דילוג לתוכן העיקרי

חפינת הקטורת ביום הכיפורים

חפינת הקטורת ביום הכיפורים

הקטרת הקטורת לפני ארון הברית הייתה אחד המרכיבים העיקריים בעבודת יום הכיפורים בבית המקדש. התורה מצווה שהכוהן ייקח מלוא חופניו מן הקטורת ויניח אותה על מחתה מלאה גחלים בקודש הקודשים לפני ארון העדות. השבוע נעסוק במשמעותה של חפינת הקטורת.

המחשבה הראשונה העולה ביחס לחפינה היא האסוציאציה לתהליך הקמיצה. הקומץ הוא החלק שאותו מפריד הכוהן מקרבן המנחה (המורכב מקמח או ממיני מאפה) באמצעות שלושת אצבעות היד ומעלה אותו על המזבח. ברור שתהליך זה של לקיחה מן המנחה מהותי ביחס לכל תהליך ההקרבה, ולכן הקומץ איננו רק כמות המנחה שתוקרב למעשה על המזבח אלא גם פעולה שהיא חלק מעבודת ההקרבה. את הקמיצה, שהיא חלק בלתי-נפרד מתהליך ההקרבה, אפשר להקביל לפעולת השחיטה בבעלי חיים (הפעולה המתבצעת לפני זריקת הדם על המזבח). האם נוכל לומר את כל האמור לעיל גם לגבי חפינה, התהליך שבו הכוהן לוקח "מלוא חופניו" מן הקטורת? האם החפינה היא חלק בלתי-נפרד מעבודת ההקטרה, או שמא היא רק דרך לקחת מן הקטורת את הכמות הנדרשת לצורך ההקטרה? האם חפינה היא עבודה, או שמא היא רק אמצעי לדייק בכמות הנדרשת?

יש לזכור כי התורה משתמשת בפועל "וקמץ" - המדגיש כי עצם ביצוע הפעולה הכרחי - בכל מקום שבו היא מתייחסת לקמיצה. בעבודת יום הכיפורים, לעומת זאת, נמנעת התורה מלהשתמש בפועל כל שהוא על מנת לתאר את חפינת הקטורת: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת" (ויקרא ט"ז, יב). הבדל לשוני זה תומך בהבחנה בין חפינה לקמיצה: בעוד שהקמיצה היא חלק מתהליך ההקרבה ובעלת מעמד של עבודה, החפינה היא רק אמצעי להגיע אל הכמות הנדרשת.

הדים לשאלה זו ניתן למצוא אף בגמרא. הגמרא במסכת יומא (מז ע"א) דנה בשאלה אם ניתן למדוד את כמות הקטורת הנדרשת באמצעות כלי מדידה ולא באמצעות ידיו של הכוהן הגדול. הגמרא דוחה אפשרות זו באמצעות פסוק, אולם עצם העלאת האפשרות מלמד אותנו רבות. יתר על כן, איננו יודעים מדוע נדחה רעיון זה: האם הגמרא דוחה אפשרות זו משום שהיא מבינה כי חפינה היא אכן עבודה ואין לעשותה בכלי מדידה, או שמא הגמרא סבורה כי חפינה איננה עבודה וכי למרות זאת קיים צורך כי מעשה המדידה ייעשה בידי הכוהן דווקא? מטרת החפינה היא להגיע לכמות מסוימת, אבל כמות זו מיוחדת בכך שהיא צריכה להיות בגודל שני חופנים (אנושיים), ועל כן ניתן לומר כי שני החופנים צריכים להיות מופרדים על ידי אדם, ולא בכלי מדידה, על אף שהחפינה אינה עבודה אלא אופן מדידה בלבד.

שאלה שנייה הקשורה לענייננו היא מעמד הקטורת שעלתה בחפינה אך לא נכנסה ממש לידיו של הכוהן. הגמרא מכנה מצב זה בשם "בין הביניים": קטורת שעלתה בחפינת הכוהן הגדול אך נשארה תלויה בגב אצבעותיו ולא נכנסה לתוך כף היד. האם קטורת זו נחשבת חלק ממלוא החופניים המוקרב בקודש הקודשים? רב פפא מעלה שאלה זו בגמרא במסכת יומא (מז ע"ב). במקרה דנן ברור כי סממנים אלו הם חלק מהכמות הנדרשת לעניין מלוא חופניו, אולם סממנים אלו אינם נאספים באמצעות ידי הכוהן ממש אלא באמצעות גב אצבעותיו. אם פעולת החפינה היא אמצעי להגיע לכמות הנדרשת נוכל להחשיב תוספת זו כחלק מן הכמות הנדרשת להקטרה. אך אם החפינה היא מעשה בפני עצמו, חלק מן העבודה, נוכל לכלול בה רק את הסממנים שנכללו בפעולתה חפינה.

בחנו עד כה שני נושאים שבהם עסקה הגמרא הקשורים לשאלה שהעלינו ביחס לחפינה. שאלנו האם חפינה היא חלק בלתי-נפרד מעבודת ההקטרה או שמא היא רק אמצעי לקבוע כמה קטורת תוקטר, והעלינו בהקשר זה את שאלת המדידה ללא פעולה ואת שאלת הסממנים שהפכו לחלק מהכמות שהושגה על ידי החפינה בלא שחלה עליהם פעולת החפינה.

שאלה שלישית (הדומה מבחינה מבנית לשאלות האחרות) מצויה בגמרא במסכת יומא (מט ע"א). מה הדין אם כוהן אחר ייקח מלוא חופניו קטורת ויניח אותה בחופניו של הכוהן הגדול קודם כניסתו לקודש הקודשים? במקרה זה הושגה הכמות של "מלוא חופניו", אך היא לא הושגה באמצעות מעשה של הכוהן הגדול. שאלה זו כה קשורה, למעשה, לשאלה שהעלינו, והמקרה כה קשור לשני המקרים האחרים שבהם דנה הגמרא, עד שהראשונים התקשו בכך שהגמרא עוררה דיון זה כדיון נפרד. מסברה, אם קטורת שנחפנה על ידי כוהן אחר כשרה להקטרה, קל וחומר שקטורת שנחפנה מחוץ לכף ידו של הכוהן תוקטר אף היא. ועיין בריטב"א ובתוספות, המסבירים מדוע בכל זאת מדובר בשאלות שונות. על אף שכל אחד מהם מערער במקצת על הקשר ההדוק שבין שני מקרים אלו, הם מסכימים כי ביסודו של דבר מדובר במקרים זהים מבחינת מבנית.

בהמשך דנה הגמרא במקרה הבא: מה הדין אם הכוהן הגדול חפן את הקטורת ומת קודם שהקטירה? המשנה הראשונה במסכת יומא מלמדת אותנו כי יש להכין כוהן שיוכל להחליף את הכוהן הגדול אם מת או נטמא. אם מת הכוהן הגדול לאחר החפינה, האם ממשיך מחליפו מהשלב שבו נעצר קודמו או שמא עליו לחפון קטורת בשנית? נראה כי שאלה זו משקפת אף היא את החקירה שהעלינו:אם חפינה היא חלק מעבודת יום הכיפורים, הכוהן המקריב את הקטורת הוא גם זה שצריך לחפון אותה. אך אם החפינה היא רק אמצעי לקביעת הכמות המוקטרת נוכל להסתפק בחפינתו של הכוהן הקודם. בניגוד למקרים הקודמים שהבאנו (חפינה בכלי מדידה, חפינה בגב האצבעות או אפילו חפינה על ידי כוהן הדיוט), במקרה זה החפינה נעשתה באמצעות כוהן גדול כחלק מעבודת יום הכיפורים. מכל המקרים הללו זהו המקרה שבו מסתבר יותר להקל אם נבין כי החפינה איננה חלק מעבודת היום.

עסקנו עד עתה בשאלה היסודית בדבר טבעה של חפינת הקטורת, והבאנו כמה מקרים הקשורים לחפינה על מנת לבחון שאלה זו. כעת נרחיב את יריעת הדיון ונדון בשאלה כמה חפינות הן.

הגמרא (מט ע"א) מביאה דעה כי החפינה נעשתה פעמיים. הכוהן הגדול היה צריך לקחת מלוא חופניו קטורת קודם כניסתו לקודש הקודשים, אולם לפני פעולת החפינה היה עליו להביא מחתה מלאה גחלי אש, שבה היה מניח את הקטורת בקודש הקודשים (על מנת להקטירה). מחתה זו צריכה להיות מובאת אל קודש הקודשים יחד עם הקטורת, ועל כן צריך היה הכוהן הגדול לשחרר אחת מידיו - להניח את הקטורת שחפן בתוך כף שנשא בשמאלו - וליטול את המחתה עם הגחלים בידו הימנית. בכניסתו לקודש הקודשים היה הכוהן מניח את המחתה על הארון (בבית שני, שבו לא היה ארון, היה מניח את המחתה על אבן השתייה, שהייתה על הארץ). יש לצפות כי בשלב זה מניח הכוהן הגדול את הקטורת על המחתה באמצעות הכף. אולם הגמרא מביאה דעה כי הכוהן הגדול מבצע חפינה שנייה, ממלא מלוא חופניו קטורת מן הכף ומניח אותה על המחתה. לא נוכל להבין את מלוא משמעותה של פעולת החפינה מבלי שנבין את הצורך בשתי חפינות.

תוספות סבורים כי החפינה השנייה אינה נצרכת מדאורייתא, וכי היא הייתה תקנת חכמים שנועדה להבטיח כי הכמות הנדרשת של הקטורת אכן תוקטר בקודש הקודשים. ייתכן שבדרכו לקודש הקודשים פיזרה הרוח חלק מן הקטורת שהייתה ביד הכוהן, ועל כן עליו לוודא קודם ההקרבה כי שיעור הקטורת הנצרך אכן יוקטר. ניתן לסכם כי לדעת תוספות, החפינה השנייה היא דרבנן וכי אין לה תפקיד עצמאי - מטרתה מתמצית בניסיון להבטיח שהכמות הנדרשת של הקטורת אכן תוקטר.

תוספות ישנים [גרסה קדומה של תוספות, המודפסת בשולי הגמרא במסכת יומא] (מז ע"א ד"ה שלא), לעומתם, נוקטים בגישה שונה לחלוטין. וכך הם כותבים: "וטעמא דחופן וחוזר וחופן משמע ליה משום דכתב 'מלא חפניו... והביא מבית לפרכת', שמלא חפניו יש לו להביא לפני ולפנים ולא בכלי". נראה מדבריהם כי החפינה השנייה היא מהותית, ואין היא רק אמצעי להבטיח את הכמות הנצרכת להקטרה. על מנת להבין את תפקיד החפינה השנייה עלינו להבין את משמעות ההולכה בכף בהכנסת הקטורת לקודש הקודשים.

הגמרא (מז ע"א) מסבירה כי ההולכה בכף נועדה לפנות את אחת מידי הכוהן הגדול לשם נשיאת המחתה עם הגחלים. הסבר זה קשה במקצת, שכן הגמרא מסתמכת על מקור מקראי על מנת לבסס את ההולכה בכף (היא לומדת זאת מקרבנות נשיאי השבטים בחנוכת המשכן). אם ההולכה בכף היא אכן "המפלט האחרון", דבר הנעשה מחוסר בררה, מדוע מבססת אותה הגמרא על תקדים מקרא יאחר? שאלה זו מעמידה אותנו בפני שאלה מרכזית הנוגעת להקרבת הקטורת: האם הכף היא חלק מהותי בתהליך הקרבת הקטורת - כשם שכלי שרת אחרים שבהם קיבלו את הדם או זילפו מים על גבי המזבח היו מהותיים לעבודה - או שמא הקטרת הקטורת צריכה להיעשות רק על ידי הכוהן הגדול, והכף אינה אלא פתרון זמני שנועד לשחרר את ידו האחת של הכוהן הגדול לצורך המחתה?

שאלה זו מעלה לדיון אפשרויות מעניינות. מה הדין אם הכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים עם מחתת הגחלים אך שכח להביא קטורת? האם עכשיו, כששתי ידיו פנויות (שהרי את המחתה השאיר בקודש הקודשים), צריך הוא עדיין לשים את הקטורת בכף בהביאו אותה, או שמא עליו להביא אותה בידיו? שאלה זו קשורה באופן הדוק לשאלה שהעלינו: האם הכף היא רק אמצעי עזר בתהליך ההקרבה, או שמא היא חלק מההקרבה ויש להשתמש בה גם כאשר שתי ידיו של הכוהן פנויות? הראשונים אינם מתייחסים לשאלה זו, אולם הם דנים בבעיות אחרות המתקשרות לחקירתנו. מה הדין אם הכוהן חשב מחשבות זרות בשעת הולכת הכף? בדרך כלל מחשבה זרה בשעת ההקרבה פוסלת את הקרבן. האם ההולכה בכף היא עבודה (המקבילה להולכת הדם למזבח) הנפסלת במחשבות זרות? הריטב"א (מח ע"א) דן בשאלה זו.

נחזור לנקודה שבה התחלנו - לשאלה האם קטורת היא עבודה הנעשית בכלי שרת או שמא היא עבודה הנעשית בידיים, שהיא נקודת המחלוקת בין תוספות לבין תוספות ישנים בדבר הצורך בחפינה שנייה. ראינו כי תוספות סברו שהחפינה השנייה נעשית מטעמים טכניים בלבד - כדי להבטיח את הקטרת הכמות הנכונה - ואילו תוספות ישנים טוענים כי החפינה היא עבודה שצריכה להיעשות בידיו של הכוהן וכי הכף הייתה רק פתרון זמני, ועל מנת להפוך את ההקטרה לעבודה בידיים היה צורך בחפינה נוספת בקודש הקודשים.

לאחר שהבנו את דעתם של תוספות ישנים נוכל לחזור לדון בשאלה הראשונית: האם החפינה היא אמצעי להשגת הכמות הנדרשת בהקטרה או שמא היא עבודה ממש. לפי תוספות ישנים ישנה לפחות דעה אחת בגמרא (זו המצריכה חפינה שנייה בקודש הקודשים) הסבורה כי החפינה היא אכן עבודה, ועל כן יש לחפון בשנית על מנת שידי הכוהן הן שיניחו את הקטורת על הגחלים. החפינה השנייה ודאי לא נעשתה כאמצעי להשגת הכמות הנצרכת להקטרה אלא כחלק מעבודת הקטורת.

יש לציין כי עדיין איננו יכולים לומר דבר על אופייה של החפינה הראשונה - האם היא חלק מהעבודה או שמא היא רק פעולת הפרדה. מצאנו כי לפחות לפי תוספות ישנים אפשר להתייחס אל החפינה השנייה כאל חלק מהעבודה.

ישנה שאלה נוספת שבה עלינו לדון לשם הבנת אופייה של החפינה. מה הדין אם הכוהן הגדול חפן את הקטורת מתוך מחשבה לשרפה מחוץ למקדש ולא בקודש הקודשים? מחשבות כאלו, כשהן קורות בשעת עבודה רגילה, יכולות להפוך את הקרבן לפיגול ולפסול אותו. האם חפינה מוגדרת כעבודה באופן שמחשבת פיגול יכולה לפסול בה?

הגמרא (מח ע"א) מעלה שאלה זו, ונראה כי היא עוסקת בשאלה שהעלינו. הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (בספרו "עבודת יום הכיפורים", עמ' 48) דן בגמרא זו, והוא מציע כי ייתכן שהחפינה תיפסל במחשבות פיגול גם אם היא נועדה רק להשגת הכמות הנצרכת להקטרה. הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים (פ"ה הכ"ז) פוסק שמחשבות פיגול בשעת חפינה אכן פוסלות את ההקטרה, שכן "חפינת הקטורת עבודה".

הריטב"א (מח ע"א) מביע עמדה דומה. הוא משווה את החפינה לשחיטה: כשם שהשחיטה פותחת את תהליך ההפרדה בין החלק שיעלה על המזבח לבין החלק שלא יעלה למזבח (ואשר נאכל בדרך כלל), כך גם החפינה מפרידה בין הקטורת שתוקטר לבין הקטורת שתישאר. מדבריהם של הריטב"א והרמב"ם - הן מבחינת תוכנם (פיגול שייך בחפינה) והן מבחינת לשונם - ניתן להשתכנע כי החפינה נחשבת לעבודה.

יהי רצון שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, ונזכה לראות את בית המקדש בתפארתו במהרה בימינו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)