הבחירה ושלטון החוק במגילת אסתר

נושא שלטון החוק תופס מקום מרכזי במגילת אסתר. המגילה פותחת בעניין המלכות, ומתארת את אחשוורוש כמולך מהודו ועד כוש. הביטוי אולי הבולט ביותר של המלכות הוא מערך החוקים שלה.

על חוקי המלכות אומרת המשנה במסכת אבות: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". איך נמנע המצב של "איש את רעהו חיים בלעו"? עצם קיומה של המלכות עדיין אינו מספיק, אך המלכות מחוקקת חוקים שמטילים יראה על האזרחים, וכך היא משליטה סדר בחברה, ומאפשרת את קיומה.

אם נקשיב למגילה נוכל להבחין בכך שהיא מלאה בביטויים של חוק ("דת", בלשון המגילה), ונזכיר רק כמה מהם. המלך מוקף בסוללה של יועצים משפטיים, "יודעי דת ודין". כאשר ושתי אינה עושה את רצון המלך אחשוורוש, המלך פונה ליועצים שלו ורוצה לקבוע בחקיקה מה לעשות במקרה כזה, "כדת מה לעשות במלכה ושתי". מיד אחרי שהיועץ אומר את דברו, מתחיל נוהל שלם ומסודר של עדכון הממלכה בחוקים החדשים. כפי שאנו רואים גם בהמשך במגילה, חלק משלטון החוק הוא מערכת משומנת של הפצת החוקים בכל הממלכה עד לקצוותיה הרחוקים. כך הפרק הראשון של המגילה מראה לנו את המערכת המשפטית המשוכללת. אם נדמה לנו בתחילת הפרק שזו מלכות מסואבת שבה כולם אוכלים ושותים, מתברר שהיא משוכללת מבחינה תרבותית, ומתנהלת על פי הספר והחוק.

כך זה ממשיך לאורך כל המגילה. יש נהלים בחוק להליך בחירת המלכה, מה מגיע לכל נערה לקבל ומתי עליה להיכנס אל אחשוורוש. גם החובה להשתחוות להמן קבועה בחוק. הכוח הגדול של טבעת המלך, אשר ניתנת להמן, גם הוא נובע ממעמדו בחוק. אחשוורוש אינו יכול להגיד להמן לעשות מה שהוא רוצה, בשביל זה הוא צריך לקבל את טבעת המלך. אפילו כדי להאריך את המלחמה בשושן ביום אחד, צריך לקבוע "כדת היום", כלומר להחיל את החוק של היום גם על מחר.

לא מובן מאליו שמלכות במקרא תתואר על ידי שלטון החוק. לשם השוואה, שלטונו של פרעה כמעט אינו כולל ביטויים מעולם החוק. גם פרעה גוזר השמדה כמו המן, על הבנים הנולדים, אך מדובר בגזרות ולא בחקיקה. פרעה עצמו בוודאי אינו כפוף לחוקים כאחשוורוש.

סופה של המגילה עוסק בהשלכה מעשית של שלטון החוק: "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים" (אסתר י, א). המיסים נגבים על פי חוק, והטלת המס על איי הים מבטאת את כוח התפרסות השלטון עד האיים הרחוקים.

במבט רחב יותר נוכל לציין, כי חתימת המגילה, וגם פתיחת המגילה במעשה ושתי, רומזות שתיהן להופעות הראשונות של מושג השלטון בתורה – בפרשת בראשית. בפרשת גן עדן נאמר "והוא ימשול בך", וכאן במגילה עומד למבחן מימוש השלטון של הבעל. מבחינת אחשוורוש, ערעור שלטון הבעל הוא ערעור על שלטון החוק כולו, וצריך לחזק אותו. קודם לכן בפרשת בראשית, בבריאת האדם, נאמר לו הציווי הראשון לשלוט – "ורדו בדגת הים ובעוף השמים". מבחינת האדם, הים הוא המקום הקשה ביותר לממש בו את השלטון. אם האדם מצליח לשלוט אפילו בדגת הים, הרי שהוא מקיים את הייעוד האלוקי למשול בכל המציאות. אחשוורוש, למעשה, זוכה לממש את הייעוד שניתן לאדם, ולהרחיב את ממשלתו עד איי הים (אם כי, כמובן, הייעוד האלוקי אינו מסתכם בשלטון פיזי כפי שמגיע אליו אחשוורוש, אלא בייעוד רוחני שמאגד את כל המציאות). כך המגילה רומזת למושגים היסודיים של שלטון החוק שמצויים כבר בתשתית הבריאה.

 

הצלת היהודים מתנגשת עם שלטון החוק

בין כל אירועי המגילה הסובבים סביב החוק ושלטונו, יש שתי נקודות שמעוררות שאלה. נקודה אחת היא בפרק א, בתיאור כללי השתיה במשתה אחשורוש - "והשתיה כדת אין אונס" (שם א, ח). קביעה זו נראית מכילה סתירה פנימית: אם כל אחד עושה מה שהוא רוצה סביב השתייה, מדוע צריך לעגן זאת בחוק? מה משמעותו של חוק שמאפשר לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה? בהמשך נחזור לשאלה זו.

נקודה שנייה היא בעיה מהותית שבה נתקל שלטון החוק בפרק ח של המגילה. המן נתלה על העץ, וטבעת המלך עברה למרדכי, אך הגזרה לא התבטלה. על פניו, הריגת המן לא סייעה כלל, כיוון שאי אפשר להשיב את האגרות שנשלחו כבר. מצד אחד נדמה שאנו בדרך לסוף טוב, ומצד שני מברר שהמציאות הרעה לא השתנתה.

אסתר עומדת ברגע הקשה ביותר שלה, נופלת על פניה ובוכה, בתחנונים לאחשוורוש שיבטל את הגזרה. אחשוורוש אומר לאסתר שהוא אמנם מבין לליבה, אבל אין לו דרך לבטל את הגזרה כיון שהיא חתומה בטבעת המלך. כל שביכולתו הוא לחוקק חוק נוסף, שיתיר ליהודים להתגונן. יש מקום לשאול מה היה אמור לקרות לפי החוק המקורי, האם ליהודים היה אסור להגן על עצמם מפני אלו שתוקפים אותם, אך על כל פנים – הגזרה המקורית אינה מתבטלת. המלך בכבודו ובעצמו מנוע מלבטל את גזרתו.

אפשר לקרוא את דברי אחשוורוש לאסתר בשתי דרכים. אפשר להבין שהוא מתנצל ואומר שאין לו ברירה אלא לקיים את החוק, ואם כן, זו אמירה לא פשוטה יחסית לאיש החזק בעולם. יוצא שמלך העולם כבול לחוק שאינו יכול לבטל. אולם אפשר גם להבין אחרת: אחשוורוש מבקש להבהיר עד כמה דבר המלך מוחלט. לא יעלה על הדעת, הוא אומר למרדכי ואסתר, שאפשר לבטל גזרת מלך. אמירה כזו דווקא נובעת מתפיסת אחשוורוש את עצמו כמלך העולם.

נציין שהתקופה היא תקופת סילוק השכינה; כששרתה שכינה בעולם, הייתה בעולם תחושה שיש כוחות שמעבר לעולם הזה. לאחר שהשכינה מסתלקת, המלכות האנושית יכולה לראות את עצמה כבעלת עוצמה בלתי מוגבלת, שאין לגעת בחוקים שלה.

נחזור לביטוי שראינו בפרק א, "והשתיה כדת אין אונס". נראה שגם משפט זה בא לבטא את עוצמת שלטונו של המלך. אחשוורוש רוצה להבהיר שבממלכתו, אפילו במצב שבו אנשים שתויים ועל כן ברור שאינם כפופים לשום גבולות וחוקים, וכל אחד עושה ככל העולה על רוחו – יש לדעת כי הבחירה הבלתי מוגבלת מתאפשרת רק מתוך החוק. חוקי המלך מצווים על הבאים למשתה לשתות ככל העולה על רוחם. אם חוקי המלך לא יתירו זאת, שותי היין יהיו מוגבלים. גם זו אמירה המאדירה את כוחו של חוק המלך: בכל מצב, אפילו כשנדמה לאזרח שהוא עושה מה שהוא רוצה, הוא כפוף לשלטון החוק.

 

תפיסת שלטון החוק של אחשוורוש

שתי גישות אפשריות ישנן כלפי החוק. לפי המשנה שראינו בפרקי אבות, מוראה של מלכות מאפשר את החיים. החיים עלולים להיות מלאי מאבקים ומלחמות, ודרוש שלטון חוק שימנע זאת. המטרה העיקרית היא לחיות, והאמצעי הוא המשפט. לפי גישה זו, המשפט אמור להיות גמיש ולהתאים את עצמו למציאות, כדי שתוכל להתנהל. אם השלטון יגיע למסקנה שחוקים אחרים ייטיבו יותר עם החברה, הוא ישנה את החוק בהתאם.

גישה אחרת היא שהחוק הוא הוא יסוד החיים. המשפט הוא המוחלט, והחיים הם אמצעי למימושו. אנחנו מכירים ביטויים דומים בנוגע לתורה, כגון שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוהר ב קסא, ב). התורה לא נועדה כדי לסייע לחיים להתנהל, אלא להפך – לפי אמרה זו, העולם בא לבטא את האמיתות שבתורה. לפי גישה זו החוק אינו אמצעי אלא המטרה עצמה. ממילא ברור שהחוק הוא מוחלט, ואינו אמור להשתנות בהתאם לחיים. 

אחשוורוש מנסה ליצור מסגרת שדומה למשפט התורה. חוק שהוא עצמו ערך, ולא אמצעי לקיום החיים. כמו שהתורה לא תהא מוחלפת, גם חוק אחשוורוש לא יהא מוחלף. כך קורה שהחוק שלו מגיע למצב ההפוך מהמתואר במשנה: לפי המשנה, החוק נועד למנוע מצב של "איש את רעהו חיים בלעו", ואילו החוק מורה לאויבי היהודים להשמיד אותם, ואחר כך ליהודים להשיב מלחמה באויביהם – חוק שלמעשה מצווה על "איש את רעהו חיים בלעו". ההרג ההדדי נדרש מכוח החוק. העיקר מבחינת אחשוורוש הוא שהחוק יתקיים, ולכן אין לו בעיה שהמן יקבע מכוח החוק להרוג את היהודים. הוא תולה את המן רק כאשר הוא פוגע בשלטון החוק, וכובש את המלכה עמו בבית.

זו המשמעות העמוקה של הופעת שלטון החוק במגילה, ושל שני המשפטים שנראים סותרים את שלטון החוק – השתייה כדת אין אונס, ו"כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר ח, ח). לא מדובר בנקודת חולשה, אלא בעוצמה חזקה שמלכות אחשוורוש מבקשת להשיג.

שלטון החוק של אחשוורוש שונה כמובן מחוק התורה. התורה אכן מציבה את מערכת החוקים במרכז, אך זה מפני שהיא מייצגת סולם ערכים אלוקי מוחלט. לכן התורה אינה משתנה וגם אינה מקבלת תוספות, בשונה משלטון אחשוורוש שבו אפשר לחוקק בכל יום חוקים חדשים, בהתאם לרצון המלך. בתורה חל איסור "בל תוסיף", כיוון שהערכים שלה קבועים. גם אם טעמי החוקים נסתרים מאיתנו, בוודאי יש להם אמת פנימית, ואין מטרתם ליצור ציות עיוור למלך על ידי מעשים חסרי פשר. להפך, התורה והנביאים מזהירים תדיר מפני קיום עיוור של החוק תוך איבוד הערכים המוסריים, כגון הקרבת קרבנות תוך התעלמות ממצוות שבין אדם לחברו.

זו המציאות שאחשוורוש מציג במגילה – שלטון שרירותי מוחלט של המלך, שהממלכה כולה כפופה אליו. אולם לאורך כל המגילה מתחת לפני השטח, חבויה תמונה אחרת.

 

האם אחשוורוש אכן שולט

לאורך המגילה מתברר כי אחשוורוש אינו באמת שולט. כבר בתחילת המגילה הוא נשלט בידי אשתו, וגם כאשר הוא בוחר בכעסו לסלק אותה, הוא מתחרט על הבחירה של עצמו. לאחשוורוש יש חוקים, אך חוקים אלה משמשים כחוטים שכולם סביבו מושכים בהם, כל אחד לצד שלו. המן מנסה להטות את אחשוורוש לצד שלו, ומרדכי מושך אותו לצד שלו, וכולם עושים זאת דרך מסגרת החוק.

אולם, יש שלושה פורעי חוק במגילה. פורעת חוק אחת היא אסתר, שעוברת על החוק כאשר היא נכנסת אל המלך אשר לא כדת. פורע חוק נוסף הוא מרדכי, שעובר על החוק כאשר הוא אינו כורע ומשתחווה להמן (ושתי סרבה לבוא אל המלך מתוך שכרות, וקשה להגדירה כפורעת חוק. גם בגתן ותרש אינם מוצגים כפורעי חוק. מסתבר שלא היה חוק שאוסר את הדבר הברור מאליו - לשלוח יד במלך).

הפורע השלישי הוא העם היהודי כולו – "ואת דתי המלך אינם עושים" (שם ג, ח). המן מציג את היהודים כולם כעוברים על דתי המלך, אבל לא ברור על מה הוא מסתמך. לכאורה לא היה מקום להציג את היהודים כך, מפני שהאימפריה הפרסית ידועה בחופש הדת שלה. לא הייתה שם כפייה דתית. כך אנחנו רואים גם בבניית בית המקדש תחת מלכות כורש. אחשוורוש נתן לכל עם להמשיך בפולחנים שלו, וגם יהודים יכלו לחיות באימפריה בלי שתהיה להם התנגשות סמכויות בין המדינה לתורה. הם לא היו צריכים לעבור על החוק. לכן סביר יותר שזו הייתה המצאה של המן כדי לשכנע את אחשוורוש. את המעבר של היהודים על החוק אנו מוצאים לקראת סוף המגילה במפורש בעניין מיוחד מאוד: "ובביזה לא שלחו את ידם" (שם ט, י; טו; טז). חוק המלך החתום הורה ליהודים לקחת את שלל אויביהם - "ושללם לבוז" (שם ח, יא), אך היהודים לא שלחו את ידם בביזה. אם כן, רק שלושה גורמים יוצאים מתחת המסגרת הנוקשה של החוק – אסתר, מרדכי והיהודים. כך הם מערערים על שלטונו המדומה של אחשוורוש וחושפים את הכשל שביסודו.

 

מלכות ה' מול מלך בשר ודם

מגילת אסתר מציבה את השאלה מיהו מלך העולם. היא מציגה מצב נתון שבו גורם אנושי נוטל את השלטון על העולם כולו. בהינתן שלא הקב"ה הוא מלך העולם, אלא בשר ודם – מהי מתגלה על דמותה של מלכות במצב כזה? אחשוורוש מנסה לבצר שלטון בשר ודם על העולם, על ידי יצירת מערכת חוקים עוצמתית; אך לכל אורך הדרך הוא מתקשה לשלוט במצב באמת, ונאחז בחוקים כדי לכסות על חוסר יכולתו לשלוט. מלך רגיל יכול להעלים עין כאשר מישהו עובר על שלטונו, אבל אם הוא מתיימר להיות מלך כל העולם – כל מעבר קטן על החוק עשוי לערער על שלטונו המוחלט. לכן הוא מתיירא מהמשתה, שבו אנשים פורקים את עול המלכות, ומוצא דרך מתוחכמת כדי שאפילו המשתה לא יערער את שלטונו הטוטאלי.

בפורים אנחנו חוזרים לאותה נקודת מבחן שהציב אחשוורוש, האם המלך שולט גם במשתה. המצווה להתבסם עד דלא ידע מראה את מלכותו של הקב"ה גם על השיכורים. אנו מביאים את עצמנו, על פי חוק, למצב שבו איננו יודעים בין ארור המן לברוך מרדכי, ונשארים עבדיו של הקדוש ברוך הוא.

מלכות ה' הפוכה מהמלכות שניסה אחשוורוש לבנות. אחשוורוש טוען כי גם כשלאדם הפשוט יש בחירה, באמת הוא נתון תחת הכרח החוק. לעומת זאת, בפורים עם ישראל מקבל את התורה ברצון, "הדור קבלוה בימי אחשוורוש". הגמרא אומרת שלפני קבלת התורה ברצון בימי אחשוורוש, אפשר היה לטעון שלמתן תורה אין תוקף, כי הוא ניתן בהכרח ולא בבחירה. אם כן, בעם ישראל, גם כשהאדם מקיים את חוקי ה' המחויבים, הוא מממש את רצונו ובחירתו. עבדי אחשוורוש נשארים עבדי החוק, ועבד ה' הוא לבדו חופשי.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג