תדיר ושאינו תדיר ביום הכיפורים שחל בשבת
תדיר ושאינו תדיר ביום הכיפורים שחל בשבת
קושטא דמילתא ט"ז (ירח האיתנים התשפ"ד)
ר' אביעד בר אשר (מחזור נב)
בסדר התפילה של יום הכפורים שחל בשבת, משמע מהטור (סי' תרכ"ב) שיש להקדים אמירת "אבינו מלכנו" ל"צדקתך" במנחה, אע"פ שאיננו תדיר כמותו. וכתב על כך מרן החבי"ב
דלא אמרינן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, אלא כשהם שוים ואין יתרון לזה מלזה, אבל כשיש יתרון לשאינו תדיר שאינו תדיר קודם. והכא צדקתך אין אומרים אותו אלא במנחה, אבל אבינו מלכנו אומרים אותו שחרית ומנחה... וכן העיד החכם השלם כמה"ר גרשום מוטאל, שכך נוהגין בשאלוניקי להקדים אבינו מלכנו לצדקתך. (שיירי כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים סימן תרכב)
אם כן, מדברי מרן החבי"ב מתבאר שכל ההעדפה בין תדיר לשאינו תדיר הינה דווקא בשתי מצוות השוות זו לזו, משא"כ במצוות שיש לאחת מעלה על חברתה.
תדיר ומקודש
ולהבין זה יש לעיין בסוגיית תדיר ומקודש. שהרי כתב מרן בשולחנו הטהור (או"ח כה) ע"פ דברי הנמוקי יוסף, שיש להקדים להתעטף בציצית קודם הנחת התפילין, משום שהיא תדירה יותר ממצוות התפילין, שנוהגת בין בחול ובין בשבת. אולם השאג"א (סי' כח) חלק עליו מכמה טעמים, ולדעתו אין סיבה להעדיף את הציצית ולהקדימה לתפילין.
טרם נבוא לברר טענותיהם, נפנה לראות את מקור הסוגיה. במשנה בהוריות (פ"ג, מ"ו) איתא דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו, וכל המקודש מחבירו קודם לחבירו ג"כ. בהוריות (יב ע"ב) ובזבחים (פט ע"א) מבואר שהמקור להקדים תדיר לשאינו תדיר הוא מדכתיב (במדבר כ"ח, כ"ג) "אשר לעלת התמיד", ומשמע שכל שתדיר ותמידי קודם לחבירו.
אולם, לגבי הקדמת מקודש לשאינו מקודש אנו מוצאים שני מקורות שונים. בזבחים (שם ע"ב) מבואר שהמקור להקדים מקודש הוא מדכתיב (במדבר ח, י"ב) "את האחד חטאת", שדם חטאת קודם לדם עולה מפני שמרצה. ואילו בהוריות (שם) מבואר שהמקור הוא מדכתיב (ויקרא כ"א, ח) "וקדשתו", שצריך להקדים לכהן משום קדושתו ומעלתו, וכן בכל דבר ודבר – "רב הקדושה יקדם". וצ"ע מדוע למדו ממקומות שונים.
ובזבחים (צ ע"ב) הסתפקה הגמרא במצב בו נפגשים תדיר ומקודש יחד – איזה קרבן יש להקדים על פני חבירו, ונשאר הדבר בבעיא דלא אפשיטא. ובמנחות (מט ע"א) נחלקו רב חסדא ואביי בהבנת דברי המשנה "התמידין אין מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין", שלדעת רב חסדא מדובר כשאי אפשר להקריב אלא אחד מהם, ועל זה אמרה המשנה שאיזה מהם שירצה יקריב. אולם לדעת אביי מדובר כשאפשר להקריב את שניהם, והשאלה איזה מהם יקדם.[1]
ואכן הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ט, ה"ב) העלה כפי שנראה ממסקנת הגמרא שאין להעדיף את האחד על פני חבירו. אולם, הרע"ב (זבחים פ"י, מ"ו) הסיק שתדיר עיקר אף בכה"ג, והט"ז (או"ח תרפא, א) כתב ג"כ דתדיר עדיף "שהוא כלל בתורה ואין לנו דבר ברור להוציא מן הכלל". וצ"ע דלכאורה זו בעיא דלא איפשיטא כנ"ל.
ויותר נראה לומר, שרק לגבי קדשים מבואר בפסוק שיש להקדים את המקודש, מדכתיב "את האחד חטאת ואת האחד עלה". אולם לגבי כהן ושאר דינים לא מבואר שיש דין קדימה דווקא, אלא שיש ציווי כללי – "וקדשתו", דהיינו לתת מעלה וחשיבות, ואילו ההקדמה היא רק אופן של נתינת חשיבות אך לא עצם הציווי שצוותה תורה. משא"כ לגבי תדיר, שבו הציווי הוא ההקדמה, והחשיבות מהווה רק טעם אפשרי לדין.
לפי"ז אפשר שזוהי גופא כוונת הט"ז, דתדיר מצינו שהוא כלל בתורה, להקדים אותו לשאינו תדיר, משא"כ לגבי מקודש שלא מצינו בזה כלל ברור להקדימו דווקא אלא להחשיבו, וא"כ כשלא מדובר בדיני מקדש וקדשיו אפשר שיש להעדיף את התדיר.
ואכן מצינו כלל דתדיר קודם בכמה וכמה סוגיות, לגבי הקדמת ברכת ה'זמן' ל'סוכה' (סוכה נו ע"א), לגבי הקדמת ברכת היין לקידוש (ברכות נא ע"ב) והקדמת ר"ח לחנוכה (מגילה כט ע"ב), ואילו לגבי מקודש נראה דלא מצינו שיש להקדימו בדינים שונים.[3]
הקדמת ציצית לתפילין
בחזרה למחלוקת הנמ"י והשאג"א, 'האם יש להקדים ציצית לתפילין או לא', השאג"א (שם) העלה על דברי הנמ"י כמה קושיות. נזכיר שתיים מהן:
א) גם אם נניח שציצית תדירה מתפילין, הרי תפילין מקודשות מציצית. שכן ציצית נחשבת תשמיש מצוה, ואילו תפילין נחשבות לתשמיש קדושה (מגילה כו ע"ב). וא"כ, הוי תדיר ומקודש, והוא בעיא דלא איפשיטא כנ"ל.
ונראה שדעת הנמ"י היא שהקדמת התדיר היא כלל בכל התורה, וכפי שראינו בדברי הט"ז, ואילו הקדמת המקודש היא דווקא בדיני מקדש וקדשיו, משא"כ בשאר דיני התורה. אין זה דין עצמאי, אלא שצריך לנהוג בהם כבוד ומעלה, ואין בזה כדי לגבור על הכלל דתדיר קודם בכל התורה.
ב) ציצית כלל אינה תדירה מתפילין, שהרי למ"ד דלילה לאו זמן ציצית, ואפילו לגבי כסות יום, נמצא שרק היום הוא זמן ציצית. ואילו לגבי תפילין קיי"ל כמ"ד שמה"ת לילה זמן תפילין, אלא שחכמים גזרו שמא יפיח (שו"ע או"ח ל, ב). ונמצא א"כ שמן התורה תפילין תדירות יותר מציצית, ויש להקדימן.
ונראה שכאן המקום להקדים ולשאול מדוע יש מעלה לתדיר על שאינו תדיר. בגמרא בזבחים (שם) מבואר שיש לחלק בין 'תדיר' לבין 'מצוי', דהיינו דדבר השכיח בדרך מקרה ולא משום ציווי התורה, אינו נחשב ל'תדיר' לעניין הקדמה. ויש לבאר אם כן טעם הקדמת 'תדיר' בשני אופנים:
א) משום חשיבותו, דהיינו, כשהתורה אמרה לעשות דבר באופן תדיר יותר, נראה מזה שהתורה החשיבה את הדבר ונתנה לו מעלה (בלשון מושאל, דין בחפצא).
ב) משום חיוניותו, ככל שדבר יותר חיוני לאדם, כך הוא מצוי יותר בעולמו. כפי שירקות ופירות נשמרים מעט, ואילו חיטה נשמרת יותר, והמים באים בנקל יותר ובלא טורח, והאויר בלא מאמץ כלל, כך כל דבר – כפי חיוניותו נמצא באופן תדיר יותר במציאות (בלשון מושאל, דין בגברא).[4]
המשותף לשתי הדרכים הוא שהתדירות איננה מהווה סיבה להקדמה, אלא סימן לדבר אחר. לפי הדרך הראשונה, לא אכפת לנו אם התדירות היא דווקא בפועל, אלא עצם כך שהתורה נתנה לדבר תדירות מסמנת לנו שיש למצוה חשיבות. אולם לפי הדרך השניה, דהיינו הצורך האנושי בדבר, נראה שהדברים תלויים במידת שכיחות בפועל, שבזה יש להצביע על חיוניות הדבר ותכיפותו.
לפי"ז אפשר לומר שהשאג"א סבור שתדיר הוא סימן לחשיבות, ואם כן לא אכפת לנו אם חז"ל גזרו בפועל שלא יניחו תפילין בלילה, כיוון שמעיקר דין תורה זמן תפילין תדיר יותר – יש בזה להראות על חשיבות המצוה. אולם בדעת הנמ"י אפשר לומר שכיוון שסוף סוף בפועל חז"ל צמצמו את זמן התפילין ליום, יש בזה להצביע על כך שאינן תדירותן חיונית כציצית, התדירה יותר בפועל.
יוהכ"פ שחל בשבת
ונראה לבאר עפ"ז מה שכתב מרן החבי"ב גבי יום הכיפורים שחל בשבת, שמדבריו מתבאר שכל ההעדפה בין תדיר לשאינו תדיר הינה דווקא בשתי מצוות השוות זו לזו, משא"כ במצוות שיש לאחת מעלה על חברתה. [ולפי"ז ניתן גם כן לדון לדוגמא על היחס בין מצות מילה, שאינה תדירה, אך חמורה ממצות עשה דעלמא שאין עליה כרת, שתקדם לה אע"פ שאינה תדירה]
ונראה שדבריו מושתתים על ההנחה שהעדפת תדיר נובעת משום חשיבות, ולכן אין זה אלא בשתי מצוות השוות זו לזו בחשיבות, שאז יש להעדיף את האחת משום החשיבות הנלמדת מתדירותה. אולם אם העדפת תדיר נובעת מצורך האדם בה, לא מסתבר כ"כ לחלק כדברי כנה"ג.
בשולי הדברים אציין לעוד נפקא מינה הנידונה באחרונים. הערול"נ (סוכה נו ע"א) הקשה מדוע הגמרא בשבועות (ט ע"א) דנה את ר"ח כתדיר יותר מרגלים, למרות שיש יותר ימי רגלים מר"ח. וביאר: "דתדיר נקרא מה שבא בזמנים הרבה דוקא ולא מה שבא בזמן אחד הרבה יותר".
ונראה שקשה לבאר דבריו אם נאמר שעניין תדירות הינה סימן לחשיבות הדבר, ומנ"ל לחלק בין בא בזמן אחד לזמנים הרבה. אלא מסתבר טפי דכוונתו דדבר שבא בזמנים רבים, יש בו צורך לאדם יותר מבדבר שבא לעיתים רחוקות, ומשו"כ יש ליתן לו קדימה.
[1] מכאן נראה בפשטות שתדיר ומקודש הינם גם לגבי 'קדימה' וגם לגבי 'דחיה'. וכפי שמשמע בתוס' (סוכה נד ע"ב) ולא כדמשמע מדבריו בסוגיה כאן ובשבת כג ע"ב, וצ"ע.
[2] אולי אפשר שכיבוד הכהן הוא גם כן דין מדיני מקדש, והוי כשני כתובים שאין מלמדים לעניין אחר, וצ"ע.
[3] יש להקשות על דברי מהגמ' בזבחים צא ע"א לגבי ברכת היין שאפשר שגם מקודש שייך לדיני קדימה בשאר מילי. אולם נראה ששם הכוונה רק לדחות ההוכחה שיש מעלת תדיר על מקודש, וצ"ע.
[4] לרעיון זה באתי מדברי המהר"ל העמוקים בנתיב התורה פ"א לגבי קדימת התורה לחלה למעשרות וליובלות.
אם מחליפים מכינוי לספר, לפחות שיהיה מובן שהם אותו אדם
אפשר לתהות כמה יש סברה אינטואיטיבית ללא גזה"כ להקדים דין המקודש ללא הלימוד מקדשים הרי בקדשים לא שייך סברא כידוע
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)