מעט על הרלבנטיות של ט' באב

פורסם בדף קשר גליון 1103 ז' מנחם אב תשס"ז.

"על בעיית היהודים"*

לכ' ה' שחר אילן, שלום רב!

הרשני להציג את עצמי בפניך. כתבתי ספרים לא מעטים בעניינים שונים של מדע היהדות, כגון נוסח המקרא ופרשנות המקרא. על הספרים האלה קיבלתי את פרס ביאליק לחכמת ישראל ואת פרס ישראל ליצירה תורנית (תשנ"ט), והאוניברסיטה העברית נתנה לי תואר דוקטור לשם כבוד כהכרה לתרומתי למדע היהדות. היום אני בן שמונים וחמש.

ועכשיו לגופו של העניין. קראתי בערב תשעה באב את מאמרך ב"הארץ" - "כאילו אין מדינה". מאמר זה פתר לי בעיה שאני מתלבט בה כל שנה בתשעה באב. ההלכה אומרת שאסור להסיח את הדעת מן האבל בתשעה באב עד חצות היום. בהתאם לכך הייתי לומד כל הבוקר ספרים שונים המספרים את כל הצרות שעברו על עמינו בגלות מיום שחרב בית המקדש. ורק כאשר הגיעה שעת חצות הייתי קם מהרצפה והייתי מתפנה לקרוא עיתונים. אולם השנה מצאתי פיתרון אחר. מיד אחרי שחזרתי מתפילת שחרית, לקחתי את העיתונים וקראתי בהם, והקריאה האת המחישה לי את כל הטרגדיה של העם היהודי יותר מכל הספרים המספרים את מה שאירע בעבר. הרצל היה סבור שצרות ישראל נובעות מעצם ישיבתם בגלות, היא המשניאה אותנו על הגויים, היא הגורמת להם לערוך בנו פרעות ושחיטות, גירושים ועלילות שקר. ולדעתו, "בעיית היהודים" תיפתר רק כאשר היהודים ישובו אל ארצם ויקימו בה את מדינת היהודים. והנה שמענו בקולו, ולמעלה מחמישה מיליון יהודים הרימו בארץ ישראל את מדינת היהודים - אך בעיית היהודים קיימת כבתחילה, והיא נשתנתה רק בגילוייה החיצוניים. בגולה, שכנינו היו שונאים אותו מפני שאנחנו יושבים בארץ לא לנו ומדינה שלא אנחנו הקמנו אותה. ואילו היום שכנינו שונאים אותנו מפני שאנחנו יושבים בארצנו והקמנו בה את מדינתנו. כאשר הייתי בגרמניה היו הפרחחים, ילדי הגויים צועקים אלי: "יהודי לך לפלשתינה", היום רשעי כל העמים צועקים אלינו: "יהודים, צאו מפלשתינה".

וגם הצרה הקשה ביותר של הגלות מתקיימת במדינת ישראל. בגולה, היו שכנינו עורכים בנו פרעות אחת לכל כמה עשרות שנים, והזיכרון הלאומי שומר את זכר כל הקדושים האלה בכל תשעה באב וגם ביום הכיפורים. גרוע הרבה יותר המצב במדינת ישראל. בחוקיות מזעזעת של אחת לעשר שנים מנהלים איתנו מלחמה. כמדומה אני שמספר הנופלים במלחמות האלה הוא גדול פי כמה ממספר החללים שנפלו בגולה. והיינו יכולים לסבול את הצרות האלה אילו היינו יכולים להשלות את עצמנו שיבוא זמן ושכנינו ישלימו עם קיומנו ונוכל לשבת לבטח בארצנו בלא לשמוע בכי אלמנות ושבר הורים שכולים. אולם אני יודע בוודאות, שזמן זה לא יגיע לעולם. האסלאם לעולם לא ישלים עם קיומה של מדינה יהודית בלב ארצות האסלאם. הנה, כבר עשינו את כל המאמצים לרכוש את לב שכנינו ולא עלתה בידינו. כאשר אנחנו מוותרים ונסוגים, מפרשים את נסיגתנו כחולשה - ומכינים את המלחמה הבאה. וכאשר אנחנו עומדים על שלנו ונלחמים על זכויותינו, מאשימים אותנו בתוקפנות וברצון לכבוש את כל העולם - ומכינים את המלחמה הבאה. ואני שואל: מה תרמה מדינת ישראל לפיתרון "בעיית היהודים"? כן, כן, אני יודע, בגולה היינו כצאן לטבחה, ואילו במדינתנו אנחנו מתגוננים, ואנחנו הורגים את אויבינו. אכן, זוהי שמחת עניים, שאיננה אומרת לי כלום. עם ישראל התפלל תמיד בעת מלחמה, שלא ייהרג ושלא יהרוג - ואילו היום אנחנו גם נהרגים וגם הורגים. מי יכול למצוא בזה סיפוק?

אלו הן המחשבות שעברו בראשי, כאשר קראתי את "הארץ" בתשעה באב. קריאה זו המחישה לי את כל הייסורים שעברו על עמנו מיום שחרב בית המקדש, וגם היום כאשר כבר יש לנו מדינה עדיין אנחנו כאילו "אין לנו מדינה". ואני גם יודע שלא יהיה קץ לסבלנו עד שלא יתגשם חזונו הגדול של ישעיהו:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶ-ל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב, ב'-ד').

זהו בית המקדש שעם ישראל אבל על חורבנו ועיניו נשואות לבניינו: מרכז של שלום ותקווה לעם ישראל ולכלל האנושות, ולא כהבנתך השטחית הגובלת באנטישמיות - מרכז חומייניסטי שיכולים אנחנו רק להתבייש בו.

אני יהודי דתי ומאמין בחזון הזה ומייחל בכל לב להגשמתו במהרה בימינו. אתה, כיהודי חילוני, כנראה אינך מאמין בהגשמת החזון הזה, וגם זו היא זכותך. אך אינני מצליח להבין למה אתה מחכה. כמה משפחות חטואל צריכות ליפול על ארבעת ילדיהן הרכים יחד עם אמם ההרה. כמה נאווה אפלבויים צריכות ליפול ביום חתונתן ושמלת כלולותיהן תהיה תלויה בקבר רחל, ושם תספר לנו על האושר האין סופי שהן ציפו לו ולעולם לא יתגשם. כמה הורים שכולים צריכים להסתובב בינינו שבורי לב, כדי שתבין שכך אי אפשר להמשיך, כדי שתבין על מה אנחנו אבלים בתשעה באב!

ועכשיו, לסיום, אספר לך מה שאירע בגרמניה בראשית ימי האמנציפציה ליהודים. הסבא רבא שלי, הרב שמשון רפאל הירש, כתב מאמר ובו הוא תיאר את מה שאירע שם באחת הקהילות. כאשר באו בני הקהילה לבית הכנסת בליל תשעה באב, הם גילו לתדהמתם, שבית הכנסת מואר באור יקרות, ומפות פרוסות על השולחנות, כאילו היה זה יום ושל חג. אז עלה הרב על הבמה ואמר לאנשי הקהילה: "הקץ לאבל על חורבן ירושלים ועל הגלות מפלשתינה. מעתה גרמניה היא לנו ארץ מולדת, ובעריה הבנויות על תילן נמצא גם את ירושלים הבנויה".

בשבילנו הסיפור הזה מזעזע, אבל תגיד אתה את האמת - האם הרב הזה לא צדק? הלא אז איש לא היה יכול לדעת, ששנאה תהומית ליהודים בוערת בלב כל גרמני, ולאמתו של דבר בלב כל הגויים, ועתידה השנאה הזאת להביא לידי רצח כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים. והואיל ודבר זה לא היה ידוע ולא היה יכול להיות ידוע אז, אי אפשר להבין על מה היהודים אבלים! הלא הרוב המכריע של יהודי גרמניה היו לא דתיים, קל וחומר שלא הייתה להם תודעה לאומית יהודית - ועל מה הם צריכים להתאבל. ואילו היית חי אז, היית כותב מאמר ארסי נגד היהודים הדתיים והיית לועג להם בכל כוח העט שלך. היית כותב בלעג, שהיהודים האלה יושבים על הארץ ומתאבלים על חורבן בית המקדש - כאילו אין בגרמניה שוויון זכויות ליהודים, כאילו עדיין הגויים שונאים אותנו (!), כאילו יהודי גרמניה אינם יכולים ללמוד במוסדות המדע בגרמניה ולקנות שם שם עולם בזכות מחקריהם (ע"ע איינשטיין, פרויד ועוד ועוד).

כך היית כותב אז, והיה לבך סמוך ובטוח שאתה צודק - אף על פי שהיום אתה כבר יודע שאלה הם דברי הבל. ומכאן אתה יכול להבין מה ערך יש לדבריך היום, שכל עצמם אינם אלא העתק מדויק של מה שהיית כותב אז. והצד השוה שבכל המאמרים האלה שכתבת או שהיית כותב, שאתה מתעלם ממעמדו המיוחד של עם ישראל, ששכניהם שונאים אותם ומבקשים להשמיד אותם - בין שיש להם מדינה ובין שאין להם מדינה. אכן הדין עמך בכותרת של מאמרך: אנחנו היום כאילו אין לנו מדינה - ואינני רואה מוצא מן הטרגדיה הזאת, הרודפת את העם היהודי מאז חורבן הבית.

חשבתי תחילה לכתוב את תוכן הדברים האלה בצורת מאמר לעיתון. אך ידעתי בוודאות, שמערכת "הארץ" לא תקבל את המאמר, והיה חבל לי הזמן שאני משקיע לריק. משום כך פניתי אליך אישית. אולם מניסיוני אני יודע, שאין כל תועלת בפנייה אל עיתונאי. בדרך כלל הם פשוט מתעלמים מדבריי, ואין הם עונים כלל. וגם אם הם עונים, נראה מדבריהם שלא הבינו את דבריי. מעולם לא קרה לי, שעיתונאי יודה בפה מלא: דברים שכתבתי טעות הם, ולא הייתי צריך לכתוב אותם. עיתונאי שיכתוב כך עוד לא ברא השטן! אף על פי כן פניתי אליך עכשיו, כי אמרתי, אולי הפעם אצליח, ותהיינה אוזניך קשובות ודעתך נתונה לדברים שלי.

בכבוד רב,

מרדכי ברויאר

* לרגל ט' באב בחרנו לפרסם דברים שכתב הרב ברויאר זצ"ל, אודות משמעותו של יום. הדברים נכתבו בשלהי שנת תשס"ו, והם לקוחים מתוך מכתב ששלח הרב לעיתונאי שחר אילן מ"הארץ", בעקבות המאמר "כאילו אין מדינה" שפירסם הלה.