משגיא גוים - ויאבדם
עיון במגילה מלמדנו כי המגילה בנויה בשיטת: "טרם מכה – ציץ רפואה פרח" (מתוך פיוטו של ריה"ל לפורים). רוצה לומר כי רק עם סיום קריאת המגילה מתבררת למפרע משמעותם של כל הסיפורים והמאורעות המסופרים בפרקי המגילה. רק לאחר ראיית התמונה בשלימותה משנת שליש למלך אחשורוש עד שנת שתים עשרה למלכו, מצטרפים כל הפרטים לפסיפס שלם, ומתבררת תרומתו של כל פרט ופרט לנס הסופי.
כך למשל, סיפור המשתה אשר בפתח המגילה מקבל את מלוא משמעותו רק לאחר שאנו רואים את חלקה של אסתר בהצלת עם ישראל. רק אז מתברר למפרע כי כל עצמו של המשתה לא נצרך אלא להוות רקע לחטא ושתי ולהחלפתה באסתר. רעיון זה מביע מרדכי בדבריו לאסתר: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (ד, יד). הוא הדין בסיפור על בגתן ותרש. במקומו נראה פרט זה כפרט חסר חשיבות, אולם בהגיענו ללילה בו נדדה שנת אחשורוש, מתברר כי תפקיד חשוב נכון לסיפור זה – העלאת קרנו של מרדכי בעיני המלך ברגע המכריע. על דרך זו יש לבאר גם את שאר הפרטים המופיעים במגילה.
אף הגמרא הלכה בדרך זו. במסכת מגילה (יב ע"ב) אומר רבא: "אלמלא אגרות הראשונות, לא נשתייר משונאיהן של ישראל (לשון נקיה כלפיה ישראל) שריד ופליט". ופירש רש"י: "אלמלא אגרות ראשונות ששלח ממוכן (הוא המן) להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו, שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות, לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט, שהיו ממהרים להרגם במצות המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתינים למועד." נמצא כי גם פרט שולי חסר חשיבות, לכאורה, כשליחת אגרות ראשונות, נתפרש בגמרא כאחד הגורמים שתרמו לנס הסופי.
לאחר הדברים האלה, יש מקום לשאול: מה משמעותו של מעשה הסוס במגילה? אותו סיפור על הרכבת מרדכי על הסוס ברחוב העיר על ידי המן טוב ויפה כשלעצמו. סיפור זה מרומם את רוחנו ומלמדנו מה ייעשה לאיש אשר מלכו של עולם חפץ ביקרו, וכנגדו, מה ייעשה לאיש אשר מלכו של עולם חפץ בקלונו. ואולם נראה כי אם יושמט סיפור זה מהמגילה, דבר לא ייגרע מן המסר. ואם כן הוא הדבר, הרי נשאלת השאלה: מה משמעות מעשה הסוס כחלק מהמגילה ובמה תורם הוא אל חלקו לנס הסופי?
שאלה זו נשאלה בזמנו על ידי הרב מ. ברויאר באחד משיעוריו בישיבה, ונפתרה על ידו בדרכו שלו. בשורות אלו אנסה להציע תשובה משלי לשאלה זו, ומתוך כך להבהיר את משמעות הנס וסיבותיו.
לכל המעיין במגילה נראה כי הרעיון של "ונהפוך הוא" משמש כמוטיב עיקרי במגילה. דבר זה נראה בבירור מהשוואת נוסח האגרות של המן, ושל מרדכי. שתיהן מנוסחות בדיוק באותה לשון, אך בהיפוך שמות המכים והמוכים. עקרון זה ניכר גם בשאר הפרטים. העץ אשר הכין המן למרדכי שימש בסופו של דבר לתליית המן עצמו, ואילו בית המן, אשר נבנה על ידו ברוב עמל, ניתן בסופו של דבר למרדכי. על העיר שושן נאמר בתחילה "והעיר שושן נבוכה", ולבסוף נהפך מצבה ל"והעיר שושן צהלה ושמחה." בעוד שתגובת היהודים לאגרות המן הייתה "שק ואפר יוצע לרבים", הרי שתגובת הגויים לאגרות מרדכי היא " ורבים מעמי הארץ מתיהדים".
נמצא, כי המגילה כולה מתחלקת לשני חלקים מנוגדים. המצב שמתואר בחלק השני מהוה ניגוד גמור למצב המתואר בחלק הראשון. הצגת הדברים בצורה זו מחייבת אותנו לברר באיזה רגע חל המהפך, ומהי נקודת המרכז של המגילה, המחלקת אותה לשני חלקים, מקבילים ומנוגדים.
אין כל ספק כי "מרכז הכובד" של המגילה הוא במעשה הסוס. עד לאותו רגע עולה המן מעלה מעלה. מדרגת שביעי ברואי פני המלך (על פי חז"ל: ממוכן הוא המן) בפרק הראשון, מטפס המן ועולה דרך העצה אשר יעץ על ושתי (ולא ראה כי עצה זו תורידהו לבסוף אלי שחת), וממשיך ומגיע עד לדרגת משנה למלך: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" (ג, א). אף עמדה של יראה וכבוד רוכש לו המן בקרב השרים, "וכל עבדי המלך...כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך" (ג,ב). כה חשוב המן בעיני עצמו עד כי חשב להשמיד עם שלם, בשל אדם אחד אשר לא מיהר לכבדו כראוי: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו...ויבקש המן להשמיד את כל היהודים ...עם מרדכי" (ג, ו). לצורך זה מצליח המן להשיג את הסכמת המלך ואף את טבעתו. טבעת זו, כתב אשר נכתב בחותמה אין להשיב, ומכוח זה מקנה היא לבעליה סמכות ג\דולה יותר משל המלך (עיין דניאל ו, טו-טז). במעשה זה מתפקד המן למעשה כמלך, שהרי הוא החותם בטבעת המלך. שלב נוסף בעלייתו המדומה מגיע כאשר המן נשאל על ידי המלך: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". אין ספק בעיני המן כי איש זה אינו אלא הוא, "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". בעיני רוחו הוא רואה את עצמו כבר כמלך. "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו". בדמיונו רואה את עצמו המן כאיש שהגיע לפסגת ההצלחה - למלכות.
מנקודה זו מתחילה נפילתו של המן. כגודל עלייתו כן גודל נפילתו. "משגיא לגויים - ויאבדם" (איוב יב, כג).
בשלב ראשון נאלץ המן להרכיב את מרדכי על הסוס ולרוץ לפניו כעבד. עוד לא הספיק לבוא אל ביתו אבל וחפוי ראש – וכבר סריסי המלך הבהילוהו אל המשתה, להיות מואשם על ידי אסתר בניסיון להשמיד את עמה. תהליך נפילתו של המן מומחש על ידי מעשהו שלו – "והמן נ ו פ ל על המטה" (ז,ח). אומנם המן עשה זאת כדי לבקש על נפשו, אך דבר זה רק מגדיל את נפילתו, "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?". כעת לא נותר אלא להוסיף משפט אחד כדי להשלים את נפילתו המהירה: "ויאמר חרבונא... גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי...עמד בבית המן" (ז,ט). משפט זה משלים את נפילתו וחורץ אלת דינו – "ויאמר המלך: תלוהו עליו". מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
מנגד, חל אצל מרדכי תהליך הפוך. עד למעשה הסוס, נמצא מרדכי בתחתית הסולם. קרוע בגדים ולבוש שק מתהלך מרדכי כשגזרת התלייה מתנופפת מעל ראשו. אף ממעמדו בשער המלך נדחה מרדכי, "ויבא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (ד,ב). כל זה – עד מעשה הסוס. ממאורע זה ואילך מתחילה עלייתו המהירה של מרדכי. בתחילה עולה מרדכי על הסוס, לאחר מכן מתמנה הוא על בית המן, ומקבל את טבעת המלך, "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" (ח, ב). ברגע זה מגיע מרדכי למעמד בו היה המן לפני נפילתו. בשלב הבא, עולה מרדכי למעמד גבוה ביותר; "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה" (ח, טו). אותם דברים שראה המן בדמיונו - לבוש מלכות וכתר מלכות - ולא ניתנו לו, ניתנים כעת למרדכי.
אם נבוא לכלול את כל הדברים הללו, נוכל לומר כי המגילה כולה אינה אלא תיאור התמודדות בין מרדכי להמן. התמודדות בין נציג היהודים לנציג הגויים, בין בן הימיני לאגגי, בין זרע רחל לזרע עמלק. התמודדות זו נחלקת לשנים: עד מעשה הסוס, וממעשה הסוס ואילך. שני חלקים אלו מקבילים ומנוגדים.
עד מעשה הסוס - המן עולה ומרדכי יורד. ממעשה הסוס ואילך יורד המן ועולה מרדכי, לקיים מה שנאמר "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם" (שמואל א ב, ז). אותו מעשה המתחיל את נפילת המן, אותו מעשה גופו מתחיל את עליית מרדכי. נמצא, אין מרדכי מתמלא אלא מחורבנו של המן.
אמור מעתה, מעשה הסוס הוא המסמל את המהפך, וכל תשובה אשר תבוא להסביר את חלקו ותרומתו לנס הכללי, תצטרך גם להסביר מדוע דווקא מעשה זה מתחיל את נפילת המן ובמקביל את עליית מרדכי.
כבר אמרנו לעיל, כי המגילה כולה אינה אלא תיאור ההתמודדות בין המן ומרדכי. התמודדות זו ברובה נסתרת היא. פעמיים בלבד מגיעה התמודדות זו לידי עימות ישיר. פעם ראשונה בפרק ג':
"וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן, כי כן ציוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". אם בתחילה לא היה המן מודע לעימות זה, באו עבדי המלך וחידדו את המפגש. "ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי". בשלב זה, מודעים שני הצדדים לעימות ואף על פי כן מרדכי לא נכנע:
"וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו, וימלא המן על מרדכי חימה".
העימות השני הוא בפרק ו' במעשה הסוס: "ויאמר המלך להמן, מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי". בניגוד לעימות הקודם, נשמע המן למצות המלך: "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
ישנו צד שווה בין שני עימותים אלו. בכל אחד מהם מצווה אחד הצדדים במצות המלך לעשות פעולת עבדות כלפי הצד השני. בפעם הראשונה חלה על מרדכי מצות מלך – להשתחוות להמן, "כי כן צוה לו המלך". אין כל ספק כי ההשתחוויה היא מעשה עבדות ברור. בפעם השנייה מצטווה המן על ידי המלך להרכיב את מרדכי על הסוס ולרוץ לפניו. אף מעשה זה הוא מעשה עבדות ברור, כדברי חז"ל (תוספתא פאה פ"ד): "'די מחסורו אשר יחסר לו' - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו".
ואולם הבדל יש בין שני המקרים. בפעם הראשונה עבר מרדכי על מצות המלך ולא נכנע להמן, ואילו בפעם השנייה נכנע המן לפני מרדכי וקיים את מצות המלך. אמור מעתה, רצה מלכו של עולם להעמיד במבחן את שתי הדמויות המרכזיות במגילה וזימנם למבחן כפול. במבחן זה יתברר מי נכנע מפני מי, ומי ידחה מצות מלך וימסור נפשו כדי לא להיכנע ליריבו. תוצאות מבחן זה יקבעו את תוצאות המאבק כולו. בפעם הראשונה דחה מרדכי מצות מלך ולא נכנע להמן. עד כמה היה מעשה זה של מרדכי נועז, ניתן ללמוד מתגובת שאר עבדי המלך: "ויאמרו אליו, מדוע אתה עובר את מצות המלך"? הם אינם תופסים כיצד יכול אדם לסכן את נפשו ולעבור על מצות מלך. אין לומר כי מרדכי לא ידע את החומרה שבמעשהו, שכן גם לאחר אגרותיו של המן, מתמיד מרדכי בסירובו (ה, ט): "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, וכראות המן את מרדכי בשער המלך לא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה". נמצא כי סירובו של מרדכי להיכנע להמן הוא דבר שבדווקא ולא דבר מקרי. מעימות זה יצא מרדכי כשידו על העליונה. אלא שעדיין יש להמן פתחון פה. יכול היה המן לטעון כי אילו ניתנה לו הזדמנות היה אף הוא דוחה מצות מלך, ולא היה נכנע למרדכי. משום כך היה צורך בעימות נוסף, עימות בו יצטווה המן במצות מלך להיכנע למרדכי. עימות זה בא לידי ביטוי במעשה הסוס, בו מצטווה המן לרוץ לפני מרדכי, מצטווה – ונכנע.
ראוי לשים לב כי להמן היה קשה שבעתיים לקיים את מצוות המלך מאשר למרדכי. להשתחוות להמן בשעה שהיה בשיא גדולתו ובשעה שכולם נהגו כך – לא היה בכך משום השפלה, ואף על פי כן, לא נכנע מרדכי ודחה מצות המלך. ואולם אין לך השפלה גדולה יותר בשביל המן, מאשר לרוץ לפני מרדכי בשעה שהוא בשיא גדולתו, ובשעה שידוע כי מרדכי הוא אויבו האישי, ובגללו זומם המן להשמיד את כל עם מרדכי. עם כל זה, חזקה על המן מצוות המלך ונכנע המן מפני מרדכי. מעשה זה מוכיח עד כמה חזקה הייתה מצוות המלך, ומגלה למפרע כמה מסירות נפש נדרשה ממרדכי כדי לעבור עליה. בריצתו של המן לפני מרדכי, נשלמה ההתמודדות והושלם נצחונו של מרדכי. מרגע שהפיל עצמו המן לפני מרדכי במעשה הסוס מרצונו, שוב אין לו תקומה ועל כורחו ייפול עד תהום. הוא אשר אמרו לו חכמיו וזרש אשתו לאחר שהרכיב את מרדכי על הסוס "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו – לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" (ו, יג). ניבאו ואף לא ידעו מה ניבאו. "אם החלות לנפול לפניו" – מרצונך, "לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" - על כורחך.
מעתה ברור מדוע משמש הסוס כנקודת מהפך במגילה וכתחילת נפילת המן. במעשה זה נופל המן מרצון – וסופו שיגיע לנפילה מאונס. עתה ברור גם חלקו של מאורע זה במגילה. אין מעשה זה אחד הגורמים שסייעו לנס, ואף אינו אחד הפרטים שהתהפכו בעקבות הנס. מעשה זה הוא הגורם שהביא לנס והוא הסיבה היחידה (יחד עם העימות הראשון) להתהוות הנס. אם נבוא לחפש לו מקבילה בחלקה הראשון של המגילה, נמצא אותה בעימות הראשון שבינו לבין מרדכי, בשעה שמרדכי נצטווה להשתחוות לו – ולא נכנע מפניו. ואולי אין זה מקרי שבשבעת הפסוקים המספרים על העימות הראשון בין המן לבין מרדכי (ג, א-ז) מופיעים שמם של מרדכי והמן שבע פעמים כל אחד.
דברים אלו שנתבארו עד כאן תואמים את דברי הגמרא (מגילה יב ע"א): "שאלו תלמידיו של רשב"י, מפני מה נתחייבו 'שונאיהן של ישראל' שבאותו דור כליה? אמר להם: אמרו אתם, אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם: א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו, אמרו לו: אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם" (רש"י - השתחוו לצלם בזמן נבוכדנאצר, עיין דניאל ג).
נמצא לדעת רשב"י חטאם של ישראל היה השתחוויה לצלם, ואם כן בדין הוא שתקנתם תהא באי-השתחווית מרדכי לפני המן. לפי הפשט, מותר היה למרדכי, מצד הדין, להשתחוות להמן (עיין במדרש), אך למרות זאת, נמנע מרדכי מלהיכנע להמן. יבוא מרדכי אשר לא השתחווה להמן אף בשעה שמותר היה לו הדבר, ויכפר על בני ישראל שהשתחוו לצלם בשעה שהיה אסור עליהם הדבר. אולם, כפי שאמרנו לעיל, מסירות נפש זו של מרדכי לא מקבלת את משמעותה המלאה אלא לאחר שהמן, בעימות השני, מכניע עצמו לפני מרדכי. במעשה זה מגלה לנו המן את תקפה של מצות מלך, את גודל מסירות נפשו של מרדכי, ואת יתרונו הברור על המן.
ראוי לשים לב להבדל בין הראיה האנושית לראיה האלוקית. בראיה אנושית נראה סירובו של מרדכי להשתחוות להמן, כגורם הישיר לגזירת השמד על עם ישראל. ואולם בראיה אלוקית, מסירות נפשו של מרדכי היא דווקא הגורם הישיר להצלת עם ישראל. הוא שאומר הנביא (ישעיה נה, ט) "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (עיין מכתב מאליהו לרב דסלר חלק ב' בעניין פורים).
לכשנבוא לדקדק בדברי הגמרא (מגילה יב ע"א) שהבאנו לעיל, נמצא כי לאנשי שושן היה גורם נוסף לגזירה, "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", ואף רשב"י לא הביא הסבר אחר, אלא מפני שחטא זה הוא חטא של אנשי שושן בלבד ולא של כל עם ישראל. נמצא, בעוד שעם ישראל חטא חטא אחד, חטאה שושן בכפלים. מן הדין שאף תשובתם תהיה בכפליים. ואמנם, מלבד מסירות נפשו של מרדכי שבאה לתקן את חטא ההשתחוויה לצלם, מוצאים אנו במגילה תשובה נוספת של שושן בלבד. "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ולא תשתו שלשת ימים לילה ויום" (ד, טו-טז). הוי אומר, בעוד שמרדכי באי השתחוויתו להמן, מתקן את חטא ההשתחוויה לצלם של כל עם ישראל, מתקנים אנשי שושן על ידי הצום את חטא המשתה. יבוא צום שלשת ימים של היהודים הנמצאים בשושן ויכפר על חטא משתה שבעת ימים שנעשה לכל העם, הנמצאים בשושן. בצום זה מחזקים אנשי שושן את כוחה של אסתר הבאה במסירות נפש אל המלך אשר לא כדת, לבקש על עמה.
ואם חטאה שושן בכפליים, ושבה בכפליים, מן הדין שגם תתנחם בכפליים. הוא אשר אומרת אסתר למלך: "אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום" (טי, יג). בעוד שהיהודים אשר בכל מדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ו נ ו ח מאויביהם ... ביום שלשה עשר לחודש אדר, הרי שהיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו. הבדל זה אף הונצח לדורות: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב", ואילו היהודים המוקפים עושים (כדברי הגמרא) את יום חמשה עשר בו.
לכאורה נראה היה לומר, כי המוקפים צריכים היו לעשות שני ימי משתה, אחד כנגד הצלתם עם כל עם ישראל, אחד כנגד הצלתם הפרטית. ואמנם, הוה-אמינא כזו מועלית בגמרא (מגילה ב ע"ב): "ואימא פרזים בארביסר, מוקפים בארביסר ובחמיסר?" אלא שלהלכה לא נקבע כן\ ונראה שזה הסבר ההלכה: הנחמה בכפליים לה זכתה שושן לא הייתה בשני ימי משתה כי אם בשני ימי נקמה. שהרי זה היה הנס "ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם - ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", בנחמה זו אמנם הייתה שושן כפולה משאר הערים. ואולם לדורות לא הונצחו ימי הנקמה וההרג אלא יום המנוחה והמשתה שבא בעקבותיו, ובזה שווה שושן לשאר הערים, כולם נחו למחרת ההרג למשך יום אחד. משום כך אין הבדל בין שושן לשאר הערים מתבטא, לדורות, במספר ימי המשתה כי אם בתאריך, פרזים בי"ד מוקפים בט"ו.
הקורא את המגילה למפרע לא יצא (מגילה יז ע"א).
פירוש: "הקורא את המגילה למפרע" שסובר כי אז היה הנס, ולא עתה, "לא יצא".
דברי שלום
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)