דילוג לתוכן העיקרי

שבועות | מגילת רות: משבר ופתרונו

לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה
22.05.2023
קובץ טקסט

 

השיחה ניתנה בפרוס חג השבועות ה'תשע"ב. תמלל נעם שליט, ערכו אביעד ברסטל ובנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

לקראת חג השבועות שבו אנו קוראים את מגילת רות, וננסה ללבן את תכניה, אופייה ומסריה של המגילה.

ראשית כל, שמה של המגילה: כידוע, שלוש מבין חמש המגילות – קהלת, איכה, שיר השירים – נקראו כך בעקבות התוכן שבפתיחתן. לעומתן, רות ואסתר נקראו כך דווקא על שם דמות המופיעה בהן. זהו מאפיין חשוב, משום שבמידה מסוימת השמות שניתנו למגילות משקפים את מה שנותניהן חשו כי ישקף נאמנה את הסיפורים המתוארים בהן: הדבר נכון למגילת אסתר, שהיא בוודאי הדמות הדומיננטית במגילה, ובמידה מסוימת גם למגילת רות.

אמנם, בנקודה הזו שונה מגילת רות ממגילת אסתר: בעוד במגילת אסתר יש שרשרת של מאורעות המתרחשים 'בערוץ בודד' ויוצרים נושא מרכזי אחד, מגילת רות כוללת כמה סיפורים נבדלים, המוצגים מכמה פרספקטיבות ונקודות מבט, המעניקות להן משמעויות שונות. עם זאת, ביסודה מגילת רות – כשמה – מציגה קו מרכזי אחד, שיוצר נושא אחד.

 

קבלת התורה והגרות

כעת, נפנה את מבטנו לשאלת הקשר בין מגילת רות ושבועות. ברובד ראשון, התשובה ברורה: מגילת רות עוסקת בגרות, וחג שבועות הוא חג מתן תורה; במקומות שונים בחז"ל נאמר שמעמד הר סיני עניינו הוא גרות – במובן זה שאין מדובר בקבלה חיצונית, אלא בהשתעבדות וזיקה מעבר לתכנים הספציפיים של מצווה כזו או אחרת.

אם כן, הגרות משמשת מכנה משותף בין מעמד הר סיני למגילת רות – היות שעניינו של מעמד הר סיני בעלייתה של כנסת ישראל, בבחירתה ובקביעת מעמד חדש ושעבודים נוספים, הדבר מובן לכאורה.

אלא שלא כך הם פני הדברים בנוגע למגילת רות. כמובן, אינני מציע להחליף את קריאת מגילת רות; כוונתי היא למורכבות העולה מהמגילה: כפי שצוין קודם, עבורנו, מסמלת מגילת רות בראש ובראשונה את הגרות – "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', טז), כלומר את המעבר מתרבות אחת לחברתה. יש כאן פתיחת שערים מסוימים, אימוץ זהות מסוימת שכל כולה בבחינת "אתה בחרתנו" וכל הקשור בזה. אין כאן התחייבות למצוות מסוימות אלא למערכת כולה.

אלא שבדיוק בנקודה זו עולה השאלה: תארו לעצמכם כיצד מגילת רות מצטיירת בעיני ציבור מואבי. אמנם לא מפורט מתי והיכן גדלו והתחנכו רות וערפה, אבל ככלל, במעבר המתואר מתרבות שאומצה והייתה נר לרגלי המשפחה כולה במשך פחות או יותר עשור עד החזרה לארץ עם נעמי – בפשטות הם לא יראו זאת כ'עלייה'.

יתרה מכך, בהכרזה "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', טז), מצהירה נעמי שהקהילה החדשה שאליה היא נכנסת, מהווה תחליף למה שהיה עד כה. תארו לעצמכם את הסיפור הבא: אדם גדל באירופה ונמלט ממנה בזמן המלחמה לארצות הברית; אלא ששם דורש ממנו השלטון חמש שנות מגורים עד שיתאקלם ויהיה זכאי להתאזרח. הפליט־שריד הזה נמצא 'על האבניים' במשך חמש שנים, ובסופן הוא מקבל את האזרחות המיוחלת. אז – תארו לעצמכם – לאחר קבלת האזרחות, בהזדמנות הראשונה שיש לו, הוא זורק את האזרחות הצידה, ונעשה לאזרח יפני – רק משום שזה משתלם לו. כיצד הייתה ממשלת ארצות הברית מתייחסת לבחירה זו, ואפילו כיצד היינו אנו מתייחסים לכך? אילו הוא היה עושה כך בגלל עליית היין וירידת הדולר, עוד היינו מבינים; אבל אילו הוא יתחיל לבוז לתרבות האמריקאית – לא היינו רואים את הדברים בעין יפה. בפשטות, לא היינו מתפעלים אילו היינו בצד השני ושומעים את ההכרזה "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', טז).

אם כן, אולי כשאנו קוראים את המגילה עלינו להבין שמתרחשים בה שני תהליכים, שהם בעצם תהליך אחד מזוויות שונות – ממזרח למערב וממערב למזרח. אם אנו רוצים להיות אובייקטיבים כלפי התרבות ה'נבגדת', אחרי שהיא גמלה חסד עם התושבים הארעיים, זה אומר שצריך להסיט את השקפתנו על היציאה ממואב לארץ ישראל מתפישתה כביטוי לאומץ ולגבורה. מה שנראה לאדם אחד כאומץ וגבורה, נראה לאדם שני כבגידה בעייתית. שוב, הדברים אינם פשוטים.

 

גמילות החסדים במגילה

למרות הסתייגות זו, חשוב להדגיש מאפיין מנוגד החוזר לאורך המגילה: גמילות החסדים שרואים במשפחתה של נעמי.

אנו רגילים לחשוב, ובצדק, שאחד המסרים המוסריים המרכזיים של המגילה הוא גמילות חסדים. אמנם, המסר פחות בולט בדיון הראשוני בין נעמי לכלותיה אם כדאי להן לשוב עימה ומה עדיף להן לעשות – אך בהמשך המסר בולט מאוד, ובמישורים שונים.

ראשית, התייחסות של בועז לרות ולנעמי, היא גמילות חסד במובן הבסיסי ביותר – לחם לאכול, בגד ללבוש ומקום ללון. במישור גבוה יותר נמצא כמובן כל הדיון לגבי נשיאתה של רות לאישה, הדיון על הייבום בין בעז לגואל האנונימי. זהו המסר המרכזי במגילה, ללא ספק.

יתרה מכך, ברור שזה מצטרף לעניין הגרות: מסתבר שהגיור אינו קשור רק לתפישה תרבותית־מוסרית, אלא גם לתכנים של כל דת – אופייה של דת שבה נימת החסד מרכזית לעומת עולם פגאני שבו נושא זה אינו משמעותי עד כדי כך. אפילו בעולם שכבר לא היה בדיוק פגאני, אפילו בעולם יווני־רומי – גמילות חסדים כמעט שאינה תופסת מקום.

הגיור הוא מעבר לעולם ה', שחפץ בצדקה וחסד. באימוץ תורת ישראל אנו מאמצים את היחס לזולת – הרצון והיכולת להעניק ולחוס הם עניין מרכזי. זהו מסר מרכזי שבהחלט קל לעיכול – בניגוד לעזיבת התרבות המואבית המארחת, שכאמור, קשה יותר לעיכול.

 

מגילת רות ומעמד הר סיני: בין תורה למצוות

נשוב לדברי רות "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', טז), וננסה לברר אילו תכנים מוכנה כעת רות לקבל באהבה. עם כל המורכבות שבהכרזה זו, היא בוודאי נשמעת מרשימה מאוד – מדוע?

באופן בסיסי זהו ביטוי נעלה של נאמנות לנעמי, חמותה של רות. אך האם זה הדבר הנפלא? כלומר בניגוד לרבים שהיו מוכנים לזרוק את ה'שוויגער' לכל הרוחות, רות דבקה בה, מחזקת אותה, ולבסוף אף מקבלת את עולמה והשקפתה. אלא שאם זו הנקודה המרכזית, יש פנים לכאן ולכאן, כפי שכבר צוין.

אולם אם אנו מדברים לא על דבקותה של רות בחמותה – המרשימה במיוחד לעומת ערפה שנטשה אותה – ועוברים לתכנים הערכיים, לצד האמוני־דתי הצרוף והטהור שהוא העניין המרכזי, אזי הדבר מובן. "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', טז), לא במובן השטחי של 'אני דבקה בך', אלא במובן הרעיוני: 'אני מקבלת את מה שמצווה א-להייך' – אין כאן נאמנות אישית חסרת פשר אלא אימוץ של ערכים נעלים. רות מקבלת על עצמה ללכת בדרך החסד והרחמים, אותה גמילות חסד שכאמור מהווה מסר מרכזי במגילה. המעשה של רות מרשים אפוא ביותר כאשר התכנים הם שעומדים לנגד עינינו, יותר מאשר שאלת היכולת לקפוץ מעל משוכה מסוימת ולגלות נאמנות בין־אישית.

אני מזכיר את הדברים, לא משום שאני מתעלם מהגבורה שרות גילתה וערפה לא, אלא משום שדומני שנחטיא את המטרה אם נשים את כל המשקל על "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', טז). הבנה זו, משליכה גם על הבנתנו את מתן תורה – מדוע כנסת ישראל דבקה בקב"ה: האם זה בגלל איזשהו 'אלטער זיידע', סבא ישיש ונוסטלגי? האם אנו דבקים בקב"ה רק כי אנו דבקים באבותינו אברהם יצחק ויעקב – האם זו מהות קבלת תורה ומצוות? שמא קבלת עול תורה ומצוות היא אתגר לא רק במישור הלאומי אלא גם במישור הערכי – ובמילה אחת: קבלת התכנים.

השאלה העולה על קבלת התורה, בהחלט נכונה; והיא בעצם מציבה אותנו בפני שאלות אחרות – השקפתיות ומחשבתיות – שמתרחבות הרבה מעבר לסיפור של מגילת רות: באיזו מידה דבקותה של כנסת ישראל בקב"ה הייתה, ואולי הייתה צריכה להיות, דבקות ערכית בתכנים ולא רק בגלל החיבור שלה?

בפועל, כולנו רואים את קבלת עול מצוות כדבר שנובע משני יסודות אלו, המשפיעים על נאמנותנו לקב"ה. מצד אחד, טוב ויפה לאמץ חיים של קדושה וחסד לעומת חיים של הוללות ואכזריות. וכפי שפותח משה רבנו את ספר דברים – "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד', ח). זה אכן חלק מן המסר שמופיע כבר בתורה – קבלו את התורה מפני שהיא טובה, אמיתית ומוסרית.

אולם קיימת סיבה נוספת: קבלו את התורה בגלל כל מה שהקב"ה עשה בשבילכם, בגלל הזיקה והקשר הזהותי – ברמה הפרסונלית וברמה הלאומית. גם פן זה של קבלת תורה ומצוות נוכח בחג השבועות, וממש לא בטוח שפחות מאשר עניין התכנים. מכל מקום, ודאי עולים במגילה שני מרכיבים אלו הנוגעים לקבלת המצוות: התכנים והנאמנות.

רות יכולה אם כן לשמש עבורנו ראי שדרכו לא צריך לראות לא רק אירוע מקומי של צרות שפקדו משפחה מסוימת בזמן מסוים, אלא לפתוח פתח להבנה של קבלת עול תורה ומצוות של כנסת ישראל כולה.

ומה שזה אומר – ויש מי שלא יאהבו לשמוע את זה, אבל עבורנו זה לחם חוקנו – זה שבעינינו, אין השוואה בין "עַמֵּךְ עַמִּי" ובין "וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי": "עַמֵּךְ עַמִּי" זו הכרזה נעלה בהחלט, אבל היא אינה מעניקה לנו את העוצמה הרוחנית, הערכית והתרבותית המגולמת בהמשך, באמירה "וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי". בעצם, במעבר של רות יש קישור בין המעבר הערכי למעבר המשפחתי­־לאומי. המעבר הזהותי לעם ישראל, תלוי ונובע מקבלת ערכיו. אדם שיש לו נאמנות להוריו ולאחיו בלי קשר למעשיהם, בהחלט ראוי להערכה; אבל במידה רבה – וזה חלק ממה שאנו מעלים על נס לגבי רות – היינו מצפים שאדם שנולד בחברה מסוימת, יבחן אותה; ואם יגלה שהיא מושחתת – שיעזוב אותה. זה חלק מהחלום האוניברסלי שלנו.

מה צפו ישעיהו ומיכה לאחרית הימים? האם המשך זהות מתבדלת ודבקות עיקשת בכוח ובעוצמה ברמה הלאומית? כך הם דיברו? לא! פתחו את ספרי הנביאים וקראו: מדובר שם על אימוץ מוסר של דבקות בקב"ה.

כמובן, לא באתי לקעקע טוטאלית את המשמעות של "עַמֵּךְ עַמִּי". אנו יודעים, היושבים כאן, שגם זה חלק משמעותי מהאמירה הדתית־לאומית, הקובעת כי אנו בהחלט גורסים "עַמֵּךְ עַמִּי". אבל לא רק "עַמֵּךְ עַמִּי" כמו במקומות מסוימים; אנו גורסים "עַמֵּךְ עַמִּי" גם מצד הערכים והתכנים שעמנו נושא עימו – כל ההיסטוריה של כנסת ישראל, כל מה שהתחולל לנו לאורך הדורות; אנחנו מאמינים גם ב"וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי".

זה הסיפור המרכזי של המגילה, ודומני שהשאלה המרכזית שצריכה להתעורר עבור מי הלומדים היא אם הוא קורא אותה לא רק במשקפים לאומיים אלא גם אוניברסליים.

 

המשבר הלאומי

את הדברים האלה צריך לראות על רקע נוסף. ניגש אליי התלמיד שארגן את השיעור, ושאל אותי מה הכותרת שלו. חשבתי דקה או שתיים, ואז אמרתי לו שיכתוב 'משבר ופתרונו'. כמובן, אין מדובר במשבר אחד בלבד; יש יותר. יש 'משפחה' של משברים, ואלה פוקדים מן הסתם את החברה. יש בה משבר חברתי ולאומי, הפוקד הן את המשפחה הן את היחידים.

ברמה הלאומית אין צורך להתאמץ, אלא רק לחזור לתחילת המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (רות א', א). אינני יודע באיזו מידה כולנו בקיאים בתולדות השופטים (הרב ישראל רוזן עסק בכך בספרו), אבל אם אנו קוראים את תולדות אירועי תקופת השופטים, ומעבר לכך גם מכירים את מה שיש לתנ"ך בעצמו לומר על תקופת השופטים – היא כל כך רחוקה ממה שאנו היינו רוצים לראות. או בלשון הגמרא במגילה:

"ויהי בימי אחשוורוש – אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. ויהי בימי אחשורוש – הוה המן, ויהי בימי שפט השפטים – הוה רעב". (מגילה י:)

מי שרוצה ויש לו פנאי, יכול לקרוא בפתיחה למדרש על מגילת רות, שם נמנות הצרות השונות והמגוונות: קודם כל, היעדר משטר סביר, ו"אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים י"ז, ו) – מה שבמידה מסוימת התחיל עוד טרם הכניסה לארץ, כפי שנאמר לגבי קורבנות: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים י"ב, ח).

אבל התיאור בפתיחת המגילה איננו מתמצה ב"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", אלא מתייחס לעניין נוסף: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (רות א', א). הרקע לסיפור הזה הוא משבר כלכלי כבד. אנחנו לא כל כך רגילים, וודאי הציבור היושב כאן, לרעב. בעצם, בעולם המערבי כבר שנים רבות איננו רגילים לרעב של ממש, כזה שפוקד את כלל הציבור. אך לא כך שמדובר בחברה חקלאית שאך זה עתה הגיעה לארץ. הרבה פרטים במגילה הזאת שאינם ברורים, אבל אם ננסה להבין מהמגילה במה עסקה החקלאות, נשמע שעיקרו היה בקציר שעורים – שחוזר לאורך המגילה, בניגוד לקציר חיטים שמופיע רק פעם אחת בהמשך. מי שמכיר את ההלכות בנוגע לקציר חיטים ושעורים, או יותר טוב – מי שמכיר את המשנה הראשונה בפרק שני של מסכת סוטה (יד.) – יודע ששעורים הן מאכל בהמה ואילו חיטים הן מאכל אדם.

מדובר אפוא במשבר לא קל. אך משבר איננו מתמצה במישור הלאומי, החברתי והכלכלי – אם כי זה הרקע המתבקש לכור הברזל, אם תרצו, שבו גיבורי המגילה נמצאים – אלא משפיע גם על הרמה האישית והמשפחתית, שעליהן ברצוני להרחיב.

 

צרת נעמי

בשלב זה, לא אתמקד ברות, שפחות 'נמצאת בתמונה' אלא בנעמי. מה מטריד אותה? יש דברים ברורים ויש דברים משוערים. בראש ובראשונה, זהו עניין משפחתי – נעמי היא אישה בודדה שמשפחתה הפסיקה להתקיים במות בעלה ובניה, ורק הכלות נותרו לה. קשה לראות מצב שבו היא מחזיקה כך מעמד לאורך ימים.

אלא שהצרה לא תמה רק באסון מותם של בעלה ובניה של נעמי; אצל אדם בעל מצפון ששכר ועונש קרובים לליבו יותר מאשר בתקופה המודרנית, מתעוררת כאן גם שאלה רוחנית: בתקופה המודרנית, כשיש צונאמי, לא כולם חושבים על ריבונו של עולם; אך בחברה של ארץ יהודה דאז, התודעה של שכר ועונש חזקה מאוד. כאשר מתרגשת צרה על נעמי – זה אומר שיש כאן בעיה רוחנית.

חשוב להדגיש: הצרה קשה עוד יותר משנדמה, בגלל הפער בין החיים שהיו לפני האסון ובין אלו שאחריו. נעמי לא מאושרת קודם כל משום שבעלה ובניה מתו והיא נותרה גלמודה ורעבה בארץ זרה; זה בוודאי נכון. אבל מעבר לכך, נסו לחשוב – באיזה עשירון של החברה חיה נעמי: בעליון או בתחתון? יש דברים שמפורשים במגילה ויש דברים שחז"ל השלימו בתודעתנו – אבל מכל מקום אנו מבינים כי אלימלך כנראה היה מראשי הציבור, ומדובר במשפחה שחיה חיים נורמליים ונהנתה מאורח חיים שלפי הסטנדרטים באותה תקופה היו טובים ויפים. אם כן, אחרי כל הטוב הזה שבן רגע אבד, עולה השאלה החריפה: למה כל זה קורה?

חז"ל הציעו לכך כמה הסברים:

"וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ". (בבא בתרא צא.)

מעיון בסוגיא שם בכללותה ייתכן שהבעיה הייתה הפקעת שערים, ואולי היציאה מהארץ לחו"ל לא הייתה בעיה עצמאית אלא קשורה בטבורה לבעיה זו.

אך מעבר לכל זה, תפישת חז"ל, שללא ספק מתאימה להבנת מגילת רות, היא האחריות שמוטלת על השלטון כלפי הציבור.

דוגמה ראשונה – ואיומה בחומרתה – מופיעה במכילתא:

"'אם ענה תענה'. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. דבר אחר: 'אם ענה תענה', מגיד שאינו חייב עד שיענה וישנה.    
כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך, ואמרה תורה 'אם ענה תענה', אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט? ובדבר הזה אמר לו: נחמתני רבי".
(מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה יח)

על עיכוב כה קטן יש יתומים ואלמנות – איזו אחריות נדרשת ממנהיגי הציבור! נעמי הפכה לאלמנה; האם היא חשבה שזה עונש על שבעלה ובניה – שהיו ממנהיגי הציבור – לא טרחו מספיק עבור הכלל?

מעבר לכך, יש להתייחס גם לאחריות המוסרית והציבורית שחז"ל עסקו בה במסכת שבת:

"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו.                                        
אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא. כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב 'ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו'; אם שרים חטאו – זקנים מה חטאו? אלא אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים.
רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר 'אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה'? אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב 'בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם' וגו'.                  
אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה... אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. (אמר) [אמרה] לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?".
(שבת נד:-נה.)

מה גדולה היא מידת האחריות שיש לאדם כלפי האנשים שתחת מרותו ושליטתו! אדם שיש לו סמכות בבית – אחראי על כל המשפחה. כך גם לגבי האחריות על השכונה והעיר; וריש גלותא שיש לו השפעה על כלל הציבור – חייב על כל העולם כולו. שאלו את עצמכם – על משכבה של נעמי בלילות, כמה נעמי זוכרת איזו השפעה הייתה לה במעמדה לפני האסון – והאם היא עשתה די?

כאמור, סבלה של נעמי, הכרוך אולי גם בהכאה על חטא, גדול במיוחד לאור מצבה הטוב לפני כן: אדם שבעבר חי בנעימים, סובל במיוחד כשמצבו משתנה לרעה. נעמי הייתה מגונדרת וחיה חיי מותרות ושפע – ולכן סובלת במיוחד. כל ה'פעקאלע' הזה רובץ על כתפי נעמי. מה הפלא שהיא אומרת "קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א', כ) – כלומר 'מר ועוד איך מר'.

 

המחיר ששילמה רות

הפנמת סבלה של נעמי הכרחית להבנת המגילה. ערפה אמנם עזבה אותה בעקבות המצוקה, אבל נעמי איננה מתייאשת אלא מנסה לחתור לקראת פתרון שיעזור לה להתגבר על המצוקה. זהו עיקר מגמתה ומשימתה של נעמי.

וכעת, לרות. בין האדישות היחסית של ערפה ובין הדאגה על הרקע המשפחתי, הבין־אישי והחברתי של נעמי, מיטלטלת רות. מיטלטלת – כפי שאמרנו לפני כן – בין תרבויות, בין עולמות רוחניים ומוסריים וסביב שאלת הדבקות בשורשים: מאין היא באה ולאן היא הולכת.

ושוב, אנחנו לא כל כך אוהבים להגיד את זה. לרוב אנו אומרים רק דבר אחד – רות עזבה משהו קלוקל ועברה למשהו קדוש ונשגב. אבל אנחנו לא מבינים מספיק את המחיר שהיא שילמה עבור המעבר הזה.

ג'ון קיטס היה משורר אנגלי שחי בראשית המאה ה־19 לסה"נ, והלך לעולמו בגיל עשרים וארבע. בין יצירותיו הרבות, נמצאת 'אוֹדָה לְזמיר' (במקור: 'Ode to a Nightingale'). במהלך הפואמה הוא מנסה לשער ולדמיין כיצד נשמע השיר ששר הזמיר:

צִפּוֹר נִצְחִית! לַמָּוֶת לֹא נוֹלַדְתְּ

דּוֹרוֹת מִשְׁתּוֹקְקִים לֹא יִרְמְסוּךְ בְּמֵרוֹצָם

בַּלַּיְלָה הַחוֹלֵף שָׁמַעְתִּי הַקְּרִיאָה

אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֵי אָז, גַּם מֶלֶךְ, גַּם לֵיצָן

אוּלַי אוֹתוֹ הַשִּׁיר הוּא שֶׁמָּצָא נָתִיב

בְּעֶצֶב לְבָבָהּ שֶׁל רוּת שֶׁכֹּה כָּמְהָה לְבַיִת

בִּזְמַן שֶׁבְּשָׂדוֹת זָרִים עָמְדָה וְהִתְיַפְּחָה

הַשִּׁיר שֶׁבְּאֵין־סְפֹר עִתִּים

כִּשֵּׁף חַלּוֹן קָסוּם, נִפְתַּח בְּקֶצֶף שַׁיִט

עַל יַם פְּנִינִי, בְּנַחֲלַת פֵיוֹת שְׁכוּחָה.[1]

אכן, אולי זהו השיר שנשמע באוזני רות בעומדה בדמעות בין התבואה הזרה.

אינני אומר שעלינו לבכות יחד איתה, אבל כן שאנחנו צריכים להבין מה הייתה המשמעות של המעבר; מה המחיר שרות שילמה – זה וודאי דבר שאנו אמורים להבין ולהרגיש. זה ישלים עבורנו את הפסיפס שבו האישים השונים נמצאים בתמונה. זה ישלים עבורנו את הבנת המשמעות הרוחנית, את המחיר האישי הכביר ששילמה רות, כזה שהדהים גם אדם שכה שאף אל הרוחניות.

 

סיום

אלה אם כן הנושאים המרכזיים במגילה: דיברנו על החסד והרחמים של תורת א-להי ישראל שמוצגים מאמצע הפרק השני ואילך; וכן על המשמעות הרוחנית והמוסרית של המעבר התרבותי שרואים במגילה.

מעבר לכך, קשה להתעלם מהתעוזה הרבה שאנו פוגשים במגילה: חשבו על בועז, על נעמי וגם על הציבור האנונימי של הנשים שמוזכרות במגילה – יש שם דברים אמיצים ביותר. הגמרא בסנהדרין מדברת על אישים שונים שעמדו בניסיון במישור המיני, כאשר ברור שניסיון יוסף ואשת פוטיפר הוא כאין וכאפס לעומת בועז ורות, ובלשונו של רבי יוחנן: "תוקפו של יוסף – ענוותנותו של בועז" (סנהדרין יט:). זכורני שבהיותי ילד צעיר, תמה אבא ז"ל איזו מין התנהגות זו – להכניס אישה למיטה באמצע הלילה, לשם קידום תוכניות משפחתיות ואינטרסים אישיים? איני יודע אם זו כוונת חז"ל המדויקת בנידון, אבל איזו תעוזה! נדמה שגם במגילה אפשר לזהות קצת מתח בין נעמי ורות בעניין הזה – מה הולם בחורה צנועה ומה לא. יש כאן מעשה נועז מצד נעמי ומצד בועז – וכמובן כל זה תוך שמירה על מסכת הצניעות הערכית כחלק מהמורשת שנושאת נעמי, ושרות טרם מכירה.

לא עסקתי בחלק האחרון של המגילה, שיש בו מעין ייבום וקניין, ובעניין אלמוני ואלמונית וכיצד כל זה מסתדר. העיקר הוא שעלינו לקרוא את המגילה תוך התייחסות למאבקים הפנימיים ולמחירים שמשלמות הדמויות במצוקתן; יש להתבונן בהתנהגותה של רות מבעד לקשיים ומתוך הסתכלות שחלקה לאומית־חברתית וחלקה רוחנית־דתית. כמובן, יש להביט על הכל מתוך יראת שמיים, ולשים לב שברמה האישית זהו שחזור של מה שהיה במתן תורה ברמה הלאומית.

כאמור, את כל זה צריך לקרוא בלי לאבד את הרגישות האנושית, כאשר המשבר והאבדן שבתחילת המגילה משמשים רקע למאורעות. המשבר הזה גם אישי וגם חברתי־לאומי, ובמקביל למשבר הפיזי יש גם משבר ערכי.

בסופו של דבר, נתתי לשיעור את הכותרת 'משבר ופתרונו'. את השאלה עד כמה באמת יש כאן פתרון, נותיר בסימן שאלה. בין היתר, דיברתי לפי כן על מה שנעמי חושבת – האם לא ייתכן שרות שומעת ברכות, תזמורת צלמים ו'ששון ושמחה' – האם היא לא נזכרת גם במה היה בתקופה שלפני האסון. ומי ערב לנו שמי שנמצא במרכז החגיגה ישרוד את המשבר הזה שיהיה.

כמה פרטים יכולים להיות משמעותיים להבנת הסיפור ונעדרים מהכתוב, וזה לא רק כאן. בתחילת הדברים הזכרתי את מגילת אסתר. יש נקודה אחת שבמגילת אסתר לא מוזכרת ובמדרש יש שתי הצעות קוטביות – עד כמה הייתה אסתר בגירה: יש שרואים אותה בגיל שתים־עשרה או חמש־עשרה, ויש שרואים אותה אישה מבוגרת שמתמודדת במגרש המבוגרים. משהו דומה גם כאן שאותי מסקרן שאני קורא את המגילה – בת כמה הייתה רות? והאם יש הבדל במשמעות המגילה אם היא הייתה אישה צעירה שעברה את משבר הנישואין, או אישה בגירה שכבר עברה צרות רבות?

דיברתי על הקשיים ונימת המשבר במגילה לא כדי להטריד מבחינה נפשית את קורא המגילה ולא כדי חלילה לעשות 'צביטה בלב' למי שישמע את המגילה. מטרתו של עיסוק זה, ובעצם של הספרות כולה, הוא להבין לעומק כיצד מרגיש הזולת וכיצד נרקמים יחסים בין־אישיים. מתוך כך שנהיה בני אדם יותר מעמיקים ויותר רגישים, בסופו של דבר נהיה גם יותר יראי שמיים ונבין מה משמעות ערכים אלה ליהודים יראי שמיים. שיהיה לכולנו חג שמח!

 

[1] מתוך 'אודה לזמיר', תודתנו לגילעד הסה על התרגום. היצירה במקור:      
Thou wast not born for death, immortal Bird!
        No hungry generations tread thee down;
The voice I hear this passing night was heard
         In ancient days by emperor and clown:
Perhaps the self-same song that found a path
         Through the sad heart of Ruth, when, sick for home,
                She stood in tears amid the alien corn;
                        The same that oft-times hath
         Charm’d magic casements, opening on the foam
                Of perilous seas, in faery lands forlorn.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)