'קיימו וקיבלו'

*

"כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון - קורין בחמשה עשר. כפרים ועיירות גדולות - קורין בארבעה עשר"    (מגילה פ"א מ"א)

דין חלוקת ימי הפורים ליומיים מעלה מספר שאלות עקרוניות הנוגעות לעיקר אופיו של חג הפורים[1].

1. שואל הרמב"ן: "אני תמה מאד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצווה זו". כלומר: מדוע, בניגוד לכל שאר חגי ישראל, פורים נחוג בשני ימים שונים על ידי קבוצות שונות בעם ישראל? גם אם אין כאן משום איסור "לא תתגודדו", עדיין יש כאן חריגה לא מובנת.
2. מדוע הקריטריון לחלוקה קשור למקומות המוקפים חומה? הרי גם אם נסביר שמדובר כאן בהקבלה לשושן הבירה, שגם היא הייתה מוקפת חומה, אין בכך הסבר מניח את הדעת. שהרי לשושן היו, מן הסתם, עוד כמה תכונות שייחדו אותה משאר הערים, ואם כן, מדוע נבחרה דווקא תכונה זו?
3. מדוע יש צורך בכך שהערים יהיו מוקפות חומה דווקא מימות יהושע בן נון?

שיטת הרמב"ן

תשובתו של הרמב"ן לשאלות אלו מבוססת על הבנתו את פשטי המקראות בסוף מגילת אסתר.

"וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי העניין יפה, לפי שהוא דבר ברור, שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם".

הנחתו הראשונה של הרמב"ן היא שעליית עם ישראל אחרי הצהרת כורש הייתה עוד לפני זמנם של מרדכי ואסתר, ולכן נס ההצלה של רוב עם ישראל אירע דווקא בארץ ישראל, שהייתה פרוזה כולה באותו זמן, עקב החורבן שלא הותיר את החומות על תילן.

"וכשציוה אחשוורוש להשמיד להרוג ולאבד, היו הפרזים והעיירות שאין להן חומה סביב בספק וסכנה גדולה... יותר מן המוקפין...".

הנחתו השניה של הרמב"ן היא, שהיהודים שגרו בעיירות מוקפות חומה בימי אחשוורוש היו מוגנים יותר מאשר אחיהם שגרו בעיירות ללא חומה. לכן, בשנה הראשונה חגגו, אמנם, כולם את יום פורים (פרזים בי"ד ושוּשנים בט"ו), אך בשנים הבאות המשיכו רק הפרזים לחגוג "לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם הסכנה יותר", והמוקפין שחוו טראומה פחותה בעוצמתה - לא המשיכו לחגוג לאורך זמן.

לאחר זמן, הבינו מרדכי ובית דינו שמן הראוי שגם בני המוקפין יחגגו את נס ההצלה, כיוון שהמן לא הבחין בין מוקפין לשאינם מוקפין ורצה לאבד את כולם. ועל כן על כולם - ללא יוצא מן הכלל - להודות לה' על נס ההצלה. הרמב"ן מדייק מלשון הפסוק:

"כי המן... צֹרר כל היהודים...".   (אסתר ט, כד)

שהמילה "כל" היא שהניעה את מרדכי לשלוח את האגרות הראשונות. כלומר, בגלל שהמן הוא צורר כל היהודים - על כל היהודים לקיים את ימי הפורים, ללא אבחנה בין פרזים למוקפין.

לגבי השאלה השלישית, מדוע דווקא חומה מימות יהושע - עונה הרמב"ן בשם הירושלמי, שלשיטתו עיקר הנס היה בארץ ישראל, שהרי רוב ישראל היו שם באותה תקופה, ולכן "לא ראוי שיהיו ירושלים עיר הקודש וכל ערי יהודה וישראל הבצורות נידונות כערי הפרזים". בחירת זמן החומה מימות יהושע בן נון באה להעלים את העובדה הכואבת שבזמן המגילה כל חומותיהן של ערי ארץ ישראל היו חרבות.

שיטת הר"ן

הר"ן חולק על שתי הנחותיו של הרמב"ן, ולכן מגיע למסקנה אחרת בנוגע לשאלות שהוזכרו לעיל.

בניגוד להנחתו הראשונה של הרמב"ן, סובר הר"ן שבזמן אירועי המגילה היה רק מיעוט מהעם היהודי בארץ ישראל, וכדבריו:

"נראה שרוב ישראל היו בחוצה לארץ, מפוזרין מהודו ועד כוש".

אם כן, עיקרו של הנס לא היה בארץ ישראל, אלא דווקא בממלכת פרס, ממילא ברור כי הר"ן חולק על דעתו של הרמב"ן בנוגע להשתלשלות ההיסטורית.

הנחתו השניה של הרמב"ן הייתה, כזכור, שהיהודים המוקפים חומה היו בסכנה פחותה מאשר הפרזים. גם על הנחה זו חולק הר"ן מסברא, ואומר:

"מעתה, ישראל היושבים בעיירות המוקפות שבחוצה לארץ שלא היו יכולין לבטוח בחוזק החומה, שהרי אויביהם היו בתוכם עמהם - למה לא עשו מעצמם יום משתה ושמחה כמו שעשו הפרזים?"

הר"ן מניח שמבחינה מציאותית, אין הבדל בסכנה בין עיר פרוזה לבין עיר מוקפת חומה בחוץ לארץ בגלל נוכחות הגויים בכל מקום. אם כך, אין מקום למסקנת הרמב"ן, המחלקת בין הטראומה שחוו הפרוזים לבין זו של המוקפין[2].

מכל מקום, הר"ן עצמו סובר שעיקר הנס היה במלכות פרס - ויותר מכך - עיקר הנס היה בשושן הבירה, ולכן הוחלט לצרף את כל הערים המוקפות לשושן[3] - כנראה מפאת חשיבותה. הסיבה המקורית לפיצול שני הימים היא מציאותית. כיוון שאנשי שושן נלחמו עוד יום ונחו למחרת, המשיך המנהג לחגוג בשני ימים שונים ו"לפיכך כשקבעו עליהם יום טוב לדורות, קבעוהו שכל אחד ביום שנח בו".

את ההגדרה של 'מוקפות חומה מימות יהושע בן נון' דווקא, מסביר הר"ן כפי שהסביר הרמב"ן וכדברי הירושלמי שהבאנו לעיל.

הצעה לפתרון ההשתלשלות ההיסטורית

מתוך פשטי הפסוקים עולה לעניות דעתנו הבנה שונה של מהלך האירועים שהובילו לקביעתו של חג הפורים[4].

בשנה הראשונה חגגו היהודים באופן ספונטני יום הודאה על ההצלה, ללא כוונה מפורשת להפוך יום זה ליום חג לדורות:

"ביום שלושה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשֹה אתו יום משתה ושמחה. והיהודיים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו, ועשֹה אתו יום משתה ושמחה". (אסתר ט, יז-יח)

יום הודאה זה נחגג במשך השנים שלאחר הנס מתוך יוזמה עצמית של העם, ללא התערבות מרדכי ואסתר, ושוב מבלי לקבלו עליהם כחג לדורות ("וקבלֻ היהודים את אשר החלו לעשות...").

לאחר שראה מרדכי את המציאות שנוצרה בקרב העם ואת תמימות הדעים ביחס לצורך לקבוע יום שינציח את המאורע, שלח מרדכי ספרים שתפקידם היה לקבוע את פורים כחג לדורות ולקיימו בכל שנה ושנה[5]:

"ויכתֹב מרדכי את הדברים האלה, וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקיים עליהם להיות עֹשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאֹיביהם, והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלֹח מנות איש לרעהו ומתנות לאביֹנים"  (אסתר ט, כ-כב)

בשלב האחרון, הצטרפה אליו אסתר המלכה, ושלחה גם היא ספרים שתפקידם, כמו הספרים הראשונים - לתת תוקף לחג הפורים[6]:

"ותכתֹב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תֹקף לקיים את אגרת הפֻּרים הזאת השנית".   (אסתר ט, כט)

אם כן, מדוע לא קבעו מרדכי ואסתר חג בן יום אחד שינציח את הנס שאירע לכל עם ישראל, ולחילופין, מדוע לא קבעו חג בן יומיים שינציח את שני ימי ההודאה שחגגו מייד לאחר הנס[7]?

כדי לענות על שאלות אלו יש להניח שלמרדכי הייתה מגמה להנציח את שני ימי ההודאה מכמה סיבות:

1. לפי הסברנו, המציאות והמנהג בקרב העם היו לחגוג יומיים לכן אין טעם לבטל מנהג שכבר נוהג בעם ישראל.
2. גם אם לא נהגו כך, יש חשיבות בכך שיחגגו יומיים לזכר הנס שאירע לכל חלקי העם, שהרי הנס אירע בשני ימים שונים, לפרזים בי"ג ולבני שושן בי"ד.

מדוע, אם כן, לא נקבע חג אחד בן יומיים לכולם? על שאלה זו עונה המאירי. לשיטתו, אי אפשר לחגוג חג של יומיים. כיוון שעיקר השמחה תורגש רק ביום הראשון והיום השני יהפוך להיות מעין סרח עודף וטפל. לכן, כיוון שמצד אחד אנו רוצים להנציח את שני ימי הנס וההודאה, ומצד שני אי אפשר לקבוע חג רצוף של יומיים כדי שלא לאבד את משמעותו של היום השני - נקבע חג של יומיים, הנחגג על ידי אנשים שונים, כך שהיום השני נחגג במלוא השמחה, כיוון שלאנשי הערים המוקפות חומה זהו יום החג הראשון והיחיד. התמונה המלאה של חג הפורים מתקבלת רק מהסתכלות על מכלול הימים, מכלול החלקים בעם ישראל, ומכלול האזורים בארץ ישראל.

עדיין, צריכים אנו להסביר מדוע הורחב הקריטריון לחלוקת האזורים בחג הפורים מ'שושן - שאר הערים' ל'מוקפות חומה מימות יהושע בן נון - פרזות'. כפי שראינו, מגמתו של מרדכי הייתה שינוי אופיו של חג הפורים מיום הודאה פרטי וזמני, לחג כלל ישראלי לדורות. שינוי אופי זה גורר אחריו בהכרח, שינוי במפתח המחלק את אזורי החג השונים. שהרי השהות בגולה היא שהות זמנית, ולאחר שיעלו כל הגולים לארץ ישראל, שוב לא תהיה משמעות לחלוקה על פי מפתח גלותי הבנוי על בסיס ערים בגולה. שכן לא יהיו כלל יהודים שיגורו בשושן ויחגגו את יומו השני של הפורים. לכן, שוּנה המפתח להיקף החומה מימות יהושע בן נון.

אך מדוע נבחרה דווקא התכונה של "היקף חומה" ולא תכונה אחרת כגון: מיקום, מספר תושבים וכדומה? כמובן, בחירה זו איננה שרירותית. עיקרי השתלשלות האירועים נבעו כתוצאה מהאירועים בשושן הבירה, ומשושן יצאה הגזירה להשמיד את כל היהודים. לכן, משמעות החגיגה בט"ו בערים מוקפות חומה מסמלת את עיקר הנס: למרות מחשבתו הרעה של המן, עם ישראל חי, שב לארצו, ויושב שם ישיבת קבע בערים מוקפות חומה, המסמלות ישיבה קבועה ולא ישיבה ארעית - כבערים פרוזות. אך כיוון שמבחינה מציאותית לא היו כלל ערים מוקפות חומה בארץ ישראל, שהרי היא הייתה חרבה באותם ימים - הקריטריון הוא דווקא היקף חומה מימות יהושע בן נון, ולא מימות אחשוורוש. תקופת יהושע בן נון מסמלת יותר מכל תקופה אחרת את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ישיבת עם ישראל בארצו.