אגדות החורבן | 2

א. הקדמה
בשיעור שעבר עסקנו בסיפור על בנו ובתו של ר' ישמעאל שנשבו על ידי הרומאים, המופיע בסוגיית אגדות החורבן במסכת גיטין. אחת הנקודות המרכזיות שעלתה בניתוח הסיפור הייתה הסימטריה, שבולטת לאורך כל האגדה, באופן בו מוצגים הבן והבת. סימטריה זו הדגישה מצד אחד את הזהות והקרבה הבסיסית ביניהם; אך גם חידדה, מצד שני, את הבדידות, הניכור והמצב הנפשי הקשה שכל אחד מהם היה שרוי בו במשך הלילה: גם כאשר הם בילו לילה שלם בחדר אחד הם לא זיהו זה את זו ולא פנו זה אל זו. 
אגדה דומה אך גם שונה מאד קיימת במדרש איכה רבה, ובה נעסוק בשיעור זה.

ב. אגדת בניו של ר' צדוק הכהן הגדול  
הסיפור
א
מעשה בשני בניו של [ר'] צדוק הכהן הגדול שנשבו, אחד זכר ואחת נקבה. נפל זה לאחד איסטרטיוט  [וזו לאחד איסטרטיוט]. הלך זה אצל הזונה ונתן לה את הזכר בשכרה, והלך זה אצל החנווני ונתן לו את הנקבה בשכרו ביין, לקיים מה שנאמר: 'ואל עמי ידו גורל ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישת' (יואל ד ג). 
בתר יומין אזלת ההיא זונה גבי ההוא קפילא ואמרה ליה: אית לי חד גבר יהודאי והוא דמי לטלייתא דאית לך. איתא ואנן מנסבין דין לדין, ומאן דאינון ילדין באמצעא נחלק. 
ב
עבדון כן, 
סגרון יתהון בביתא חדא וטרדון באפיהון. 
שריית ההיא טלייתא בכייא.
אמר לה למה את בכייא, 
אמרה לו ווי להאי ברתא דכהנא רבא אזלא ותיסב לעבד, 
אמר לה מאן הוא אבוך, 
אמרה לו צדוק כהן גדול, 
אמר לה אן הויתון שריין, 
אמרה לו בירושלים, 
אמר לה באי דין שוק, 
אמרה לו בשוק פלן, 
אמר לה באי דין דרא, 
אמרה לו בדרא פלן, 
אמר לה מה סימן הוה בדרתכון, 
אמרה ליה מילא פלנית על מילא פלנית, 
אמר לה הוה לך אחא, 
אמרה ליה אין, 
מה סימן הוה ביה, 
אמרה ליה הוה ליה חד שומא על כתפיה, וכד הוה אתי מבי מדרשא הוה מגלי ההוא שומתא ומנשקא ליה, 
אמר לה ומאן דחמי ליך ההוא שומתא את חכמת ליה, 
א"ל אין, גלייא כתפי קדמה חמת ההיא שומתא וחכים דין לדין, 
ג
גפפין דין לדין, ונשקין דין לדין, ובכיין דין לדין, עד דנפקין נשמתיהון,  
ורוח הקודש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה. 
ג. ניתוח הסיפור
מבנה הסיפור
בדומה לסיפור בגיטין, גם סיפור זה מתחלק לשלושה חלקים. בחלק הראשון מוצגות דמויות הסיפור ומובא הרקע, בו מתוודעים הקוראים להשתלשלות העניינים עד למפגש בין הזונה לחנווני שבו הם מתכננים את תכניתם הזדונית. בחלק השני הם מבצעים את התכנית ('עבדון כן'), וכאן ה'מצלמה' עוברת לבני צדוק הכהן הגדול, איתם היא תישאר עד סיום הסיפור. בחלק זה הם שוהים יחד בחדר ומתקיימת שיחה בניהם. החלק השלישי, כמו בסיפור בגיטין, מכיל את החיבור והאיחוד ביניהם, ומותם המשותף.

חוסר הסימטריה בסיפור
בסיפור הזה, כמו בסיפור בגיטין, מודגש שפל המדרגה שהאחים מידרדרים אליה. כאן המזימה לזווג ביניהם ולמעשה 'להרביע' אותם כמו בהמות אינה מפתיעה אותנו, שכן ההצעה מגיעה מזונה, שכל עניינה בחיים הוא מִסחור של יחסי אישות; אך עדיין ההצעה מעוררת אצלנו שאט-נפש, כמו בסיפור בגיטין. גם התיאור על החיילים הוא בוטה ביותר, ומבטא את הבוז שחש המספר כלפי החיילים הרומאים בכלל: האחד הולך לזונה ונותן בשכרה את הילד ששבה, והשני קונה יין כדי להשׁתכר בתמורה לנערה. הגסות והבוטות שבכל התמונה הזו מציגה את האויבים הרומאים במלוא שפלותם, ונראה שבדומה לסיפור בגיטין, זוהי אחת ממטרות הסיפור.
ברם, אחד הדברים שבולטים מאד כבר בקריאה ראשונית של הסיפור באיכה רבה הוא שבסיפור זה לא קיימת הסימטריה בין האחים שראינו בסיפור בגיטין. אמנם בפתיחת הסיפור קורות האח והאחות מנוסחים באופן סימטרי ('זה לאחד איסטרטיוט, וזו לאחד איסטרטיוט, הלך זה אצל הזונה ונתן לה את הזכר בשכרה, והלך זה אצל החנווני ונתן לו את הנקבה בשכרו ביין'), אך כאן מסתיימת הסימטריה.
יתר על כן, החלק שבו עוברת ה'מצלמה' אל האח והאחות פותח במשפט שמפר באופן בולט את הסימטריה: 'שריית ההיא טלייתא בכייא' - החלה הנערה ההיא לבכות. בניגוד בולט לסיפור בגיטין, כאן רק האחות בוכה. ואילו האח, לא זו בלבד שאינו בוכה, אלא הוא איננו מבין מדוע היא בוכה: 'אמר לה: למה את בכייא?'. הפער בין האחים מעורר תמיהה. לכאורה הם באותו מצב: שניהם בני הכהן הגדול, שנמצאים בשבי הרומאים, ונמכרו כמו חפצים לאנשים מתחתית החברה. כעת הם עומדים בפתחו של חילול קדושתם - מצפים מהם להתחבר חיבור אסור וטמא עם עבד/שפחה אחר/ת. די ברור מדוע האחות בוכה, וקשה מדוע האח אינו בוכה, ואף קשה יותר שהוא איננו יודע מה סיבת הבכי שלה. הרושם הוא שהוא רואה נערה זרה שבוכה, ושואל, מתוך אמפתיה או סקרנות, מדוע היא בוכה. העובדה שהוא איננו בוכה, ובייחוד שאלתו אליה, נראים כמעידים על סוג של ניתוק מהמציאות, אותה מציאות שהאחות מודעת לה מאד. 
נקודה נוספת שבולטת מאד היא שגם כשהם עומדים זה מול זו ומדברים ביניהם, ואולי אף רואים זה את זו, הם אינם מזהים אחד את השנייה. עובדה זו מתמיהה, וגם כאן בולט הניגוד לסיפור בגיטין, שבו ברגע שכל אחד יוצא מפינתו המרוחקת והם רואים זה את זו הם מיד מזהים אחד את השנייה ומתחבקים.

אובדן הזהות של האח וקנייתה מחדש
ניתן להעלות השערות שונות, אך למעשה נראה שהתשובה על תמיהות אלה מצויה בהמשך הדו-שיח ביניהם. נעיין בדו-שיח מתחילתו. שאלותיו הראשונות של האח לאחות מעידות על כך שהוא אינו מכיר אותה. אך יותר מכך, נראה שהוא איננו מכיר את עצמו. כאשר היא מסבירה שהיא בוכה משום שהיא, בת כהן גדול, עומדת להינשא לעבד, הוא אינו מגיב באופן שהיינו מצפים: 'אינני עבד, גם אני בן כהן', אלא מתחיל לשאול אותה על משפחתה ועל מקום מגוריה. מצד שני, בשלב מסוים הקורא מתחיל להרגיש הרגשה הפוכה - שהשאלות הן פחות כלליות ויותר ספציפיות, כאילו הוא שואל מתוך היכרות. מהפך זה בולט כאשר לאחר ששאל מי היא ובאיזה מקום בדיוק היה ממוקם ביתה בירושלים, הוא שואל: 'מה סימן היה בדירתכם'? שאלה זו כבר נראית כשאלה שנובעת מתוך היכרות. כך גם לגבי השאלות על אחיה (מנין לו שיש לה אח?). יתכן שניתן לפרש בדרכים שונות את הדו-שיח הזה, אך לי נראה להציע שהפירוש לדו-שיח המוזר ביניהם טמון בכך שבפתיחת הדו-שיח האח אינו יודע מי הוא. הוא יודע שהוא כרגע עֶבד ברשות אותה זונה. נראה שהוא גם זוכר שהוא הגיע מירושלים, ויש לו היכרות מסוימת עם העיר. אך יחד עם זאת נראה שהוא איבד את זהותו האישית - הוא אינו יודע שגם הוא בן של כהן גדול, איננו מזהה את אחותו, וספק אם הוא יודע בכלל מי הוא. 
מדוע הוא אינו זוכר? מהסיפור נראה שישנו פער גילאים בינו לאחותו. כך עולה מהתיאור שכשהוא חוזר מבית המדרש (הכוונה בנראה לבית ספר, לתינוקות של בין רבן) היא מנשקת אותו בכתפו, במקום השומה (שלמשמעותה נחזור מאוחר יותר). ניתן לשער, אף שזו השערה בלבד, שכאשר הם נשבו על ידי הרומאים והופרדו מיתר משפחתם הוא עדיין היה ילד קטן, בעוד שהיא כבר הייתה נערה. אמנם בחלק הראשון של הסיפור האירועים מתוארים בצפיפות רבה, כפי שאופייני באגדות חז"ל, אך מסתבר שעברו כמה וכמה שנים מאז שהם הופרדו ונלקחו מירושלים על ידי החיילים, ועד שהתגלגלו לידי בעליהם הנוכחיים. הדבר מזכיר מעט קורות של משפחות בתקופת חורבן יהדות אירופה בשואה. ישנם סיפורים רבים על תופעות שילדים שהופרדו ממשפחתם בגיל צעיר מאד לפעמים הסתגלו למקומם החדש ושכחו או הדחיקו את זהותם הראשונית, עד שבאו בני משפחתם לאחר המלחמה וניסו להחזיר להם את זהותם. 
עם התקדמות השיחה ביניהם, האח מתחיל להיזכר בעברו. הפרטים שהיא מתארת מעוררים, כנראה, נקודות חבויות בזיכרונו, ושאלותיו הופכות להיות יותר ויותר מכוונות. הוא כבר לא שואל מתוך אמפתיה או סקרנות בלבד, אלא נראה שהוא נאחז בקצה החבל שהתעורר בזיכרונו והוא מנסה לחשוף אותו יותר ויותר. השיחה ביניהם למעשה מעבירה אותו תהליך של בניה מחדש של זהותו.
כאן קורה דבר מעניין - מתרחש מעין היפוך תפקידים. האח נזכר והולך, ובשלב מסויים חוזר לזהוּתו, וגם מבין שהנערה שלפניו היא אחותו, בעוד שהיא איננה מבינה עדיין מי הנער שמשוחח איתה. במילים אחרות, הוא קולט את התמונה לפניה. ולא זו בלבד, אלא שמשלב מסויים, מרגע שהם מתחילים לדבר על השומה שלו, נראה ששאלותיו מעבירים אותה תהליך דומה לזה שהוא עבר: הוא מכוון את שאלותיו כדי להביא אותה להכרה שהוא אחיה. הכרה זו מתקבלת סופית כשהוא מראה לה את השומה, ואז אנו מובלים אל החלק השלישי של הסיפור - האיחוד המודע והמלא ביניהם.
'סימן' ו'טביעת עין'
כאן יש מקום להרחיב מעט על עניין השומה ומשמעותה בסיפור. השומה היא סוג של מום, וכפי שכבר ציין יונה פרנקל, מום זה משמעותי ביותר עבור כהן, משום שהוא פוסל אותו לעבודה . יש להניח שהמשמעויות הרגשיות של הדבר עבור ילד, בנו של הכהן הגדול (מלבד הפגיעה האסתטית שכשלעצמה, שאיננה מקלה על החיים של ילדים), אינן פשוטות. הוא גדל בחוג של כהנים, כשכל הזמן מלווה אותו התודעה שהוא פסול, פגום, ומודר מייעודם הגבוה של הכהנים - העבודה בבית המקדש. יש להניח, אפוא, שבילדותו, עוד לפני החורבן, ליוו אותו תחושות לא פשוטות, וסביר שמבחינה חברתית הוא סבל מסוג מסוים של הדרה, או תחושת דחייה. כך נראה מהאופן שאחותו מתייחסת לשומה. התיאור בסיפור הוא שבכל יום, כאשר הוא חזר מבית המדרש (לתינוקות של בית רבן) האחות הגדולה הייתה מגלה את השומה, את המום שלו, ונושקת לה. זוהי תנועה מאד אימהית, שבמקום להידחות מהמום הלא-אסתטי היא מקבלת אותו כפי שהוא, ואוהבת אותו דווקא עם השומה. זוהי גם תנועה מגוננת, שככל הנראה כוונה כסוג של תנועת נגד לדברים הפוכים שהוא אולי ספג מהחברה בגין המום שלו. כאמור, נראה שמאז החורבן, כאשר הוא נשבה, הוא איבד את זהותו. יתכן שגם לשומה היה חלק בכך: העובדה שהוא מראש היה מסומן כחריג ופסול אולי הקלה עליו את הדרך החוצה לזהות אחרת. מצד שני, היחס המיוחד, האימהי והמכיל שהוא זכה לו מאחותו הגדולה, שאהבה אותו כפי שהוא, הוא אולי מה שהחזיר אותו אל זהותו המקורית, ומאפשר את החיבור ביניהם.
ברם, לשאלות שנשאלות ולאופן שהאחות מזהה אותו יש תפקיד נוסף. הגמרא בפרק השני במסכת בבא מציעא, שעוסקת בהשבת אבידה לבעליה, מחלקת בין שני מצבים שמאפשרים את השבת האבידה. המצב הרגיל הוא השימוש בסימנים: כאשר הטוען לבעלות על החפץ שנמצא מספק סימנים שייחודיים לחפץ הנמצא הדבר מספק הוכחה שהחפץ אכן שלו. אך ישנה גם דרך אחרת, והיא 'טביעות עין' . דרך זו נועדה לתלמידי חכמים, שניתן לסמוך על אמינותם, והיא מאפשרת להשיב להם את האבידה גם ללא סימנים, אם הם רואים אותה וטוענים שהם מזהים אותה בוודאות כשלהם, על פי 'טביעות העין' .
מבחינה רעיונית ניתן לומר ששתי הדרכים הללו להשבת אבידה נבדלות גם בטיב הקשר וההיכרות בין האדם לחפץ שלו. היכולת לתת סימנים לחפץ מעידה על היכרות חיצונית - אך ברמה טובה - עם החפץ. ואילו ב'טביעות עין' יש משהו ראשוני יותר - הקשר אל החפץ הוא בלתי אמצעי, 'אינטימי' יותר; הוא לא מתבטא בהכרח בתכונות חיצוניות אובייקטיביות של החפץ, אלא בתחושת ביטחון חזקה ש'החפץ הזה הוא שלי'. לעניין הסיפור שלנו - אף אחד מהאחים אינו מזהה את השני בטביעות עין. השאלות השונות והתשובות עליהן הן בבחינת סימנים. המילה סימן אף נזכרת במפורש, הן לגבי הבית והן לגבי השומה. האח מזהה סופית את הבית שהוא גדל בו בזכות סימן מסויים שנתנה לו האחות. ואילו האחות מזהה את האח רק כאשר היא רואה את הסימן - את השומה המיוחדת לו. נראה שבאופן הזה מבטא הסיפור הזה את הטרגדיה של החורבן והגלות. אח ואחות, שהיו קרובים מאד זה לזו, והאחות שימשה לו מעין אם, מזהים זה את זו באמצעות סימנים בלבד. בכך מתבטאת בחדות כואבת הבדידות והניכור שנגזרים על הגולים בעקבות החורבן . זוהי מטרה נוספת של הסיפור, להעביר לנו, הקוראים, באופן מתוחכם, את חוויית הבדידות הנוראה, הניכור עד כדי אובדן זהות וזיכרון. כאשר אנשים מנותקים בכח ובפתאומיות מביתם וממשפחתם, הם מאבדים את הקשר הבלתי-אמצעי עם הדברים המוכרים, וממילא אובד להם הביטחון הבסיסי שיש לאדם שחי חיים רגילים בעולם, וכן היכולת לסמוך על החושים שלהם. אבדן זה מגיע עד כדי חוסר יכולת של אח ואחות, שהיו קשורים באופן כה אינטימי, להכיר זה את זו.
באיכה רבה הסיפור מסתיים באופן דומה לזה שבגיטין - מרגע שהאחים מכירים ומתאחדים, הם מתחברים זה לזו וזוכים לחסד אחרון - נשמתם יוצאת מבלי שבעליהם הנכרים יכולים לבצע את זממם.
ד. שני הסיפורים כמשל
ניתן להוסיף רובד נוסף לפרשנות של שני הסיפורים, באיכה רבה ובגיטין. אפשר לראות את שני הסיפורים כמשל ליחסים בין עם ישראל לקב"ה, ובאופן ספציפי לתהליך שעברו יחסים אלה בעקבות הגלות. ראיה כזו משתלבת באמירות רבות על כך שגם השכינה גלתה משגלו ישראל, בבחינת 'עמו אנכי בצרה': '...בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם...' . הסיפורים מבטאים את היחס ההדדי, כביכול, (ברובד מסוים) בין עם ישראל לקב"ה גם בגלות, כפי שעולה מדברי חז"ל בכמה מקומות. הגמרא בריש מסכת ברכות (ג' ע"א) מספרת על נהימתה-בכייה של השכינה בכל יום, שמבטאת את הצער והכאב כביכול של השכינה על חורבן המקדש, אובדן הקשר הישיר עם ישראל והפירוד שנוצר בעקבות הגלות.
ברם, גם בעניין זה יש להבחין בין הסיפורים, המבטאים שני מודלים שונים ליחסי ישראל והקב"ה. הסיפור באיכה רבה מתאר את היחסים במונחים של יחסי הורים וילדים. האחות הגדולה (שמייצגת את השכינה) מתוארת כמעין דמות אם, שידעה לאהוב את האח (ישראל) על אף המומים השונים. עם זאת, למרות האהבה, באה הגלות שיצרה נתק , אך הגעגועים לאח/בן עדיין חזקים, וכשמתאפשר מפגש הוא משמעותי ומרגש. לעומת זאת, הסיפור בגיטין מדבר על מערכת יחסים אחרת. כאן הרושם הוא לא של הורה וילד. האח והאחות המתוארים נראים שווים בגילם ומתוארים בצורה סימטרית לאורך כל הסיפור. נראה שאם יש כאן משל הריהו מזכיר יותר בני זוג. הנתק ביניהם לאורך הלילה, שיכול לסמל את חשכת הגלות, הוא לא פיזי או חיצוני, שכן הם נמצאים באותו חדר. הנתק הוא פנימי, זהו הסתר פנים, כל אחד מסתיר את פניו מרעהו. ניתן לדמות זאת למשל הידוע על הכרובים, שמסמלים גם הם את הקשר בין עם ישראל לקב"ה, כפי שמופיע במסכת בבא בתרא (צ"ט ע"א):
רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית (דברי הימים ב', ג'). ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: 'ופניהם לבית'! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. 
בשעת רצון הכרובים פונים זה אל זה, כלומר פנים אל פנים. ואילו בשעות קשות של דין הם פונים זה מזה. כך גם האח והאחות בסיפור בגיטין - בלילה הם שרויים, עקב מצב הגלות, בניכור פנימי. אך הסיפור מסתיים בכך שהשחר עולה והם מתאחדים מחדש.
ה. ההקשר הרחב באיכה רבה ובגיטין
השוני בהצגת הקשר בין ישראל לקב"ה בשני הסיפורים מעוגן גם בהקשר הרחב יותר בכל אחד מהמקורות הללו. מי שיתבונן בהקשר באיכה רבה (פרק א) יראה שהסיפור על האח והאחות תחום שם על ידי סיפורים נוספים שעוסקים בהורים וילדים, וסבלם בעקבות החורבן - הסיפור על הבן שמסתתר במערה ומגלה שהוא השתתף באכילת בשר אביו, סיפור מרים ושבעת בניה, ועוד. בגיטין, לעומת זאת, יש אמנם גם סיפורים כאלה, אך מערכת היחסים הדומיננטית בסיפורים שם היא של איש ואשתו. כך הסיפורים על ארוס וארוסתו, והאיש שהיתה כתובת אשתו מרובה (נ"ז ע"א), הסיפור שחותם את הסוגיה על 'שוליא דנגרי', ועוד. 
נראה שיש לפנינו הבדל כללי יותר בין האופן שהמדרש בחר להציג את החורבן, ואת הנתק והסתר הפנים בין השכינה לעם ישראל, לבין האופן שהסוגיה בגיטין בחרה. מדרש איכה רבה בחר במערכת יחסים בין הורה לילד, בבחינת 'בנים אתם לה' אלוקיכם'; ואילו סוגיית אגדות החורבן בגיטין בחרה להדגיש בהקשר זה יותר את מערכת היחסים הזוגית בין ישראל לקב"ה. אכן, אין זה מקרה שהגמרא בחרה להביא את סוגיית אגדות החורבן במסכת שעוסקת בפירוד בין בני זוג - מסכת גיטין.
כך או כך, הסיפורים משקפים, במידה כזו או אחרת, את מערכת היחסים בגלות, בעקבות החורבן: המהלך שבא לידי ביטוי בסיפורים מתחיל בנתק ובהסתר פנים, אך גם משדר את המסר שהשכינה שרויה גם היא 'בגלות'. הסיפורים מסתיימים באיחוד, שמבטא את התקווה ואת האמונה במפגש המחודש ובחיבור בין ישראל לשכינה כבראשונה. מפגשים אלה מתרחשים מדי פעם בפעם בלבושים שונים בגלות, ועתידים להתרחש באופן מלא לעתיד לבוא, בבוא הגאולה השלמה, בב"א.