'והפכתי אבלם לששון'

עלון שבות 109 / בני גזונדהייט

כוונת המאמר והשיטה

ירמיהו ל"א, א-יט היא נבואת נחמה. החזרה לארץ ישראל קשורה לגלות ולחורבן. נשווה להלן פסוקים מהפורענות לנחמה, כדי להראות את הניגוד הענייני והלשוני.

גם הושע היה במצב דומה ערב חורבן ישראל. השפעתו על ירמיה מבחינה עניינית ולשונית חשובה ביותר- וכמה מקבילות נזכרות במאמר. בנספח הוספנו רשימה מסודרת של ההקבלות בין הושע וירמיה- כל המקבילות חשובות ביותר כדי להבין את החידוש הגדול של הגאולה בתקופתה[1].

פרק הגאולה הוא איפוא ככוכב בלילה אפל, המאיר את חשכת המצב הנוכחי של חורבן וגלות. אוזן קשבת תרגיש בשמחת הנביא עצמו על בשורת הגאולה המחייה אותו לאחר ייאוש. בניתוח הפסוקים יופרד תהליך הגאולה לשלביו השונים, התמונות למיניהן, הרעיונות הכלולים בהם וכוחם הספרותי. יוסברו גם מקבילות בתוך ספר ירמיה, כדי לקבל תמונה יותר כוללת של הנביא ונבואותיו[2].

מקום הפרק בספר ירמיה

כשנשקיף על כל הספר, נמצא חלוקה לשלושה חלקים כלליים, שבהם יש פרקי מעבר ופרקים המתקשרים רק בעקיפין לחלוקה זו; על הפרטים אולי ניתן להתווכח, אבל כדי להבין את מקום פרקנו נסתפק בחלוקה הבאה:

פרק כ"ו

הוא מעין האמנה חדשה של הנביא במאבקו עם "הכהנים והנביאים וכל העם" [פסוק ז'], המבקשים להרוג אותו על נבואותיו [פסוק ח'].

פרקים כ"ז-כ"ט

מתארים את מאבק ירמיה עם נביאי השקר, שרצו להקדים את התגשמות הנבואה לשנתיים הבאות. ירמיה אינו שולל את הגאולה- אבל מאחר אותה לשבעים שנה- "עד יום פוקדי אותם נאום ה', והעליתים והשיבותים אל המקום הזה" [כ"ז,כב]. הוא שולח מכתב לזקני הגולה, ובו גם דברי עידוד לגאולה, שתהיה בעוד שבעים שנה [כ"ט,ו-יד]. מאידך נביאי השקר יבואו על עונשם ולא יראו את הגאולה [כ"ט,לב].

אחרי הקדמות אלו על סמכות ירמיה כנביא ומועד הגאולה, מתחיל "ספר" הגאולה עצמו [ל',ב].

פרק ל'

בפרק מופיעות הקדמות והערות נוספות בקשר לגאולה העתידה:

פרק ל"א- פרק הגאולה

לאחר כל ההקדמות הללו, פותח פרק ל"א בתהליך הגאולה כרצף אחד: הקורא את הפרק חוזר עם הגולים מארץ האויבים לארץ ישראל, ובסוף התהליך רואה את בניין ירושלים.

נחלק את הפרק לפרשיות קטנות בכדי שנוכל לדון בהמשך על כל פרשיה בנפרד:

הפרקים הבאים

יפרטו את נחמת ארץ ישראל, יהודה וירושלים [לב+לג] ובנספח לפרקים אלו מובאות דוגמאות לתשובה שאינה רצויה, ולתשובה של אמת [לד+ל].

עד כאן על מקומו של הפרק בהקשרו ומבנה הפרק עצמו, וראינו שהוא מתאר את תהליך הגאולה לשלביה השונים.

פירוט חלקי פרק ל"א

בשורת הגאולה: "אהבת עולם אהבתיך" (ל"א,א-ה)

פרקי הנחמה של ירמיה מלאים לשונות דומים לפרקי הפורענות; אותם הניסוחים שבישרו על החורבן, שהיו מלאים פחד, עונש וייאוש- מבשרים עכשיו את הגאולה: "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" [ל"א,יב].

ביטויים רבים בחלק זה של פרקנו מופיעים באותו מטבע לשון, קודם לכן, בפרקי הגלות:

והנה אותם הנוצרים, ששמחו להלחם על ירושלים- שמחים עכשיו באומרים להם: "בית ה' נלך!".

השלישיה החוזרת "עוד" ו"עוד"

בקטע מופיעות שלוש תמונות שכל אחת פותחת ב"עוד" [המילה "עוד" מופיעה 11 פעמים בפרק זה; פירושה: עכששיו המצב קשה- אבל עוד יבוא הזמן ש"תבני … " שנית]:

א. "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל".

ב. "עוד תעדי תופיך ויצא במחול משחקים"- והכוונה לחתונה (שופטים כ"א,יט ועוד).

ג. "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון".

הבנייה והנטיעה הפותחות את פרקי הנחמה מזכירות את הקדשת ירמיה לשליחותו: "ראה הפקדתיך היום הזה … לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס- לבנות ולנטוע" [א',י][5]. וכן פסוק כ"ז בפרקנו מזכיר רעיון זה במפורש ומשלב ברמז את מראה מקל השקד [א',יא-יב].

ואכן דברי ההקדשה עוברים כחוט השני לאורך כל הספר: י"ב,טו -יז ; י"ח,ז-י; כ"ד,ו; ל"ג,ד-ז; מ"ב,י; מ"ה,ד.

שלישיה זו מופיעה גם בפרקי הגלות, ותפסה מקום חשוב ב"דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים, אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים ואל הנביאים ואל כל העם, אשר הגלה נבוכדנצר מירושלים בבלה" [כ"ט,א]:

א. "בנו בתים ושבו.

ב. נטעו גנות ואכלו פריין.

ג. קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים ובנות"

הדברים נאמרו שם נגד נביאי השקר, שנבאו על גאולה בזמן קרוב. ירמיה מדגיש שבשבעים השנים הבאות לא תבוא הגאולה, והם יספיקו להוליד בנים ובני בנים- לקיים את דבריו: "ועבדו אותו [= את נבוכדנצר] כל הגוים, ואת בנו ואת בן בנו" [כ",ז].

השלישיה של "עוד", שהפכה מפורענות לנחמה, ידועה לנו גם מהקשר אחר [דברים כ',ה-ז]:

א. "מי האיש אשר בנה בית חדש … ".

ב. "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו … ".

ג. "ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה … ".

האנשים הללו חוזרים במלחמת הרשות מהמערכה, כי מלחמה כזו אינה סיבה להוציא אותם משלוותם, ממצב השלום המוחלט [ובדברים כ"ח,ל- המצב ההפוך].

בזכות מי יגאלו?

בזכות מה ייגאלו?- כמה מילות מפתח המקשרות את הפסוקים לפרשה אחרת נותנות את הפתרון לכך:

ההשוואה מלמדת: החסד והאהבה של ישראל את ה', הליכתם אחריו ארבעים שנה במדבר, בארץ לא זרועה- לא נשכחו, ה' יזכור זאת בשעת הגאולה- ובזכותם ילך ה' [היינו הנביא- בשליחות ה'] למדבר העמים [ע"פ יחזקאל כ',לה וגם הושע ב',טז] להחזיר את ישראל לגבולם, יאהב אותם אהבת עולם וימשוך עליהם חסדו[7].

יש לציין שסדר מלות המפתח בין פרק ב',ג' ובין פרק ל"א,ב' הוא בדיוק הפוך- ללמדך שה' יזכור וישחזר את אותו המצב, וייטיב להם מידה כנגד מידה[8], ויוצא איפוא שהנבואה הקצרה בפרק ב' (א-ג) פותחת את נבואות ירמיה בתיאור האהבה והחסד של ישראל את ה'- ונבואת הנחמה חוזרת לאותה תמונה- ה' יאהב את ישראל וימשוך להם חסד.

ו'-י"ג: "קהל גדול ישובו הנה"

גם בקטע זה, העוסק בישראל החוזר לארצו ויושב על אדמתו, יש רמזים רבים לנבואות חורבן:

"הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ"- בגאולה, וכנגדה:

"כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול" [ד',ו].

"הנה עם בא מארץ צפון וגוי גדול מירכתי ארץ" [ו',כב] והפסוקים שם מופיעים כמעט מילה במילה בפורענות שעתידה לחזור על ראש בבל (פרק נ',מא -מג).

"עוור ופסח" :- אף על פי שאינם רואים ואינם יכולים ללכת [איוב כ"ט,טו]- גאולת ה' תפקח את עיניהם [ישעיה ל"ה,ו; מ"ב,ז]. ישראל כשחטאו לא ראו אפילו שהיו להם עיניים [ה',כא - מצב עם ישראל כמו הפסלים עצמם- "כמוהם יהיו עושיהם - כל אשר בוטח בהם" (תהילים קט"ו,ה-ח)]- אבל כשהולכים בדרך ה', אפילו העוורים שבהם יראו את ברכת ה'! [כמו אצל יעקב: "ועיני יעקב כבדו מזוקן, לא יוכל לראות … ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך"- בראשית מ"ח,י-יא].

"הרה ויולדת" - הרה ויולדת היו במשל החורבן: "שמענו את שומעו, רפו ידינו, צרה החזיקתנו חיל כיולדה" [ו',כד; ראה גם כן ד',לא; י"ג,כא ; כ"ב,כג ; ל',ו ובעיקר מלכים ב' י"ט,ג; ישעיה כ"ו,יז]. ה' גם אסר לירמיה לפני החורבן להתחתן, כי כל הילדים ימותו: "כי כה אמר ה' על הבנים ועל הבנות הילודים במקום הזה ועל אמתם הילדות אותם ועל אבותם המולידים אותם בארץ הזאת: ממותי תחלואים ימתו" (ט"ז,ג-ד)- עד שאפילו ירמיה עצמו מקלל את יומו: "ארור היום אשר יולדתי בו … ורחמה הרת עולם" [כ',יד-יז]. מות הילדים הם שיא החורבן והאבל [ויקרא כ"ו,כט]. פרי בטנם של ההרות הוא תקוות העתיד, והריגתם היא מעשה אכזרי ביותר- הבא להביע, שאין להן תקווה ואחרית [מל"ב ח',יב ; הושע י"ד,א ומקבילות].

לעומת זאת בשעת הגאולה תהיה שוב תקוה ואחרית לדור הצעיר: "ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" [פסוק טז]- עד שיתקיימו דברי הנביא: "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות, משחקים ברחובותיה" [זכריה ח',ה].

"בבכי יבואו" - לא הרי בכי זה כהרי הבכי של רחל [פסוק יד]. יש בכי של צער- ויש בכי של שמחה והגשמת הצפיות- כמו הבכי של יוסף על צוארי יעקב אביו [בראשית מ"ו,כט].

בכי זה בפגישת יעקב עם בנו האהוב ילמד ויסביר את הבכי בפסוקנו: לפי הרמב"ן יעקב בכה על צוארי יוסף [ולפי רש"י- להיפך]: "נפל על צוארו, ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה, כשלא ראהו … ודבר ידוע הוא, מי דמעתו מצויה- אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך". גם יוסף עצמו פרקץ בבכי מר בדקות המרגשות ביותר של הסיפור [בראשית מ"ב,כד; מ"ג,ל].

אבלו של יעקב: "ויבך אתו אביו" [בראשית ל"ז,לה]- הפך לבכי של שמחה והתרגשות: "ויבך על צואריו עוד".

גם בירמיה מופיעים שני סוגי הבכי: בערב החורבן נאמרה הקינה הארוכה: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות המדבר קינה, כי נצתו מבלי איש עובר … " [ט',ט-כא]- ובשעת הגאולה: "בבכי יבואו" [ל"א,ח] וכן: "בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו, הלוך ובכו ילכו, ואת ה' אלוקיהם יבקשו. ציון ישאלו, דרך המה פניהם, ובאו ונלוו אל ה', ברית עולם לא תשכח" [נ',ד-ה; ראה גם ג',כא : "בבכי תחנוני בני ישראל"; והמקבילות בין םרק ג' לפרק ל"א רבות מאוד].

"נחלי מים" - "אליכם אל נחלי מים" בזמן הגאולה- שלא כבימי הבצורת: "ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים- לא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והכלמו וחפו ראשם" [י"ד,ג וכל הפרק שם].

"בדרך ישר לא יכשלו בה" - כנגד: "כי שכחוני עמי, לשוא יקטרו, ויכשילום בדרכיהם שבילי עולם, ללכת נתיבות, דרך לא סלולה" [י"ח,טו ; י"ח,כג].

וכן: "לכן כה אמר ה': הנני נותן אל העם הזה מכשולים, וכשלו בם אבות ובנים יחדיו, שכן ורעו יאבדו" [ו',כא ; ו',טו ; ח',יב].

"כי הייתי לישראל לאב" - "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו … " [ב',כז ; ג',ד,יט]. היחס אב-בן מופיע כמשל בין ה' והמלך [שמואל ב' ז',יד; תהילים פ"ט,כז]. בעבר הם קראו לעבודה זרה "אבי" [עץ ואבן מייצגים פסילי עבודה זרה: דברים כ"ט,טז ; שמות ז',יט]- אבל הגלות תכפר על עוונותיהם [ויקרא כ"ו,לט] ולכשיחזרו יהיו כולם כמלכים, בנים לה' אלוקיכם! [ראה גם דברים י"ד,א].

"שמעו והגידו ואימרו" - בפורענות: "הגידו ביהודה, ובירושלים השמיעו, ואמרו: "תקעו שופר בארץ, קראו, מלאו ואמרו: האספו ונבואה אל ערי המבצר" [ד',ה; הקריאה להאסף מופיעה גם כן בפרק ח',יד- אבל שם לא כאפשרות להנצל מסכנות, אלא להיפך: אפילו בערי המבצר לא ינצלו, וכולם ימותו שם- "האספו ונבוא אל ערי המבצר"- למען יביא ה' את העונש הסופי- "אסוף אסיפם נאום ה'"- ח',יג].

הפסוק מבשר את ביאת האויב מצפון, בהלה ופניקה אוחזים אותם [תשעה פעלים מתוך שש-עשרה מלים בפסוק- האנדרלמוסיה מורגשת!], והם מתכנסים לערי המבצר- במקומה תבוא עכשיו בשורת הגאולה וקבוץ גלויות חזרה לארץ ישראל ולערי יהודה!

"מזרה ישראל יקבצנו" - וכנגד זה נזכר בפורענות: "ואזרם במזרה בשערי הארץ" [ט"ז,ז].

"ושמרו כרועה עדרו:" - "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ה'" [י"ג,יז,כ].

"וריננו" - "כי יצומו אינני שומע אל רנתם, וכי יעלו עולה ומנחה אינני רוצם- כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם" [י"ד,יב]- הם צמו בגלל הבצורת [שם פסוק א'], אך הקרבנות שהקריבו לא היו רצויים.

לעומת זאת בגאולה ישבעו מטוב ה' שנית- דגן, תירוש ויצהר, צאן ובקר, הם סימני ברכת ה' [דברים ז',יד], ומהן נותנים מעשר [שם י"ד,כג] ומתנות כהונה [שם י"ח,ב ואצלנו פסוק י"ג].

"אז תשמח בתולה במחול" - כמו בפסוק ג' מדובר על שמחת החתונה: העדרה הוא סימן של חורבן הארץ [ז',לד; ט"ז,ט; כ"ה,י]- ואילו חזרת שמחה זו- סימן לגאולה [ל"ג,יא].

השוואת הגאולה העתידה לגאולת מצרים

הגאולה העתידה דומה לגאולת מצרים: "והיתה מסילה לשאר עמו … כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים" (ישעיה י"א,טז ; ראה גם הושע י"ב,י ועוד).

אבל הצרות האחרונות משכחות את הראשונות ולכן "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ מצרים- כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, וישבו על אדמתם" [כ"ג,ז-ח; ט"ז,יד-טו]. אין הכוונה ש"תעקר יציאת מצרים ממקומה" אלא ש"יהא שיעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו" [על פי ברכות יא:-יב.].

בקטע זה מופיעים כמה מוטיבים וניסוחים של גאולת מצרים:

"מצא חן במדבר"- כנגד: "ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך … " [שמות ל"ג,טז ; 5 פעמים לאחר חטא העגל שם].

"עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים"- "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" [שמות ט"ו,כ].

"אוליכם אל נחלי מים"- "ואולך אתכם קוממיות" [ויקרא כ"ו,יג] "משם נסעו … יטבתה, ארץ נחלי מים" [דברים י',ז; וראה גם שם ח',ז].

"הייתי לישראל לאב, ואפרים בכורי הוא"- "בני בכורי ישראל" [שמות ב',כ].

קטע זה מתאר את בשורת הגאולה בארצות הגולה, חזרת ישראל לארצו בשגחת ה', ביאתם ושמחתם במרום ציון והנאתם מטוב ה'- עד שיכירו את חסדו בשעת הגאולה, "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם".

השתלבות אומות-העולם בגאולה

גם העמים ישתתפו בשמחת הגאולה [ו']- ואפילו יפרסמו את ישעות ישראל [ט']. הם יהיו קשורים לגאולה והיא תשפיע עליהם: "ונבנו בתוך עמי" [י"ב,טז]- בדומה לייעוד "אבנך ונבנית בתולת ישראל" [ל"א,ג].

בעבר ישראל הלכו בדרכי העמים, עד שבא עליהם החורבן- ואילו לעתיד לבוא, ישראל יהיו לאור גוים [ישעיה מ"ט,י].

העמים יכירו את הגאולה לפני עם ישראל עצמו [תהילים קכ"ו,ב-ג]; יחזקאל ל"ט,כא -כב], הגרים ינחלו כמו כל אזרח בישראל [יחזקאל מ"ז,כב ; ישעיה י"ד,א].

כמו כן העמים ינהרו לבית ה', עם ישראל יורה אותם מדרכיו וישפוט ביניהם- עד ש"לא ישא גוי אל גוי חרב" [ישעיה ב',א-ד]. מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו הם יבואו להשתחוות לפני ה', וה ' אפילו יקח מהם לכהנים ונביאים [ישעיה ס"ו,יח -כג]. גם בדור של שיבת ציון ניבא זכריה: "ונלוו גוים רבים את ה' ביום ההוא, והיו לי לעם … " [זכריה ב',טו]. והופעתם בפרקנו חשובה וטיפוסית להשתתפותם בתהליך הגאולה.

שיבת ציון כנגד הגאולה העתידה

חזרת ישראל לארצו בימי עזרא יכלה להיות הגאולה המתוארת פה [ראה יומא ט: דבריו החריפים של ריש לקיש נגד רבה בר בר חנה!], וכבר ספר עזרא בפתיחתו מזכיר את דברי ירמיה: "בשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה" [עזרא א',א].

אכן כמה מוטיבים בפרקנו מופיעים גם בשיבת ציון:- ונשוה אותם:

אצלנו: "קהל גדול ישובו הנה, בבכי יבואו"- ובשיבת ציון: "נקבצו אליו מישראל קהל רב מאוד, כי בכו העם הרבה בכה" [עזרא י',א].

כאן: "אוליכם בדרך ישר"- ושם: "ואקרא שם צום … לבקש ממנו דרך ישרה" [עזרא ח',כא].

לכל רועה יש לו עדר משלו

על המצור נאמר: "אליה יבואו רועים ועדריהם, תקעו עליה אוהלים סביב" [ו',ג].

לעומת זאת בעתיד- "מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו" [ל"א,ט ובדומה ישעיה מ',יא], וכן לאחר שישבו על אדמתם, הם יהיו "אכרים - ונסעו בעדר" [פסוק כ"ג; ל"ג,יב]. כשם שהקב"ה נהג את ישראל כרועה עדרו- כך ישראל עצמם ינהגו עדריהם באדמתם- מעין זכר לגאולתם[9].

"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה"- [י"ד-כ"א]

מבנה הקטע: רחל מבכה על בניה [י"ד], הם יחזרו לגבולם [ט"ו-ט"ז]; אפרים חוזר בתשובה [י"ז-י"ח], ה' אוהב אותם [י"ט]- והם מובטחים מחדש לחזור לארץ ישראל [כ'-כ"א], גלות יהודה תצטרף אליהם- וביחד יבנו מחדש בארץ ישראל [כ"ב-כ"ט].

בתחילה "רחל מבכה על בניה" אך בשעת הגאולה הם יהיו בנים לה' אלוקיהם: "הבן יקיר לי אפרים" [י"ט; כבר פסוק ח'][10]. הבנים הם כבודם של ישראל ["הבנים אין לישראל- אם יורש אין לו"- מ"ט,א]- וכביכול גם כן כבודו של הקב"ה: "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים, ואתן לך ארץ חמדה. ואומר: אבי, תקראי לי, ומאחרי לא תשובי" [ג',יט]- אלא התרחקו מה' " … בנים סכלים המה ולא נבונים המה" [ד',כב][11], והתנהגו כלפי ה' כבן סורר ומורה: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה" [ה',כג על פי דברים כ"א,יח ; תהילים ע"ח,ח]. ובשעת הגאולה ישוב ישראל אל ה', וה ' יאמץ אותם כביכול מחדש, כבראשונה [ובהושע ב',א מפורש כך!].

יוצא איפא שהבכי המר של רחל על בניה, הוא גם הבכי של הקב"ה עצמו על בניו[12], ובעצם גם ישראל עצמם היו צריכים לבכות   את הבכי לפני החורבן: "תמרורים"- אצלנו, כנגד: "בת עמי … אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, כי פתאום יבוא השודד עלינו".

"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמע ה "- אצלנו כנגד: "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" [ב',כה].

אותו מבנה, תחביר, קצב וצליל בפרקנו- כמו בקריאת ה' לתשובה ערב החורבן.

וכן: ערב החורבן נאמר: [ב',כד]: "פרה למד … מי ישיבנה ", כנגד: " … כעגל לא לומד, השיבני ואשובה " [ל"א,יז].

ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך"

רחל מבכה בעצם את הבכי של כל האומה- הבכי של יעקב על יוסף, הופך לבכיה של רחל על גלות האומה:

יעקב בוכה עם ירידת יוסף מצרימה ותחילת גלות מצרים, והבכי של רחל הוא על גלות בבל.

"שובב" "תשובה" "ישיבה"

השורש "שוב" משמש מילה מנחה בקטע זה [כמו כן ג',ו- ד',ב]: "ושבו מארץ אויב" [ט"ו]- "ושבו בנים לגבולם" [ט"ז]- "השיבני ואשובה " [י"ז]- "אחרי שובי נחמתי" [י"ח]- "שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה" [כ']- "הבת השובבה" [כ"א]- "בשובי את שבותכם" [כ"ב]- "וישבו בה" [כ"ג].[14]

השורש מופיע במשמעויות שונות- עובדה, שלכאורה מטעה את הקורא, אבל דווקא זו כוונת הכתוב: אפילו השובבים יכולים לחזור בתשובה [ג',יד,כב ; ח',ד מזכיר פעמים "ישוב" בשתי המשמעויות זו מול זו וראה גם בפסוק ה' שם].

התשובה אל ה' קשורה לחזרה לארץ ישראל ולשיבה בה. תשובה פירושה להפוך את הכיוון[15]. התשובה אל ה' מותנת בישיבה בארץ ישראל- ולהיפך:

דברים ל',ב-ג: "ושבת עד ה' אלוקיך … ושב ה' אלוקיך את שבותך".

ירמיה כ"ד,ו-ז: "והשיבותים אל הארץ הזאת … כי ישובו אלי בכל לבם".

ירמיה כ"ה,ה [כמו כן ל"ה,טו]: "שובו נא איש מדרכו הרעה … ושבו על האדמה".[16]

"אחרי הוודעי בושתי"

ידיעת החטא והוידוי קשורים בתשובה, הם קודמים לה והם היסוד של התשובה האמיתית: "אך דעי עוונך … שובו בנים שובבים" [ג',יג -יד; תהילים נ"א,ח-ט]; "ולבבו יבין- ושב ורפא לו" [ישעיה ו',י]. מפסוק זה למדו חז"ל את סדר הברכות בתפילת "שמונה עשרה"- "היינו, דיבין האדם גודל חטאו וכנגד מי חטא- ואז ודאי ישוב בתשובה שלימה" [לשון המהרש"א, מגילה יז], הבושה גדולה מאוד, כי אפילו חסד הנעורים של ישראל [ב',ב] נהפך בחטאם לחרפה [ג',כד], כי "בשוב צדיק מצדקתו ועשה עוול- כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה" [יחזקאל י"ח,כד].

"הבן יקיר לי אפרים"

"יסרתני ואוסר כעגל לא לומד"- אפרים מודה שחטא. על ימיו הראשונים של אפרים נאמר: "ואפרים עגלה מלומדה, אוהבתי לדוש" [הושע י',יא; דברים ל"ג,יז ; ירמיה ב',כד].- והם מקבלים את מוסר היסורין - בניגוד לימי חטאם בהם: "לשוא הכתי את בניכם, מוסר לא לקחו" [ב',ל; ו',ח; ב',יט ; ל',יא].

ה' מקבל את תשובת אפרים ואוהב אותם אהבת עולם:

"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"- לטובה ולא לרעה- "כי סלחתי לעוונם ולחטאתם- לא אזכור עוד" [פסוק ל"ג].

"על כן המו מעי לו"- [על המושג השוה שיר השירים ה',ד]- בימי החורבן אמר ירמיה: "מעי מעו אוחילה, קירות לבי, הומה לי לבי- לא אחריש" [ד',יט]. הרגשת הכאב נהפכת להתרגשות של אהבה וקירבה [בדומה לבכי, כפי שמובא בהסבר הפסוק "בבכי יבואו"- לעיל].[17]

מ"תמרורים" ל"תמרורים"

אחרי תשובתו השלמה של אפרים [ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ב שלמד מפסוקינו על מהות התשובה]- קורא להם ה' לשוב לארץ ישראל: "הציבי לך ציונים, שימי לך "תמרורים", שיתי לבך למסילה, דרך הלכת. שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה".

זו דוגמא נוסםת, שבה הכתוב לכאורה רוצה ל"הטעות את הקורא"; בעוד ש"תמרורים" לפי פסוק י"ד פירושו בכי וקינה; הרי שפירוש זה אינו מסתדר כלל עם פסוק זה, והכוונה פה ל"תמרים קטנים נטועים לסימן בדרך- ופשוטו של מקרא: עשי סימנים, לדעת הדרך שהלכת בה מארץ ישראל לבבל, שתחזרי באותה דרך- כלומר, כי ודאי תשובו משם" [המיוחס לרש"י]. שינוי המשמעות שונה לחלוטין אם כן ל"תמרורים" אלו ול"בכי תמרורים". שינוי המשמעות אינו בא להטעות- אלא דווקא לבטא את הרעיון המרכזי של הגאולה: הבכי של החורבן יתהפך לשמחת גאולה. ולחזרה לארץ ישראל: "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם [פסוק י"ב].[18]

"השיבני ואשובה "!

תמצית תיאור התשובה הם דברי אפרים" השיבני ואשובה " [י"ז]. על ידי בקשת התשובה, זכו מחדש לאהבת ה' ולחזרה לארץ ישראל. גם הלקח והמוסר של החורבן וגם התקוה היחידה לעם ישראל שגולה מארצו, מתבטאים בקריאה: "השיבנו ה' אליך ונשובה - חדש ימינו כקדם". [סוף איכה][19]. משפט זה עומד במרכז הקטע, וסביבו מסודרים שאר התיאורים במבנה כיאסטי. מבנה כיאסטי מטעים את הפסוק האמצעי, והסדר ההפוך של חלקי הכיאסמוס מביע רעיון של מידה כנגד מידה [ראה הערה 8].

מבנה כיאסטי מורכב באופן דומה נמצא בתחילת ישעיה:

הופעת ה' עומדת במרכז, לפניה המצב הרע הנוכחי- ואחריה התיקון והמצב הטוב.

דוגמא קלאסית נוספת- במזמור ס"ז בתהילים, שמתחילתו ועד סופו בנוי מבנה כיאסטי אחיד והמקובלים כתבו אותו בצורת מנורה [ראה את התמונה ב"דעת מקרא" שם].

נחמה ליבוביץ הראתה את המבנה הכיאסטי בראש פרשת וארא, שבה ה' מודיע ומתחיל את גאולת ישראל ממצרים. "אני ה'" ולשונות הגאולה ו"אני ה'" עומדים בציר הכיאסטיקה [ראה עיוניה של נ. ליבוביץ לספר שמות עמוד 87].

בפרקנו: "השיבני ואשובה, כי אתה ה' אלוקי"- הוא הציר במבנה הכיאסטי: אהבת אפרים וגאולתו הם תוצאות של תשובת אפרים אל ה':

הקריאה "השיבני ואשובה " הפכה את שמיעת ה' את אפרים לאהבת ה', והיא גם הפכה את תמרורי הבכי לסימני הגאולה:

"והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם"

* * *

נספח: מקבילות בין הושע וירמיה

גלות ישראל היתה כמאה וארבעים שנים לפני גלות יהודה. ישראל התרחקו מה', וכעונש באו החורבן והגלות על מלכות ישראל.

ירמיה נמצא במצב דומה במלכות יהודה: העם חוטא- ואם לא ייטיב דרכיו ומעלליו הרעים- ייענש גם כן בחורבן ובגלות. ירמיה מוכיח את העם ביהודה, ומשוה את מצבם עם מלכות ישראל טרם חרבה, כדי להפחיד אותם ולהחזירם לדרך הטובה. אבל יהודה מסרבים לשמוע, אף על פי שראו את גלות ישראל: "ולא יראה בגדה, יהודה אחותה- ותלך ותיזן גם היא" [ג',ו-י; ז',יד; כ"ו בעיקר ו-ט וכמו"כ כבר הושע ד',טו ; ה',ה].

המקבילות הלשונית מעידות על הקשר הענייני החזק והברור בין הושע וירמיה, כפי שנאמר בכמה פסוקים מפורשים. יש רעיונות זהים ודומים, ובסוף נציין גם כן לשונות זהות. חשוב מאוד לראות את הפסוקים עצמם ולא להסתפק במראה המקומות!

מקבילות לשוניות

 

---