דילוג לתוכן העיקרי

יום ירושלים | קדושת ירושלים

קובץ טקסט


השיחה הועברה בליל יום ירושלים תשנ"ד. סיכם מתן גלידאי

בכמה מקומות בש"ס דנה הגמרא בשאלה, האם "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא". שאלה זו עולה הן לגבי קדושת הארץ והן לגבי קדושת ירושלים והמקדש. הארץ התקדשה בפעם הראשונה בימי יהושע, וירושלים והמקדש התקדשו בימי דוד ושלמה, ולגבי שתי הקדושות הללו העלתה הגמרא את השאלה, האם הן תקפות לעתיד לבוא, או שהן בטלו עם חורבן המקדש וגלות בבל. תורף השאלה הוא, האם קדושות אלו תלויות בנסיבות חיצוניות כלשהן, כמו ישיבת עם ישראל בארצו, או שאינן תלויות בדבר, ולאחר שחלה הקדושה פעם אחת, שוב אינה בטלה לעולם. הגמרא מעלה שאלה דומה לגבי הקדושה השנייה, שחלה בימי עזרא.

להלכה מחלק הרמב"ם בין הקדושות: לגבי קדושת הארץ הוא פוסק שהקדושה הראשונה בטלה, ורק הקדושה השנייה שהחיל עזרא תקפה לעתיד לבוא, ואילו לגבי קדושת ירושלים והמקדש פוסק הרמב"ם, שהקדושה הראשונה תקפה לעתיד לבוא. משמעות הדבר היא, שניתן כיום, מבחינה עקרונית, לאכול קודשי קודשים במקום המקדש ומעשר שני בירושלים, ומצד שני הנכנס למקום המקדש בטומאה חייב כרת. הרמב"ם (בית הבחירה ו', טז) מנמק את החילוק בין הקדושות בכך, שקדושת ירושלים והמקדש תלויה בשכינה, והשכינה אינה בטלה לעולם, ואילו קדושת הארץ תלויה בכיבוש הארץ, ולכן היא בטלה כאשר הארץ נלקחה מאתנו.

ניתן להאריך בהבנת שיטתו של הרמב"ם, אולם אנו נתרכז כעת דווקא בהבנת שיטתו של הראב"ד, המשיג על דברי הרמב"ם:

"סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו... למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבֹא, לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל, ולא עוד אלא שאני אומר, שאפילו לרבי יוסי, דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת" (בית הבחירה ו', יד).

בתחילת דבריו כותב הראב"ד, שאין לקבל את החילוק בין קדושת הארץ לקדושת המקדש: אם הקדושה הראשונה של הארץ בטלה, יש לומר כך גם לגבי הקדושה הראשונה של המקדש. ניתן להבין טענה זו בשני אופנים:

1. קדושת הארץ נחותה יותר מקדושת ירושלים והמקדש, ואם קדושת הארץ הנחותה לא החזיקה מעמד עם החורבן והגלות, כ"ש שקדושת ירושלים והמקדש הנשגבה בטלה באותה שעה.

2. קדושת ירושלים והמקדש תלויה בקדושת הארץ, כך שלא ייתכן שקדושת הארץ בטלה וקדושת ירושלים והמקדש עדיין קיימת. לפי הרמב"ם זה היה המצב בין חורבן הבית הראשון לבניית הבית השני, ואילו הראב"ד סבור שמצב כזה אינו אפשרי.

לקדושתה של ירושלים שני פנים. מחד, קדושה זו קשורה לייחודה של ירושלים ביחס לערים אחרות בארץ: רק בירושלים ניתן לבנות את בית המקדש, ורק בה ניתן לאכול קודשים קלים ומעשר שני. מאידך, ייתכן שלא התקדשה ירושלים אלא על שום היותה חלק מארץ ישראל. ירושלים נבדלת משאר הארץ, אולם יונקת את קדושתה ממנה. היא נחשבת "חצרות ה' ", אולם אינה מקום נשגב ונפרד מן הסובב אותו. קדושתה המיוחדת היא קומה שנייה על גבי קדושתה הבסיסית של הארץ שבו היא שוכנת.

כך ניתן להבין את טענתו של הראב"ד: אם קדושת הארץ בטלה עם הגלות, לא ייתכן שקדושת ירושלים נשארה בתוקפה. כאשר ארץ ישראל הופכת להיות ארץ ככל הארצות, גם ירושלים מאבדת את מעמדה המיוחד.

הרמב"ם כאמור חולק על הראב"ד, וסובר שקדושת ירושלים המשיכה להתקיים גם בזמן שקדושת הארץ בטלה. ייתכן שלדעתו אין שום קשר בין הקדושות, ואין קדושת ירושלים תלויה במעמדה של ארץ ישראל כלל.

ברם, ר' חיים סולובייצ'יק ובנו ר' משה ביארו את שיטת הרמב"ם באופן אחר. לדבריהם יש לקדושת הארץ שני פנים. פן אחד הוא הקדושה בקרקע, החיונית לחיוב במצוות התלויות בארץ, ופן שני הוא קדושת המקום: היותה של הארץ מקום השראת השכינה. הפן הראשון בטל עם הגלות, וקיומו אינו נחוץ לקדושתם של ירושלים והמקדש, אולם הפן השני המשיך להתקיים כל הזמן, שהרי שכינה אינה בטלה. קדושת ירושלים והמקדש מבוססת על קיומו של הפן השני, והיות שפן זה לא בטל מעולם, גם קדושת ירושלים נשארה בתוקפה.

לפי זה מסכים גם הרמב"ם, שקדושת ירושלים אחוזה בקדושת הארץ, ותלויה בהגדרת הארץ כולה כמקום השראת השכינה.

מסיום דבריו של הראב"ד עולה נימה שונה. הראב"ד כותב, שיש מקום לחלק בין הקדושות באופן הפוך: קדושת הארץ קיימת בזמן הזה, ואילו קדושת ירושלים והמקדש בטלה, כך שמי שנכנס למקום המקדש כיום אינו חייב כרת. הראב"ד מנמק זאת בכך, שירושלים והמקדש עתידים להתקדש שוב בעתיד ע"י כבוד ה' שיתגלה בהם, ולכן הקפיד עזרא להחיל עליהם קדושה זמנית בלבד. לטענתו כך נגלה לו "מסוד ה' ליראיו".

ירושלים של מטה תלויה אפוא בירושלים של מעלה, ואין הקדושה יכולה לשרות בה עד שיתגלה כבוד ה' בעולם. בזמן שבית המקדש עמד על מכונו נקבעו עובדות בשטח והשכינה שרתה במקדש, אולם מאז שנחרב הבית אין הקדושה יכולה להישאר בירושלים ובמקדש, עד בוא הגאולה.

בדברי הראב"ד ישנה א"כ שניות מסויימת בעניין ירושלים: מחד הוא רואה אותה כחלק אינטגרלי מארץ ישראל, וסבור שהיא יונקת את קדושתה מן הארץ כולה, ומאידך הוא מבליט את השוני ביניהן: גם כאשר ארץ ישראל התקדשה, נשארה קדושת ירושלים בתור חזון וחלום.

שניות זו חודרת כיום לתודעתנו יותר מאשר בעבר. בימים אלו של תהליך שלום טורחים רבים לחזור ולהדגיש, שירושלים בשום אופן אינה חלק מן המשא ומתן, ולא יהיו שום ויתורים בנוגע אליה. ובכל זאת קיימת תחושה, שישנם חוגים בתוכנו המוכנים להכניס גם את ירושלים לוויכוח.

תחושה זו מדאיגה מכמה בחינות. ראשית, קיים חשש לכרסום במעמדה של ירושלים וניהול משא ומתן ביחס אליה. אולם מעבר לכך, יש כאן סימפטום לבעיה חריפה יותר: השתלטות גוברת והולכת של פרגמטיזם ועכשוויזם, והעדפת שיקולים של נוחות על פני ערכים חשובים.

למעשה, התפיסה החילונית אינה מכירה בתופעת הקדושה כלל. לדידה כל הימים שווים, כל החפצים שווים, וכל המקומות שווים, כך שירושלים אינה חשובה יותר מכל מקום אחר.

ככל שהכרסום הזה במעמדה של ירושלים ימשיך, כך הוא יהפוך להיות מסימפטום של תופעה לגורם שמגביר בעצמו את התופעה, ויחזק את הזלזול במעמדה של ירושלים ובערכים קדושים בכלל.

כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים הביא לפרצי שמחה ורוממות רוח בכל המגזרים. ירושלים הדליקה ניצוץ גם בלבם של אנשים חילוניים, שלא ידעו להסביר בדיוק מדוע ירושלים חשובה להם. כיום מעמדה של ירושלים הולך ופוחת, וקשה לדעת היכן הסחף הזה ייעצר.

דברים אלו נוגעים גם אלינו. עלינו לשאוף לחיזוק מעמדה של ירושלים משתי הבחינות. מעבר לכך, יש לחזק את הרגישות והתודעה בכל הנוגע לתופעת הקדושה בכלל. תודעה זו באה לידי ביטוי במצבים שונים: כאשר אדם עומד ליד ספר תורה, בשבתות ובימים טובים, או בשעה שאדם עומד בשערי ירושלים. אם ישנה אצלנו ירידה במעמדה של ירושלים, הדבר משפיע על תודעת הקדושה שלנו באופן כללי.

לקדושת ירושלים ישנם כאמור פנים שונים: היא יונקת את מעמדה מארץ ישראל, אך נחשבת קדושה נשגבת בפני עצמה, היא נוגעת להגשמה מצד אחד ולחזון מצד שני, וקשורה הן להווה והן לעתיד. עלינו לעגן בתוכנו את ההיבטים השונים ולהבין את היחס ביניהם.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)