עלון שבות - קשר בוגרים 7 (אדר תשמ"ט) | דף קשר 131[1]

"מי יתן מציון ישועות ישראל, בשוב א-להים שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל" (תהלים נ"ג, ז')

גם כשהקב"ה משיב את שבות עמו, עדיין זקוק העם לישועה - "מי יתן מציון ישועות ישראל". הרמב"ם (פ"ג מהל' עבודת יוה"כ הלכה י"א) אומר:

"בעת שקורא (הכה"ג בתורה) מברך לפניה ולאחריה כדרך שמברכין בבית הכנסת, ומוסיף לאחריה שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' א-להינו וכו' מודים אנחנו לך וכו' סלח לנו אבינו כי חטאנו וכו' וחותם בה: בא"י מוחל עוונות עמו ישראל ברחמים. הרי שלוש ברכות כתקנן. ומברך על המקדש ברכה בפני עצמה, יהיה עניינה שיעמוד המקדש ושכינה בתוכו, וחותם בה: בא"י שוכן בציון. ומברך על ישראל ברכה בפני עצמה, עניינה שיושיע ה' את ישראל ולא יסור מהן מלך, וחותם בה: בא"י הבוחר בישראל. ומברך על הכהנים ברכה בפני עצמה, עניינה שירצה המקום מעשיהם ועבודתם, וחותם בה: בא"י מקדש הכהנים. ואח"כ אומר תפילה ותחינה ורינה ובקשה כפי מה שהוא רגיל, וחותם: 'הושע ה' את עמך ישראל שעמך ישראל צריכים להוושע. בא"י שומע תפילה'".

שתי בעיות ברמב"ם - האחת: מדוע יש צורך בתפילה על הישועה פעמיים? והשניה: מניין לו לרמב"ם התפילה שלא יסור מהם מלך, והרי במשנה (יומא פ"ז א') נכתב רק שצריך לברך ברכה על ישראל בפני עצמן, ולא מבואר יותר?
הברכה האחרונה אינה על כלל ישראל, אלא לישועת כל פרט ופרט, שהרי כל אחד צריך ישועה, פרנסה ובריאות. הברכה הרביעית, לעומת זאת, היא על ישועת כללישראל. פוסק הרמב"ם, כי ישועת כלל-ישראל ככלל היא רק ע"י מלך. כלל ישראל זהו מלכות ישראל. אף על פי שבבית שני היו רוב ישראל בגולה, מלכות ישראל היתה, וזוהי ישועת כלל ישראל. אין זה חשוב היכן יהודים נמצאים. אם בארץ ישראל ישנה מלכות ישראל - זוהי ישועת כלל-ישראל.
בפ"ג מהלכות חנוכה ה"א מסביר הרמב"ם - "בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזירות על ישראל... וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם א- להי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על
מאתיים שנה עד החורבן השני". אנו מכירים את פרצופה של מלכות זו - מלכות שרחוקה
ממלכות יהודית - אך זהו חלק מן הישועה, מישועת כלל ישראל.
לפני ארבעים שנה נוסדה מחדש מלכות ישראל. מלכות, הרחוקה מאד ממלכות דוד ושלמה, אך אולי רחוקה יותר ממלכות הורדוס. מלכות זו היא ישועת כלל ישראל. זהו גילוי של "הבוחר בישראל". הכרזת עצמאות ישראל היא גילוי של בחירת ישראל.
כולנו יכולים להזדהות עם המשמעות הפשוטה של הקמת ישראל לפני ארבעים שנה. "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אלפי אנשים ניצולי מחנות-מות ומחנות-השמדה הסתובבו באניות בלב-ים, אחד מעיר ושניים ממשפחה וניסו להיכנס לארץ, והשערים נעולים. וביום ההוא נפתחו השערים. שרידים שעברו את כל הגהינם והמשיכו לשהות במחנות, לא יכלו לחזור לבית אבותיהם. החופש עדיין ניטל מהם, והנה נפתחו השערים. יום השחרור! בזה די כדי להודות לה'. אך אנו צריכים להודות לה' לא רק על העבר, אלא אף על "ניסים ונפלאות שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים", על כך שהמלכות מתקיימת, על כך שלא סר מלך מאתנו. לכאורה, לי אישית יש בעיה. אני ידעתי מה זה שחרור. אני לעיתים מתהלך בעיר וממשש וחש את החופש, אני מתהלך חופשי ביום ובלילה. שוטר יהודי -זה אומר לי משהו. חייל יהודי! אך יש לי בעייה - "אין מערבין שמחה בשמחה", מסבירים תוס', משום שאי-אפשר להכיל כל כך הרבה שמחה. לי יש לפעמים קושי לשמוח את שמחת הכלל, שכן אני שמח שמחה פרטית על כך שאני מתהלך חפשי.
אך זו בעיה גם שלכם, אתם שלא ידעתם שיעבוד. הרמב"ם פוסק בפ"י מהל' ברכות הל' ה': "ירדו גשמים רבים, אם יש לו שדה, מברך שהחיינו. ואם היתה שלו ושל אחרים, מברך הטוב והמטיב. ואם אין לו שדה, מברך: 'מודים אנחנו לך ה' א-להינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא' וכו', עד 'הן הם יודו וישבחו ויברכו את שמך מלכנו. בא"י, א-ל רוב ההודאות והתשבחות'".
הגשם הוא ישועה כללית של עם ישראל - "גדול יום הגשמים". נדמה לו לאדם, שכיוון שאין לו שדה, הוא יכול לצאת ידי חובה בהודאה על ישועה כללית. אך ההלכה דורשת ממנו לברך "על כל טיפה וטיפה", לא הודאה באופן כללי, אלא פירוט הטובות וההודאות.
הבעיה היא שלכם. האם אתם מסוגלים לפרט את הטובות, לחוש את החירות שהקב"ה נתן לנו, לחוש כאילו אתם יצאתם ממצרים?
חז"ל אמרו: ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אבל כיוון שחזקיהו לא אמר שירה - לא אסתייע מילתא. יכולנו לחסוך את כל הגלות את כל נהרי הים והדמעות, לו אמר חזקיהו שירה. וכי חזקיהו הצדיק לא סבר שצריך להודות לה'? הוא לא אמר שירה, כיוון שהוא סבר שאין זה חידוש שהקב"ה, בורא השמים והארץ, יעשה ניסים, ואין צריך לומר שירה.
כל מה שקורה לאומות העולם הוא מובן מאליו, טבעי. לא כן אצלנו. אוה"ע - כל שינוי במצבם בא בדרך הטבע והמקרה, ואילו אצלנו כל שינוי במצבנו תלוי במצבנו הרוחני.

"כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיע למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך, כי רציתם... בך צרינו ננגח, בשמך נבוס קמינו. כי לא בקשתי אבטח, וחרבי לא תושיעני". (תהלים מ"ד, ד'-ז').

למרות שנלחמנו על הארץ - "לא בחרבם ירשו ארץ" . מה שמובן אצל אוה"ע, שהם בחרבם יירשו ארץ, אצלנו אינו נכון - "בחרבי ובקשתי - בצלותי ובבעותי".
אחרי אלפיים שנה אנחנו יכולים לומר "כי רציתם". מה גדולה הבשורה הזו. היום דיברו על חללי מלחמה, שהם נתנו לנו את הארץ. אנחנו, אמנם, חייבים להם הרבה, אך הקב"ה הוא שנתן לנו את אהרץ.
לפני חמש מאות שנה גילו יבשת, הקימו עולם שלם, מעצמה עולמית, ללא כל חזון
נבואי, בדרך הטבע, בתושיה ובכח שלהם. אצלנו, אלמלא החזון הנבואי, ההבטחה, הארץ היתה שממה. בשביל לבנות כל יישוב קטן, אנחנו זקוקים להבטחה א-להית.

"סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה, פסגו ארמנותיה, למען תספרו לדור אחרון, כי זה א-להים א-להינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מות". (תהלים מ"ח)

סיפרו כל מגדל וכל בית בירושלים למען תספרו לדור אחרון. בחו"ל אפשר לבנות מגדלים, אך אין לזה כל משמעות. כאן לכל בית ולכל מגדל יש משמעות. אצל אוה"ע יום העצמאות הוא דבר מובן מאליו, ואילו אצלנו - " כי רציתם".
מכאן הבטחון הגדול שחורבן שלישי לא יהיה, כפי שהתבטא הגרא"י הרצוג זצ"ל בעת קשה. חורבן שלישי לא ייתכן, משום שכל בית נבנה בחזון א-להי.
אנחנו במעשינו יכולים לקבוע אם נסבול ייסורים או נחיה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", אם הארץ תשקוט או לא, אבל מלכות ישראל לא תסור, כפי שאומר המהר"ל, שעצם הגאולה העתידה אינו תלוי בנו.
אנחנו, שלומי אמוני ישראל, לעיתים, תולים כל הקולר בצואר החילונים. ה"משך חכמה" אומר, שבתורה לא נאמר עונש על מצוות נימוסיות, אלא רק על חילול שבת, עבודה-זרה, שפיכות-דמים, וכדו'. אומר ה"משך חכמה" שזה בפרט, אבל בכלל ישראל - להיפך -

"דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע"י שהיה להן דילטורים, היו יוצאים במלחמה והיו נופלים... אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו, ועל ידי שלא היה להם דילטורים, היו יורדים למלחמה ונוצחין..." (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

אם אנחנו רוצים שמלכות ישראל, לא רק שלא תסור, אלא אף שתשב בשלווה, אנחנו צריכים לעשות בדק בית. ובנוגע לכלל - העיקר הוא המצוות הנימוסיות. אין זה מספיק לעשות תכניות כלכליות ומדיניות טובות. יש צורך באהבת חינם, ביחס חם לכל אחד, בתמיכת חבר, בהסרת קנאה ושנאה, ב"עניים מרודים תביא ביתה, כי תראה עירום וכיסיתו".
ארבעים שנה עברו מאז ייסודה של מלכות ישראל. ארבעים הוא מספר של שלימות ובשילות. הרצל ע"ה חזה את המדינה חמישים שנה לפני הקמתה. "כי יקום לך נביא וחולם חלום". מורי ורבי ר' יחזקאל סרנא, ראש-ישיבת חברון, דימה את הרצל לחולם חלום. אך אין חלום ללא דברים בטלים.
ובחלומו של הרצל - שני דברים בטלים: הוא חלם שתבוא נורמאליזציה לעם ישראל, שיחס אוה"ע ישתנה. הוא סבר, שיש רק סיבה אחת לאנטישמיות - אין מדינה. זה נתגלה מהר מאד כדברים בטלים.
אך לגבי החלום השני, רק אחרי ארבעים שנה מבינות כל שכבות הציבור, כי הוא דבר בטל. "אין אדם עומד על דעת רבו אלא אחר ארבעים שנה". הרצל סבר שזו תהיה מדינה נורמאלית. הרצל חזה שתהיינה בעיות קיומיות, שאפשר יהיה לראות את הפתרון להן מרחוק. דווקא בזמן האחרון חדרה ההכרה, שלבעיות של מדינת ישראל אין פתרון שלם, רק פתרונות חלקיים, זמניים.
מדינת ישראל אינה נורמאלית, "כי לא בחרבם ירשו ארץ". אין לה פתרון לא בחרב ולא בזרוע המושטת, כיוון שזו מדינה יהודית. כאן אין נלחמים על גבולות, כשאר אוה"ע, אלא על עצם הקיום. את שאין אמונה בליבם זה מביא לעיתים לידי יאוש. אבל בשבילנו, דווקא העובדה הזאת היא מקור של עוצמה ושל בטחון, כי היא מראה לנו, כי מדינתנו אינה מדינה ככל המדינות. כל דבר שקם פה הוא קיום של החזון הנבואי, "אשר דבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם". המהר"ל על מגילת אסתר אומר, כי עם ישראל - "רק מצד ה' יש להם קיום, אבל מצד עצמם אין להם קיום". דווקא בשעה שנדמה שכלו כל הקיצין, ברגע שלא נראה כל פתרון מצד הטבע, אז עולה כוחם של ישראל.
אם ארבעים שנה היו דרושות לכך שההכרה תחדור לכל שדרות העם, אנו מתפללים שלא יהיו דרושות עוד ארבעים שנה לכך שתחדור אמונה בליבם, כי כל שהותינו בארץ היא מכוח "כי רציתם".

[1] ^{סיכום שיחה שהועברה בליל יום-העצמאות, תשמ"ח.}