דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 36

אגדות גאולה ומשיח

הרב יונתן פיינטוך
11.08.2014

אגדות הש"ס

שיעור מספר 35

אגדות גאולה ומשיח

א. הסיפור על ריב"ל, אליהו הנביא, והמשיח

מאגדות החורבן בשיעור הקודם אנו עוברים לשני סיפורים שעוסקים בגאולה ובביאת המשיח.

הפרק העשירי במסכת סנהדרין (פרק 'חלק', שבתלמוד הבבלי הוא הפרק האחד עשר) פותח את הרשימה של אלה שאין להם חלק לעולם הבא במי שכופר בתחיית המתים מן התורה. הסוגיה הראשונה על משנה זו עוסקת בתחילתה בשאלת תחיית המתים, ובסופה בנושא הגאולה העתידית והמשיח. במסגרת העיסוק במשיח מובא הסיפור על ר' יהושע בן לוי (ריב"ל) והמשיח:

רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו ולר' שמעון בר יוחי דהוו קיימי אפיתחא דגן עדן[1].

אמר להו: אתינא לעלמא דאתי?

אמרו ליה: אם ירצה אדון זה.

אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי.

אמר להו: לאימת אתי משיח?

אמר ליה: זיל שייליה לדידיה.

והיכא יתיב?

בפיתחא דרומי.

ומאי סימניה?

יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולהו שרו ואסרי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסר חד. אמר: דילמא מיבעינא, דלא איעכב.

אזל לגביה, אמר ליה: שלם עלך רבי.

אמר ליה שלום עליך בר ליואי.

אמר ליה: לאימת אתי מר?

אמר ליה: היום.

אתא לגבי אליהו.

אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום.

אמר ליה: היום - אם בקלו תשמעו (תהלים צ"ה, ז').

אמר ליה: מאי אמר לך?

שלם עלך בר ליואי.

 אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי[2].

(סנהדרין צ"ח ע"א).

ב. ניתוח הסיפור

העמימות בראשית הסיפור

הסיפור מורכב משלושה חלקים: בתחילתו ובסופו דיון בין ר' יהושע בן לוי לאליהו, ובאמצע ר' יהושע בן לוי משוחח עם המשיח.

החלק הראשון בנוי משתי שאלות, שעל שתיהן לא ניתן בחלק זה מענה ישיר. השאלה הראשונה היא האם הוא זכאי להגיע לעולם הבא. את התשובה לשאלה זו תולים הנשאלים ברצונו של 'אדון זה'. מיהו אותו 'אדון זה'? מדבריו הבאים של ריב"ל ('שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי') עולה שהוא שמע קול של דמות שלישית, מלבד רשב"י ואליהו, אך רק את השניים הנ"ל ראה. ריב"ל מבין, אפוא, שנוכחת גם דמות שלישית, שאותה הוא שומע אך אינו רואה, ואליה כנראה הכוונה בכינוי 'אדון זה'. מיהי אותה דמות? רש"י (על אתר) פירש שהכוונה לשכינה, פירוש שמתאים לכך שריב"ל רק שומע ואינו רואה. לפי פירוש זה מובן גם מדוע כניסתו של ריב"ל לגן עדן תלויה ברצונו של אותו 'אדון זה'. פירוש אפשרי אחר ניתן לפרש על פי המשך הסיפור, ש'אדון זה' הוא המשיח: השאלה שבאה לאחר התשובה 'אם ירצה אדון זה', שנשאלת על מועד בואו של המשיח, מכוונת לכך. כך עולה לכאורה גם מדברי אליהו בסוף הסיפור, כאשר לטענתו המשיח הוא זה שמבשר לריב"ל שיזכה לעולם הבא. מכל מקום, בשלב זה בסיפור זהותו הודאית של 'אדון זה' נותרת עמומה. גם תשובה ברורה על שאלתו של ריב"ל, האם יזכה לעולם הבא, אין כאן. יתכן שתשובה עמומה זו מנסה לרמז לריב"ל שעליו להרפות משאלה זו, ולהפנות את כוחותיו לעשיית הטוב בעולמו הנוכחי, העולם הזה.

מכל מקום, ריב"ל איננו מקבל זאת, והתשובה לשאלתו הראשונה של ריב"ל מובילה אותו לשאלה השנייה: מתי יבוא המשיח. גם בשאלה זו קיימת, למעשה, עמימות מסויימת[3]: מצד אחד ניתן לפרש אותה כנובעת מתוך ציפייה לגאולה ורצון שהמשיח יבוא במהרה. מאידך, כאשר הוא יבוא, הוא גם יוכל לתת תשובה לשאלתו הראשונה של ריב"ל, שמטרידה אותו מאד - האם הוא יזכה לעולם הבא. בשלב זה בסיפור המניע העיקרי לשאלתו של ריב"ל על מועד בוא המשיח נשאר עמום ופתוח.

'עני ורוכב על חמור'

תשובתו של אליהו לשאלתו השנייה של ריב"ל שולחת אותו, ולוקחת אותנו הקוראים, למחוזות אחרים, הרחק מפתח גן עדן. למעשה, מדובר במקום שהינו תמונת ראי ניגודית לשערי גן עדן - שערי רומי. כדי להדגיש את המעבר הזה משתמש הסיפור באותה לשון - 'פיתחא דרומי', שמקביל ל'פיתחא דגן עדן' בתחילת הסיפור. ואכן, מדובר על מקום הפוך. בסיפור שהקשרו הוא ביאת המשיח מסמלת רומי, מחריבת ירושלים, את מקום הרֶשע. בשערי רומי, בניגוד לדמויות הנשגבות שפגש ריב"ל בשערי גן עדן, רשב"י ואליהו, יושבים אנשים בתחתית המדרגה - 'עניי סובלי חלאים'.

מי הם אותם 'עניי סובלי חלאים'? כפי שהראה פרנקל[4], כינוי זה מבוסס כנראה על הפסוק מישעיה (נ"ג, ד), בקטע שפותח (נ"ב, יג) 'הנה ישכיל עבדי', ומתאר את "עבד ה'":

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אלוקים וּמְעֻנֶּה.

הכוונה כנראה למצורעים[5], דהיינו אנשים שהם לחלוטין בשולי החברה, ולמעשה נמצאים מחוץ לה, ולא נותר להם הרבה לעשות אלא לקשור ולהתיר את התחבושות על הנגעים שלהם. כלומר, בשלב ראשון שומע ריב"ל את קולו של המשיח בשערי גן עדן, אך מיד כשהוא מנסה למצוא אותו הוא מופנה למקום ניגודי - שערי רומי.

מה גורם ל'מעבר' הזה של המשיח, שמעביר גם את ריב"ל משערי השמים, שערי גן עדן, לשערי רומי? בהקשר זה מעניין להתבונן בהקשר הרחב יותר של הסיפור בסוגיה. סמוך לסיפור מופיעה מימרא שמיוחסת גם היא לריב"ל (סנהדרין צ"ח ע"א):

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז') וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, וכתיב (זכריה ט') עני ורכב על חמור! - זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור.

כלומר, ריב"ל עצמו מגלה לנו שהמשיח יכול להתגלות בשני אופנים: האחד הוא "עם ענני שמיא", כלומר, במקום העליון ביותר; והשני לגמרי: "עני ורוכב על חמור". ריב"ל תולה זאת במעשיהם של ישראל: זכו - המשיח מתגלה מתוך השמים. לא זכו - הוא מתגלה כעני.

יתכן שצריך לפרש שבמסגרת הסיפור שלנו דווקא הניסיון של ריב"ל למצוא את המשיח, לראות אותו ולהבין בדיוק מתי הוא יבוא (ובעיקר, שאלתו 'והיכא יתיב') גורם לכך שהוא נשלח למקום ה'נמוך' יותר של המשיח, שערי רומי, ושם הוא פוגש בו. ניתן לקרוא את הסיפור, לאור הרקע בסוגיה, כרומז לו שחיפוש המשיח וניסיון עיקש מדי למצאו ולקבל אינפורמציה עליו מעביר את ריב"ל להיות בבחינת 'לא זכה'. מבחינה זו הדברים דומים לשאלתו הראשונה של ריב"ל, האם הוא יזכה להיכנס לגן עדן, שגם היא אינה זוכה, כאמור, למענה ראוי, אולי מפני שישנה בעיה בעצם שאלת השאלה.

ההרפיה מהשאלות - והתשובות

המשיח אינו משתלב באופן מלא בשערי רומי. בניגוד ליתר המצורעים, שבכל פעם מתירים את כל התחבושות ואז קושרים את כולם, המשיח מתיר וקושר אותן אחת אחת. מלבד הסיבה הפרקטית שמוזכרת בסיפור, שהדבר מאפשר לו להגיע מבלי להתעכב כשיגיע הזמן ('היום'), נקודה זו גם מבדילה אותו מיתר העניים, ולמעשה מדגישה את זמניותו שם, את העובדה שזה לא ממש מקומו. אכן, הוא שייך בעת ובעונה אחת גם לשערי השמים.

במפגש בין ריב"ל למשיח, נראה שריב"ל הפנים חלק מהמסר של אליהו כלפיו. באופן מפתיע, לאחר שהוא סוף-סוף פוגש במשיח, הוא נמנע לחלוטין מלשאול אותו לגבי כניסתו הוא לגן עדן. הוא מסתפק בשאלה מתי המשיח יגיע. בכך הוא חוזר ומקרין באופן חיובי על הפעם הקודמת שהוא שאל שאלה זו, שכאמור לעיל פרשנותה נותרה עמומה. הוא אינו מנסה כבר לברר לגבי זכותו להיכנס לגן עדן, אלא לגבי ביאת המשיח כדבר בפני עצמו, בציפייה לגאולה. ברם, בעניין זה, כפי שמתברר בהמשך, הוא רק חושב שהוא מקבל מענה ראוי.

תשובת המשיח היא 'היום', וריב"ל, שמן הסתם שמח והתלהב מאד למשמע התשובה הזו, גם מתאכזב, כגודל השמחה ששמח. הוא פונה בכעס לאליהו ומאשים את המשיח בשקר. אליהו מפרש לו את תשובת המשיח על פי הפסוק בתהילים: 'היום - אם בקולו תשמעו'. משמעות התשובה היא, אפוא, שאין תשובה, או ליתר דיוק שאין טעם לשאלה. העיסוק בזה אינו מקרב את בואו, שתלוי בעיסוק אחר, בתורה ומצוות.

אכן, בכך למעשה משתווה התשובה לשאלה השנייה של ריב"ל (מתי יבוא המשיח), גם כשהיא נשאלת בטהרתה, מתוך ציפייה לגאולה, לתשובה לשאלה הראשונה (האם הוא יכנס לגן עדן). במידה מסויימת, ניתן לראות בפירוש שנותן אליהו לתשובת המשיח גם מענה לשאלה הראשונה - 'אם בקולי תשמעו'. שתי השאלות, אפוא, אינן במקומן: הן מהוות התמקדות בדבר הלא נכון. התשובות עליהן לא תבואנה מעיסוק בשאלות, אלא להיפך, מהרפיה מהן, ועיסוק בדברים אחרים שקשורים במציאות בעולם הזה - עשיית הטוב ושמיעה בקול ה'.

עניין זה מודגש בעיצוב הספרותי של הסיפור. ציינו לעיל שלאורך הסיפור ישנן מספר נקודות שנותרות עמומות, כגון: מיהו 'אדון זה' ומהו המניע לשאלה מתי יבוא משיח. השימוש בעמימות בסיפור קשור למסר: ישנם דברים שצריכים להישאר עמומים, ואין מקום לחקור אחר תשובה מוחלטת בהם. יתכן שהעניין גם רמוז בהמשך המזמור בתהלים שממנו לקוח הפסוק: 'היום אם בקולו תשמעו'. ההמשך להכרזה זו בפסוק הוא: 'אל תקשו לבבכם במריבה כיום מסה במדבר אשר ניסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי...'. השמיעה בקול ה' מתבטאת, על פי המזמור, בלהיות אחרים מדור המדבר. ההקשר במזמור הוא כמובן ההקשר של דור המדבר וחטאיו, ובעיקר חוסר האמונה המוחלטת שלהם בה'. אך בהקשר הסיפור ניתן אולי לשמוע גם את המילים 'אשר ניסוני אבותיכם בחנוני...' באופן אחר: 'היום אם בקולו תשמעו' - לא לבחון את פועלו של ה' ואת חשבונותיו, אלא לעסוק במה שמוטל על האדם.

ריב"ל, בסוף הסיפור, זוכה לתשובה על שאלתו הראשונה - דווקא משום שהוא הרפה ממנה[6]. ממקום לא צפוי באה התשובה - מאמירה של המשיח 'שלום עליך בר ליואי', שהוא לא פירש אותה כתשובה לשאלתו, מפני שכבר לא היה עסוק בה. בזכות העובדה שהוא הרפה, אליהו מעניק לו תשובה זו במתנה, ומבשר לו שאכן הוא מזומן לעולם הבא. כך גם לגבי המשיח - תשובה אמיתית על מועד בואו תלויה בהרפיה משאלה זו, ובעיסוק בדברים אחרים. אחרת, התשובה לשאלה אינה קיימת, שכן מועד בואו יקבע באמת רק לפי המעשים, ומכאן שמועד זה טרם נקבע.

ג. ההקשר הרחב של הסיפור בסוגיה

לעיל הצצנו הצצה חטופה למימרא אחרת של ריב"ל שמופיעה בסוגיה. כעת נתבונן בהרחבה יותר על ההקשר הרחב.

הסוגיה, כאמור, עוסקת במשיח. לסיפור בריב"ל ובמשיח קדמו שתי מימרות של ריב"ל בנושא ביאת המשיח:

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (ישעיהו ס') "בעתה", וכתיב "אחישנה! זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז') "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה", וכתיב (זכריה ט') "עני ורכב על חמור"! - זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור.

שתי המימרות של ריב"ל מתמודדות עם סתירות שקיימות לכאורה בין כתובים בנושא ביאת המשיח. הסתירה הראשונה היא בין 'בעתה' ל'אחישנה'. הפתרון לסתירה הוא ששתי המילים הסותרות מייצגות שתי מציאויות שונות. ישנו מועד קבוע, סופי, שבו אמור המשיח לבוא בכל מקרה - בעתה. ברם, הדבר תלוי בבחירת העם, שכן אם 'זכה' - אחישנה.

כך גם לגבי הסתירה השנייה, שעסקנו בה לעיל: אם 'זכו', המשיח יגיע מענני שמיא. ואם לא - עני ורוכב על חמור[7]. ברם, לא התפרש כאן למה הכוונה ב'זכו'. בפשטות, יש לומר שהכוונה לשמירת תורה ומצוות. ברם, הסיפור, שבא אחרי מימרות אלה[8] שופך אור נוסף וחדש על נקודה זו: ריב"ל בסיפור 'זוכה' כאשר הוא מרפה מהשאלות ועוסק בדבר הנכון. כך גם לגבי ישראל - המסר הוא שההתמקדות בתורה ומצוות כוללת גם הרפיה מעיסוק ישיר בהגעת המשיח. המימרות הסמוכות גם שופכות אור חדש על הסיפור. הן מסייעות להבין, כאמור לעיל, את שני הקטבים הללו של שערי גן עדן מחד ושערי רומי מאידך, בהקשר של 'זכו - מענני שמיא. לא זכו - עני ורוכב על חמור'.

ד. הסיפור על הערבי והמשיח

הסיפור

הרעיון שדווקא ההרפיה מעיסוק במשיח עצמו והעיסוק בעשייה בעולם הזה הם שמקדמים את בואו, ולהיפך, עולה גם בסיפור נוסף, שמתקשר מאד למעבר מבניין לחורבן ולגאולה מחדש. סיפור זה מצוי בתלמוד הירושלמי, מסכת ברכות (פרק ב', הלכה ד')[9]:

דמר ר' יודן בריה דרבי אייבו,

עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים דדי.

געת תורתיה קומוי.

עבר חד ערביי ושמע קלה.

א"ל בר יודאי בר יודאי שרי תורך ושרי קנקנך דהא חריב בית מוקדש'.

געת זמן תניינות א"ל בר יודאי יודאי קטור תוריך וקטור קנקניך דהא יליד מלכא משיחא.

א"ל מה שמיה?

מנחם.

א"ל ומה שמיה דאבוי?

א"ל חזקיה.

אמ' ליה מן הן הוא?

א"ל מן בירת מלכא דבית לחם יהודה.

אזל זבין תורוי וזבין קנקנוי ואיתעביד זבין לבדין למיינוקא והוה עייל קרייה ונפקא קיריה עד דעל לההוא קרתא והויין כל נשייא זבנן ואימה דמנחם לא זבנה.

שמע קלן דנשייא אמרי' אימיה דמנחם אימיה דמנחם איתיי זובנין לברך.

אמר' בעייא אנא מיחנקוניה סנאיהון דישראל דביומא דאיתיליד איחרוב בית מוקדשא.

אמרה ליה לית לי פריטין.

אמר לה והוא מה איכפת ליה איתיי זובנין ליה אין לית קומך יומ' דין בתר יומי' אנא אתי ונסיב.

בתר יומין עאל לההוא קרת' א' לה מהו מיינוקא עביד.

אמר' ליה מן שעתא דחמיתני אתון רוחין ועלעולי' וחטפיניה מן ידיי[10].

התגובה לחורבן

סיפור זה מתרחש בשעת החורבן ולאחריו. חלקו הראשון עוסק ביום החורבן. ביום זה מתרחשים, במקביל לחורבן, מספר דברים. במקום אחר הולך יהודי וחורש את שדהו. פרתו גועה, וערבי נודד מסביר ליהודי את פשר הגעייה: חרב המקדש. הוא אף מציע כיצד יש לפעול בעקבות זאת - לעצור את העבודה ו'לארוז' את הפרה ואת המחרשה. מדוע? מפני שנראה שברגע שחרב המקדש העולם השתנה לחלוטין. השבר הוא כה גדול, שאין כל טעם בהמשך העבודה. למעשה, התחושה שליוותה את היהודים באותו זמן הייתה שכבר אין טעם להמשך הקיום כלל, כפי שעולה מהברייתא הידועה (תוספתא סוטה, פרק ט"ו, הלכה י"א):

משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. ניטפל להן ר' יהושע, אמ' להן בניי, מפני מה אין אתם אוכלין בשר? אמרו לו נאכל בשר?! שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח, ועכשיו בטל. אמ' להן לא נאכל; ומפני מה אין אתם שותין יין? אמרו לו יין נשתה?! שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל. אמ' להם לא נשתה. אמ' להם. אם כן לחם לא נאכל, שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים; מים לא נשתה, שמהן היו מנסכין מים בחג; תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאין בכורים בעצרת.

בהמשך הברייתא, ממשיך ר' יהושע ומסביר שאין לדבר סוף, ושגישה זו מובילה להפסקה מוחלטת של החיים והקיום. לכן, יש לקבוע מעשים מוגדרים ומוגבלים של אבל, ויחד עם זה להמשיך את החיים כסדרם. בסיפור שלנו, מאידך, הגישה היא אחרת. אכן, התחושה הנכונה בעקבות החורבן כשלעצמו היא של חידלון, שאין טעם להמשך החיים - יש לעצור את החרישה כי אין בה טעם.

קירוב וריחוק המשיח

ברם, לאחר מכן מתרחש משהו שמשנה שוב את הגישה כלפי העולם: הפרה גועה שוב, והערבי מסביר שהפעם געייתה מסמלת את הולדתו של המשיח, שנולד מיד עם החורבן. לידתו של המשיח מסמלת את העובדה שהחורבן איננו סופי וטוטאלי, ושכבר ברגע החורבן עצמו נפתח התהליך שמוביל לגאולה ולבניה מחדש. כעת, מסביר הערבי, יש להמשיך לחרוש בשדה. ברגע שיש התגשמות ממשית של הגאולה, יש גם מקום להמשיך בקיום העולם.

ברם, היהודי אינו מסוגל להמשיך, מפני שהידיעה על לידת המשיח מושכת אותו לגלות את זהותו ולראות אותו. הוא מברר עם הערבי את הפרטים, מוכר את הפרה והמחרשה, ומחליף מקצוע לרוכל נודד, במטרה למצוא את התינוק ולחזות בו במו עיניו. כך הוא מגיע לבית לחם. הסמלים בסיפור ברורים - הן בעיר הולדתו וילדותו של דוד המלך, והן בשם האב - חזקיה - נרמזת כאן בבירור שושלת בית דוד. בבית לחם הוא פוגש את אם התינוק, שמתוסכלת מאד מלידתו ביום החורבן. היא אינה מודעת לשילוב הזה של החורבן עם הגאולה, ורואה רק צד אחד של הדברים: התינוק נולד ביום החורבן, והוא מסמל בעיניה את הטרגדיה והאובדן. כל הווייתו מזכירה לה את החורבן, עד כדי שהיא מרגישה צורך מסויים לחנוק את התינוק, כאילו שהדבר יחנוק וימחק גם את המציאות שקשורה בו - אובדן המקדש. היא איננה באמת רוצה לעשות זאת, אך יחד עם זאת, היא אינה מסוגלת להעניק לתינוק את האהבה הראויה. הרוכל, שיודע את הסוד, והגשים את שאיפתו לראות את התינוק המשיח, משכנע אותה לשפר את יחסה לילד. אך בהמשך מתברר המחיר של התעקשותו לראות את הילד: ביום שהוא רואה את התינוק הרוח לוקחת אותו מאימו, והגעתו לגאול את העם מתרחקת לזמן לא ידוע.

גם בסיפור זה נטישת המשימה המוטלת כרגע על היהודי - המשך עבודת האדמה והקיום בארץ, והרצון להציץ במשיח, רק מרחיקים את המשיח. המשיח צריך להיות סמוי מן העין. הסוד של קיומו הוא סוד מפני שהמטרה איננה לעסוק בו, אלא להמשיך לעשות את מה שנכון לעשות. מתוך כך הוא יגיע, דווקא ממקום בלתי צפוי, 'עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'.

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   כך על פי חלק מהגרסאות בכתבי היד של הגמרא. בגרסאות אחרות, וכן בדפוס וילנא שלפנינו מופיע מעט אחרת, 'דהוה קאי אפיתחא דמערתיה דרשב"י'.

[2]   תרגום: ריב"ל מצא את אליהו ואת רשב"י שהיו עומדים על פתח גן עדן. אמר לו: אגיע לעולם הבא? ענה לו: אם ירצה אדון זה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי. אמר לו: מתי יבוא המשיח? ענה לו: לך ושאל אותו. והיכן הוא יושב? בפתח רומי. ומהו סימנו? יושב בין עניים סובלי חלאים. כולם מתירים וקושרים את כל התחבושות בבת אחת, ואילו הוא מתיר קושר אחת אחת, מפני שהוא אומר שמא אני מתבקש, שלא אתעכב. הלך (ריב"ל) אצלו. אמר לו: שלום עליך רבי. ענה לו: שלום עליך בר לוי. אמר לו: למתי אתה בא? אמר לו: היום. בא לאליהו, אמר לו: שיקר לי, שאמר לי היום. אמר לו: היום - אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה, ז'). אמר לו: מה אמר לך? שלום עליך בר לוי. אמר לו: הבטיח לך ולאביך לעולם הבא.

[3]   כפי שכבר עמד יונה פרנקל בניתוחו לסיפור זה, ראו: י' פרנקל, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב תשס"א, עמודים 284-293.

[4]   י' פרנקל, סיפור האגדה, עמוד 291 הערה 57.

[5]   פרנקל (שם) גם מפנה לקטע סמוך בסוגיה, שבו רבנן מכנים את המשיח 'חיורא דבית רבי' (ומפרש רש"י: מצורע של בית רבי), ומצטטים כמקור את אותו פסוק בישעיה.

[6]   פרנקל (שם) פירש בצורה מעט אחרת את הסיפור. לדעתו, ריב"ל זוכה למענה בנוגע לעולם הבא שלו ברגע שהוא מרפה מצרכיו האישיים (שאלת בניסתו לגן עדן) ועוסק בצרכי עם ישראל כולו (ביאת המשיח). אנחנו כאן התמקדנו בעצם ההרפיה מעיסוק בשאלות של גאולה עתידית, אישית ולאומית, והתמקדות בעשייה חיובית רוחנית ודתית בעולם.

[7]   רש"י מפרש מימרא זו בכיוון דומה לראשונה, כעוסקת במהירות הגעת המשיח: זכו: כטיסת העננים ('אחישנה'). לא זכו - באיטיות, כהליכת החמור. ברם, נראה שאפשר לפרש את המימרא השנייה בכיוון שונה, שקשור בנקודה איכותית שקשורה לגאולה, ולא רק למהירות. איכות זו אינה ברורה לחלוטין, וניתן לפרשה בכיוונים שונים. ניתן להציע שהכוונה היא כזו: אם זכו ישראל - ויצרו חברה עם סדרי עדיפות נכונים, שמעמידה ערכים דתיים ורוחניים במרכז, וכחלק מזה דואגת לעניים, מתוך הבנה שמעמדם של אלו בלימוד תורה אינו פחות, הוא יגיע מהשמים. הגעה זו תסמל אישור מהשמים לכך שהחברה בנויה נכון. ואילו אם לא זכו - אם החברה מעמידה במרכז ערכים חומריים, והן עבודת ה' והן העניים נדחקים הצידה, הוא יגיע דווקא מאותו מקום של עניים שהחברה השליכה הצידה.

[8]   אמנם בין המימרות לסיפור 'נדחקה', בהקשר החמוֹר, שיחה בין שמואל לשבור מלכא, אך היא במאמר מוסגר, ונראה שיש לקשור בין הסיפור על ריב"ל למימרות שהובאו בשמו.

[9]   על הקשר הפנימי בין הסיפורים עמד כבר פרנקל, בספרו: עיונים בעולמו ברוחני של סיפור האגדה, תל-אביב תשמ"א, עמודים 158-163.

[10] תרגום: שאמר ר' יודן בנו של ר' אייבו: מעשה ביהודי אחד שהיה עומד וחורש. געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: בן יהודים, בן יהודים, התר שורך והתר מחרשתך, שהרי חרב בית המקדש. געתה הפרה פעם שיניה. אמר לו: בן יהודים, בן יהודים, קשור שורך וקשור מחרשתך (והמשך לחרוש), שהרי נולד מלך המשיח. אמר לו: מה שמו? מנחם. אמר לו: ומה שמו של אביו? אמר לו: חזקיה. אמר לו: מהיכן הוא? אמר לו: מהיכל המלך של בית לחם יהודה. הלך, מכר שורו ומכר מחרשתו ונעשה מוכר לבדים לתינוקות. והיה נכנס בעיר ויוצא בעיר עד שנכנס לאותה עיר, והיו כל הנשים קונות ואימו של מנחם לא קנתה. שמע קולן של הנשים אומרות: אמו של מנחם, אמו של מנחם, בואי תקני לבנך. אמרה: רוצה אני לחנוק את שונאיהן של ישראל (לשון סגי נהור, וכוונתה לבנה), שביום שנולד נחרב המקדש. אמרה לו: אין לי כסף. אמר לה: והוא (אני) מה אכפת לו? בואי קני לו, אם אין לך היום אבוא לאחר ימים ואקח. לאחר ימים בא לאותה עיר, אמר לה מה הילד עושה? אמרה לו: מהשעה שראית אותי באו רוחות וסערות וחטפוהו מידיי.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)