חולשתו של רבן יוחנן בן זכאי

השיחה סוכמה על ידי תומר מבורך, לא עבר את ביקורת הרב. 

חולשתו של רבן יוחנן בן זכאי

השיחה הזו חריגה מעט, וחשוב להסביר בתחילה למה היא מיועדת. אין בהתכנסות כאן ביטוי למתקפה אישית או קידום גישות מדיניות מסוימות או נסיון לאכוף גישה אחת ולדחות אחרת. המטרה היא להתייחס לדברים שנאמרו שלשום ולגעת בשאלות מפתח מוסריות וציבוריות, בדברים שנוגעים בתהליכי קבלת החלטות ובשיקולי ערך והלכה בדברים העומדים ברומו של עולם. תוכן ההחלטות וזהות מקבל ההחלטות היא שאלה נפרדת, וההכרעות הן כידוע קשות ביותר. הגיבור של השיחה הזו כלל לא הוזכר בשיחה אליה אני מגיב, אך הוא עצמו, דרכו ותפיסתו, היו גלומות בה בצורה משמעותית.

ברצוני להתחיל מהגמ' המוכרת בברכות (כח:):

"וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. "

השאלה על מה בכה ריב"ז נותרת גם לאחר תשובתו הממושכת. גדול ישראל שהעמיד את עולם התורה לדורות רבים, האם יעלה על הדעת שיוליכו אותו לפתחה של גיהנם? הוא חווה כאן בכי קיומי, חשש מהותי הנובע מעצם היותו עמוד הימיני ופטיש החזק. דווקא היותו נר ישראל מעמידה בפני עצמו את אמת הביקורת הקשה של שאיפה למורא שמים כמורא בשר ודם.

מספר פרשנים הציעו שהיתה כאן נימה אחרת שהפעימה והסעירה את ריב"ז. הדברים הללו נובעים מסוגיה מפורסמת אחרת, במסכת גיטין. הגמ' מספרת על ימי המצור על ירושלים, כאשר סכנה מוחשית וטוטלית היתה מונפת על העיר, וגדולי העיר נחלקו מה דרך ההתמודדות המועדפת. היו שבטחו בכוחם הפיסי והצבאי ורצו להילחם נגד האימפריה הרומית והיו שבטחו באמונתם בקב"ה. אחרים, ששילבו את ראיית העולם המציאותי עם השקפת התורנית, חיפשו דרך שתעניק הצלה פורתא לעם ישראל וחפצו להינצל באופן של תולעת יעקב. למרות שאצל אחרים דרך זו נחשבה ככניעה, בזיון או הפקרת העם התורה והארץ, הם חשבו שזו הדרך הנכונה באותה עת. ריב"ז מצא את עצמו במחנה הזה. קשה לדעת כיצד הוא הגיע לכך, אך נראה שלא בכדי הגיעה המנהיגות דווקא לידיו. גדולי העיר באותה תקופה בחנו השקפה רוחנית ועומק תורני ובחרו בו על פני ראשי הכתות האחרות. הם בחרו במי שמכיר את התפתחותה הממושכת של תרבות ישראל ותורתו, מי שמכיר ארחות חיים שונות ויהיה אחראי לגורל האומה כולה.

הגמ' (גיטין נו) מספרת:

"אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה: תא בצינעא לגבאי. אתא, א"ל: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? א"ל: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי! א"ל: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהוי הצלה פורתא. ... אמר ליה [הקיסר לריב"ז]: מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק."

ריב"ז נפגש עם בן אחותו, ראש הבריונים. ניכר משיחתם שראש הבריונים כבר קיבל באופן עקרוני את דעתו של ריב"ז אלא שהוא לא מסוגל לנקוט בה למעשה. הוא מוכן לדאוג בדרך מפותלת ליציאת ריב"ז מהעיר ופגישתו עם ראש הכוחות הרומאים. בסופו של דו-שיח ממושך ביניהם, מציע הקיסר לריב"ז לבקש ממנו בקשה. ריב"ז מקבל את ההצעה, אף שיש שיאמרו שדבר זה עצמו מהווה התרפסות ונמיכות קומה. הוא מבקש שלש בקשות - רפואה לר' צדוק, שושלת רבן גמליאל ויבנה וחכמיה. הדאגה לר' צדוק מעידה על חשיבות הפרט בעיניו של נשיא ישראל, הוא לא מוותר על דאגה לאדם בודד בתוך עיר שלמה. הבקשה השניה עומדת בנקודת ביניים בין הדאגה הפרטית והכללית, דאגה לשושלת הנשיאות, שמהווה ביטוי למלכות ישראל שאיננה, שמירה על האריסטוקרטיה והאוליגרכיה של עם ישראל. הבקשה השלישית היא גולת הכותרת, הדאגה לכלל ישראל, וריב"ז בוחר ביבנה וחכמיה. למקרא המילים הללו עולה תמיהה רבתי, מדוע מבקש ריב"ז תחליף ולא בוחר בעיקר, מדוע הוא מוותר על ירושלים?

ניתן להציע שתי אפשרויות - יתכן שהוא עצמו היה מודע לדברי הביקורת שנמתחו עליו מאוחר יותר אלא שהוא סבר שירושלים לא היתה ניתנת לו. אפשרות שניה היא שיש עדיפות מסוימת ליבנה וחכמיה על פני ירושלים. יבנה היא עיר פריפריה שבדורות האחרונים הלכה התורה וגדלה בתוכה. ירושלים היא עיר שסועה וקרועה, שגם תורתה נתונה במחלוקת ונגועה בשנאת חינם.

הגמרא ממשיכה בדברי הביקורת מתוך בעיה של גרסה בזהות המבקר:

"קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי."

הגמרא מסבירה את דעתו של ריב"ז ע"פ האפשרות הראשונה שהצענו לעיל. הוא בוחר בבקשה הנחותה יותר כדי לקבל ביטחון שבקשתו תיענה בחיוב. הוא עושה שיקול ריאלי, פרגמטי ומעשי המבוסס על עובדות, ולא השיקול הנמצא בהיכלות שמים המרחפים על פני תהום. הוא עורך שיקול כזה מתוך ספק, ללא ודאות מה באמת יקבלו הרומאים ומה לא. אך גישתו לספק של מנהיג ישראל במשך דור וחצי ברורה, אין לשחק עם עתידה הרוחני של כנסת ישראל ואיננו מתעלמים משיקולים ריאליים וענייניים. מוכנים להסתפק בהצלה פורתא ובלבד שתהיה בטוחה יותר.

כמובן שהגמ' כאן מציגה מחלוקת, אך עובדה זו כשלעצמה מעידה על גישתו של ריב"ז בשעת משבר, בעומדו מול חשש כיליון והשמדה. זאת למרות מודעותו לגישות שמנגד, שיפרשו את החלטתו כחולשה ורפיון.

איך מכריעים הלכה במחלוקת כזו, בין מנהיג ישראל לבין רב יוסף ואולי ר' עקיבא? התשובה ברורה.

שנית, גם אם נתעלם מההכרעה ונניח שנותרו כאן שתי דעות, עלינו להבין את הרקע לקבל ההחלטות. רב היושב על מידין יושב בביתו ומקבל את מבקשי דעתו. באה מולו אשה עם כתם או עם תרנגולת, הוא יושב ובוחן את המציאות ככל שידו מגעת ואז הוא עלול להיתקל במחלוקת הלכתית. הוא יכול לקחת זמן ולברר את הנושא ואת הגישות השונות. על תרנגולת או כתם יכול לקחת זמן להכריע, והאם ייתכן שהחלטות מכריעות שגורלה של אומה תלוי בהן יחתכו בן רגע, במהלך שיחה, ועוד להתרברב בכך? האם יעלה על דעתנו שפוליטיקאי, מוכשר וראוי ככל שיהיה עולה במדרגתו על ר' אמנון הקדוש ממגנצא, רק בגלל שעלה בדעתו להשיב לשאלה תכף ומיד. אמנם אותו ר' אמנון מתואר באו"ז שב לאחר פסק זמן שביקש לתשובתו, אך לא היה זה מחמת ספק או חוסר בהירות אלא מתוך תקוה לשינוי במציאות שיושיע אותו. הוא נסער מעצם בקשת הזמן להשבת התשובה ולא שב אל ההגמון, והמשך הסיפור ידוע. הייתכן שנעמיד את אותו קדוש וטהור, שהלך לעולמו בייסורים רבים על קידוש ה', רק בגלל שניסה להתחמק, לאדם הבקיא בכל נבכי הפוליטיקה הישראלית?

נכון שלכל הפחות ניתן את הכבוד הראוי לגישתו של ריב"ז, ונעריך את משך הזמן הדרוש להחלטות המתקבלות הנוגעות לגורל האומה כולה.

מעט קודם לכן מספרת הגמ' את הדרך בה הגיע עם ישראל למצב החמור המשמש כרקע לסיפור האחרון. המעשה בקמצא ובר קמצא מגיע בסופו למומין דקים בעינה של בהמה, כאשר בר קמצא מנסה להוכיח לקיסר שמרדו בו היהודים:

"אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו."

זכריה בן אבקולס, התעלם משיקולים ריאליים וסירב לשנות ההלכה כמלוא הנימה. הוא לא מתייחס לשיקולים הנלמדים בפקולטה למדעי המדינה ומסרב להקריב בהמה בעלת מום או להמית את מי שהטיל בה מום. מי שעיניים בראשו, יכול להבין בקלות את ההשלכות של המעשה על דעתו של הקיסר ואת המציאות שתגיע בשל כך. אולם מי שאין לו עניין בשיקולים ריאליים, מה לו ולפסיכולוגיה של הקיסר, הוא נותר ובידו שולחן ערוך נקי מכל רבב. גם על גישה זו יש לגמ' מה לומר. דברי ר' יוחנן הם השורה התחתונה של הסוגיה, המבקרת קשות את גישתו של ר' זכריה. תוך נסיון לשמירה מוקפדת על פרטי הלכות, נתקלים בכשלון ושבירה טוטלית של ההלכה עצמה. ראיה מצומצמת המתחשבת בשיקולים נקודתיים בלבד מבלי להבחין במרחב הכולל הינה ראיה הלכתית שגויה. ההלכה מתחשבת בעולם הריאלי ומי שעינו ומוחו ספונים בדף בסופו של דבר מחריב את המקדש ומגלה את עם ישראל מארצו. כל זאת בשל פסק הפסול מבחינת תכניו ושגוי מבחינת מקבלי ההחלטות וגישתם. הוא לא מעביר את השאלה לריב"ז אלא מכריע כדעתו האישית וגורם לחורבן הנורא.

פתחנו בדעה הפרשנית שיצאה מהסוגיה בברכות, דעה לפיה חששו של ריב"ז על ערש דווי נבע מהכרעתו בימי החורבן הקשים. בשעה שחייו עמדו לקראת סופם הוא נבר בעברו ושקל שוב את דרכיו ומעשיו. הוא מודע להחלטתו ולשיקוליו אף מסתפק שמא שגה, שמא הוא בחר באפשרות הקלה יותר ולא באפשרות הנכונה. ספק זה שבר את מחיצותיו הפנימיות והוא פרץ בבכי של כאב וצער, תשובה וחרטה. הקב"ה שתל אותנו בעולם שאין בו וודאות, ומידת הוודאות שאיפשרה לו להגיע להכרעה איננה עומדת לו בשעה של בדיקה מאוחרת.

על רקע זה יש להתבונן בשתי ההחלטות - החלטתו של ריב"ז שהיתה מבוססת על שיקול דעת בוגר ואחראי ובחינת כל האלטרנטיבות האפשריות, והחלטתו של ר' זכריה שהתקבלה בראיה צרה של מיאון לקבל אפשרות מסוימת. ר' זכריה בן אבקולס לא בוכה, הוא איש הוודאות, הוא מותיר ספקות ובדיקות לפרופסורים ואל לרבנים לעסוק בכך. הוא מביא בחשבון את התכנים אותם הוא מכיר בלבד, ולא פוקח את עיניו לאופקים נוספים. זו סיבה אחת לא לבכות וסיבה אפשרית נוספת היא שאולי כלל אין הוא יודע לבכות.

העלנו קודם לכן שאלה כפולה, בנוגע לתוכן הפסק מה שוקלים ובוחנים, ומה היחס בין החששות הנשקלים משני צידי המאזנים. מי שרוצה שידיו יהיו מלוכלכות בשפיר ושליה, להגיע לרמה של הכרעה בהחלטות בעלות משקל לאומי, אליו להיות מומחה בשקילה מדוקדקת של כל גורם בפני עצמו, ואומן בהבנת היחס בין הגורמים השונים והשפעותיהם זה על זה ותמיד לזכור את החוק הפיסיקלי של ניוטון שכל כח גורם לתגובה נגדית.

השאלה השניה שהעלנו לאחר שאלת הערכים היא שאלת הקצב. התורה מספרת לנו על אדם שנזקק להכריע החלטה מאד לא פשוטה, וחז"ל מדגישים שהקב"ה דרש ממנו דווקא לקבל את ההחלטה בפני עצמו. יש שפירשו שאותו יהודי נענה בשמחה להצעה, שחייל המצפה לפקודה. אך חז"ל לא הבינו כך והמדרשים מתארים את הקושי שהיה לאברהם בקבלת ההחלטה מול ציווי ה' לעקידה. חז"ל מפרשים "אחר הדברים האלה", אחר ההרהורים שהרהרה אברהם אבינו והקב"ה קיבל את ההרהורים ברצון. הקב"ה אומר לו יפה הרהרת ומעניק לו עוד שלשה ימים להרהר ולקבל החלטה. מדוע נדרשים שלשה ימים? הפקודה ניתנה ישירות מהקב"ה. חז"ל ראו את לב האדם ותיארו כיצד המחשבות שוטפות את אברהם וכיצד הוא נאחז בכל שרך, את הדמעות הזולגות מפניו ומסוגלות לכבות את אש העקדה. האם פוליטיקאי צריך להכריע, לא על בנו יחידו כי אם על יישוב שלם, הוא ישלוף מן המותן, מפני שהוא מתבייש וחלש. אולי הוא צריך להתייעץ, להתבגר ולהתחזק במשך שלשה ימים. מהיכן התעוזה לבא ולומר שהחלטה כזו בה תלויים חייהם של ציבורים שלמים, מי יודע כמה יהודים קיפחו את חייהם באינתיפאדה מפני שאריק שרון רצה לסייר בהר הבית. מי יודע מה היה ומי יודע מה יכול היה להיות. האם ניתן לפטור את כל זה בהינף יד מתוך זלזול בשיקולים ריאליים וקבלת החלטות ברגע אחד?

כמובן שירושלים היא מקום ייחודי בעולם ועצם הה"א שאולי חלילה משהו ממנה יימסר היא מצמררת. אך מנהיג ציבורי אינו יכול להכריע רק מפני שיש לו צמרמורת. מנהיג צריך ללמוד מריב"ז, גם הוא עסק בירושלים. חז"ל אומרים במדרש מפורסם על תהילים עט :

"מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. וכי מזמור היה לו לומר, אינו אלא בכייה], וכן כיוצא בדבר אתה אומר ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וכתיב מזמור לדוד בברחו... וכן אמר אסף מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו', משל למלך שהיה לו בן והיה קשה ולא היה שומע לו, מה עשה המלך, כיון שנתמלא חימה נכנס לחופתו של בנו והיה מחתך ומקרע ומשליך את הוילאות עד שנקרעו כולם והשליכן, אמר המלך לא יפה עשיתי שקרעתי חופתו של בני, ואני יכול לעשות יפה ממנה ולא הרגתיו בחמתי, שאם הרגתיו בן אחי היה יורשני, מוטב שירשני בני, כך אמר אסף לא יפה עשה הקב"ה שהפיג חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו, וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון, לכך מזמור לאסף אלהים."

עדיף שיהיה חורבן בעצים ואבנים מאשר שיהיה חורבן באנשים. אלו דברים קשים ביותר ולא קשה להבין באיזה צער ובכי חיבר אסף את המזמור. אלו דברים קשים אך צריך לכל הפחות לשקול ולבחון אותם. אפשר להכריע שבניין המקדש שווה מחיר מסוים בחיי אדם אך מה המקום לתת תשובה מיידית?

בשיקול תהליכים מדיניים, וגם תהליכים אישיים, אדם צריך לבחור בין אלטרנטיבות שונות, ערכים שונים וסכנות שונות, אדם צריך לשקול. היתה זו שעה קשה ומרה, אותה שעה שראה אסף בנבואתו, אבל חז"ל הבינו ואסף הבין, שכנסת ישראל למודה כבר צרות ומשברים.

במקומות נוספים במדרש הביטו חז"ל היישר אל הטרגדיה, כשחששו בתקופות של רדיפות למיניהן, כשראו בניין מתמוטט, לא בניין של עצים ואבנים אלא את הבנים דווקא. הבנים, כיורשי ומורישי תורה, אותה תורה שניתנה בפיקדון לשבט לוי, היתה מספר פעמים בסכנת השמדה וביעור. לא שריפת ספרים אלא אבדן גמור. כאן עמדו חז"ל בגבורתם להציל ככל שידם משגת את הבנים ומשאם. הגמ' בסנהדרין (יד.) מתייחסת לתקופה כזו:

"שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך - יהרג, וכל הנסמך - יהרג, ועיר שסומכין בה - תיחרב, ותחומין שסומכין בהן - יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? - אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה."

כך גם בגמ' בב"מ (פה:) לגבי סיכוי לחורבן:

"ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, כי מטא למערתיה דרבי חייא איעלמא מיניה. חלש דעתיה, אמר: רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת. כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס וחלילה, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! - אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל? מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא, וגדילנא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו: עד דהדרנא ואתינא - אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל."

כאן מדובר בסיכוי למשבר ולא במשבר ממשי, וכן במשבר מסוג שונה לחלוטין, אך כל זה צריך לבא בחשבון בקבלת החלטה ויש לשקול זאת ברצינות.

הרבה הזדמנויות ניתנו לכנסת ישראל לבכי, צער וטרגדיה. חידוד נימת הסכנה והצרה, החשיבות לחיי אדם ולסבלו והצורך לשאת בעול עם חברו. שמענו דברים שלשום לגבי העדיפות של חתן בראשית על פני חתן תורה, של הבחירה בסיכוי להמשיך ולפרוץ קדימה על פני שמחת הסיום. מה עם כל אותם יהודים שהחלטה שגויה מנעה מהם את הסיכוי להמשיך קדימה, להתחיל התחלות חדשות. האם ניתן במחי יד להתעלם מכל אותם סיכויים ולהסכין בקלות למיתת היחידים. הרגישות לחיי אדם, הן במובן הפיסי והן במובן הרוחני קיומי, עליה אדם בוכה.

יש מדרש נפלא לגבי בכייתה של כנסת ישראל (שמות רבה לח):

"זה הדבר הה"ד (הושע יד) קחו עמכם דברים, זהו שאמר הכתוב (תהלים כו) ארחץ בנקיון כפי לשמיע בקול תודה, יכול אף להקריב פרים ואילים תלמוד לומר לשמיע בקול תודה, לפי שישראל אומרים רבון העולם הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם, משיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן, אמר להם ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' א"ל עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות, א"ל דברים אני מבקש שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואני מוחל על כל עונותיכם, ואין דברים אלא דברי תורה שנאמר (דברים א) אלה הדברים אשר דבר משה, אמרו לו אין אנו יודעין, אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי אותם שנאמר (שמות ב) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים שנאמר (יהושע ז) ויקרע יהושע שמלותיו, ומה אמרתי לו נטה בכידון, בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם שנאמר (שופטים ו) ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה', בימי שמואל לא בתפלה שמעתי להם שנאמר (ש"א ז) ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה', וכן אנשי ירושלים אע"פ שהכעיסוני בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם שנא' (ירמיה לא) כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וגו', הוי איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' , לכך אמר דוד (תהלים כו) ארחץ בנקיון כפי איני אומר להקריב לך אלא לשמיע בקול תודה שאני מודה לך על דברי תורה"

הבכי הזה יש בו מרכיבים שונים. יש בו מרכיב של צער, כמו שלשה ימים לבכי בדיני אבלות, אך לא רק צער. אדם שאינו בוכה רווי בתודעה של ביטחון עצמי, בבכי יש מימד של שבירת המסגרות ונפילת המחיצות, וכך האדם יכול להתרומם להתאחד ולהתלכד מחדש, מחמת הצער שהרגיש והנחישות שבאה בעקבות הצער.

יש מי שיאמר שהבכי עליו מדבר המדרש, טוב הוא לגלות. בה לא היתה ליהודים אחיזה מדינית וצבאית ולא היה בידם כי אם לבכות. בארץ ישראל קם היהודי החדש, בקומה זקופה, בכחי ועוצם ידי, בגאוות יחידה. אברהם שלא ירש את הארץ יכל לבכות, בני ישראל המשועבדים במצרים יכלו לבכות. בארץ יש אתוס חדש, אתוס שלא בוכה ספונטנית ולא בוכה בכלל. אמנם רבים יודעים את אמנות הבכי גם כאן אולם בקרב ציבורים גדולים מזוהה הבכי עם שברון הלב של היהודי הגלותי. בא המדרש ואומר שהבכי גאל גם את יהודי ירושלים. הצער ושברון הלב כה מזדהה עם הסבל האנושי, כה מזדהה עם הקב"ה שאומר "במסתרים תבכה נפשי" וקיים גם בארץ ישראל. האישיות הבוכה צריכה להיות גם האישיות המחליטה, מי ייתן ונזכה ללמוד לבכות כראוי, אדם בוכה ומתפלל ומתוך כך מחליט. חלילה אם רגישותו האנושית תיעלם בתוך גאוותו הלאומית. בדמדומי חמה, ערב יום ה' הגדול והנורא, עומד היהודי עטוף בטלית, בגלות או ביישובי הארץ, ומכל הגרונות הניחרים הבוכים והמתפללים, עולה תפילה אחת -

"יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות, ותצילנו מכל גזרות קשות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות"