנס עסקינן, אזי אפשר שחייבים לברכה כחלק מגדרי פרסום הנס וממילא רק בעשרה. וכן הטעים הדבר בפירוש הרשב״ץ לברכות (דף יא ע"א).

לשאלה זו באופיה של הברכה השלכות נוספות: מצאנו לריטב״א (כא ע"א) שאחד מן השומעים יכול גם הוא לברך ברכה אחרונה של מגילה מה שאין כן בברכה ראשונה שרק הקורא יכול לברכה:

"ואמרו בירושלמי דאפילו במקום שנהגו [לברך] רשאי להיות אחד קורא ואחד מברך, ומעשה בר״מ שקראה מיושב ונתנה לאחר ובירך אחריה ואוקמוה באחד מן השומעים ומפני שהשומע כקורא, ונראה שאין הדין הזה בברכות שלפניה אלא קורא עצמו חייב לברך."

ונראה שהדברים מכוונים כפי שיטת הר״ן (שהובאה גם כתירוץ ראשון בריטב״א).

יש להעיר כי יתכן שאין ברכה זו בגדר ברכת שבח רגילה אלא חובת הציבור יש בה, כך משתמע מפסק מרן הגרש״ז אויערבאך זצ״ל (הליכות שלמה מועדים, מצוות הפורים, הערה ט) שהתיר לברכה רק בעשרה שטרם שמעוה. אפשר שהבנה זו נובעת מכך שפרסום הנס קיים רק באלו שטרם שמעוה, אך אפשר גם לראותה כנובעת מחיוב ציבורי שקיים בקריאת המגילה. לשאלה זו השלכה חשובה גם לעניין נוסף – כיצד יש לנהוג בברכה זו במניין של עשר נשים. אם מבינים שחיוב הציבור היא, לכאורה דין דברים שבקדושה יש לה ויש לאומרה רק בעשרה גברים, אך אם מדין פרסומי ניסא היא זקוקה לעשרה יש מקום להכריע^[13] שגם בעשר נשים יוכלו לאומרה וחקר בזה הגרצ"פ פראנק במקראי קודש (פורים סימן לט) ומרן הרב עובדיה זצ״ל ביביע אומר (ח, נו) שם פסק שאפשר לברך בעשר נשים.

אם כן נראה דבזה פליגי מנהגי קהילות הספרדים – הנוהגים כמנהג בגדד לברכה מבינים כי בברכת המצוות עסקינן ועל כן ברכתה נאמרת גם ביחיד, לעומתם הנוהגים כמנהג ירושלים רואים ברכה זו כברכת השבח ועל כן רק במקום בו מתפרסם הנס היא נאמרת.

דעת מרן 

ועוד לאלוה מילין בזה, כי יש לברר דעת מרן בסוגיא זו, שכן בשולחנו הערוך (תרצב, א) הוא לא נקט דבר בשאלה זו וכתב רק שיש לברך ולא ירד לחלק בין יחיד לציבור. בדעתו נחלקו רבותינו: בכף החיים^[14] (תרצד, כד) נקט שלדעת מרן יש לברך שהרי לא חילק בדבר, מאידך ביביע אומר (ח, כב, ט) הבין שדעת מרן שלא לברך שכן הביא בב״י את דברי האורחות חיים ולא כתב לחלוק עליו.

וזה שלא מרן הביא דברי הא״ח בש״ע אינו קשה כ״כ שי״ל כמ״ש ה״ה חיד״א בשו״ת חיים שאל (חלק א סימן מח) וז״ל:

"ואם כה יאמר האומר א"כ מדוע לא העלה על שלחנו ש"ע תשובה זו. צא תאמר לו דאשכחן כמה זמני דינים שהביא' בבית יוסף והם אמיתיים והשמיטם בש"ע כנודע לכל מאן דסמיך אתכא. ורגילי רבוואתא בתראי למימר בכגון זו דהיה בעיניו דין פשוט או דלא שכיח."

ספק ברכות להקל במקום מנהג ובברכת השבח

בשולי הדברים יש להוסיף שני נידונים נוספים שמצאנו בדברי רבותינו.

ראשית יש לדון האם נכון לנקוט כאן את כלל ספק ברכות להקל או שמא סב״ל במקום מנהג לא אמרינן. הגר״ע יוסף זצ״ל נקט שאין לברך מדין ספק ברכות להקל ואף אין לענות אמן אחר המברך שכן שלא כדין הוא עושה. מאידך, בעיקרי הד״ט^[15] (או״ח לו אות מא) כתב בנידון דידן שבמקום מנהג לא אמרינן סב״ל וכן נקט כף החיים (תרצ, ס״ק קיח) וראה לרבי בן ציון אבא שאול^[16] באור לציון (או״ח א, מח) שלא הבין מה שייך מנהג בזה, שכן המנהג לקרוא בציבור, אך למעשה נקט גם כן להצדיק את דברי מרן הבן איש חי.

שנית מצאנו להרב הלכות קטנות^[17] (א, רסד) שכתב דאף במקום שאין מנהג רשאי לברך, שכן בברכת השבח לא שייך דין סב״ל כלל. יסוד הדבר מושתת על כך שברכת השבח תלויה באופי האישי של כל יחיד והאם הוא מרגיש שראוי לשבח או לא וגדריהן ברורים פחות ועל כן ייתכן שאין כאן כלל ברכה לבטלה ועיי״ש בדבריו. והרב עטרת פז (א, אורח חיים ה) כתב שהמנהג להחמיר בברכות השבח וכן גם בעניינינו.

א״כ ראינו מנהג מחולק בדין זה ונהרא נהרא ופשטיה וניסינו להבין באלו אילנות נתלית כל שיטה ולבררה דבר דבור על אופניו.

אחרית דבר

טוב אחרית דבר מראשיתו העלנו שיש יסודות בהררי קדש לשני המנהגים בק״ק הספרדים גבי ברכה אחרונה של מגילה והצענו לראות את חילוקי המנהגים כתלויים בהבנת יסודה וגדרה של ברכת הרב את ריבנו האם ברכת שבח היא או שמא נתקנה על המצווה. כדרכה של תורה הפלגנו מעניין והעלינו על שולחן מלכים הלכות נוספות הנוגעות לברכה זו ומושפעות מיסודותיה ויהי רצון שריבונו של עולם יפרע לנו מכל צרינו וישלם גמול לכל אויבי נפשנו.