תפילה לכיוון ירושלים
א. פתיחה
1. נתונים על בית המדרש של ישיבת הר עציון ועל כיוונה של ירושלים:
ביהמ"ד מכוון צפונה בדיוק, כך מכוון גם הטור המרכזי שבו, אך לא הטורים הצדדיים.
כיוונו של בית המקדש ממקומו של בית מדרשנו, הוא 38.5 מעלות מזרחה מן הצפון, והכיוון המדוייק הוא כלפי הגבעה שמשמאל לישוב נווה דניאל (נ"ג 997). במקום צומחים שני עצים צמודים הבולטים על רקע הקרקע שסביבם.
2. לפני המתפלל קיימת בעיה, האם לכוון כלפי ירושלים, או כלפי ארון הקודש וכיוונו הכללי של בית המדרש. בעיה זו קיימת בבתי כנסיות רבים, שמסיבות אלו או אחרות נמצא כיוונם בסטייה חריפה מכיוון מקום המקדש. בעיה חריפה במיוחד קיימת ברחבת הכותל המערבי, בעיקר, בחלקה הדרומי, כאשר כיוון התפילה המקובל סוטה עד 70 מעלות מן הכיוון הרצוי - מקום בית קדשי הקדשים.
3. בבואנו לדון בשאלת כיוון התפילה הרצוי, עלינו לברר שלושה דברים:
א. עד כמה חשוב להתפלל דווקא כלפי ירושלים ומקום המקדש.
ב. עד כמה חשוב לדייק ככל האפשר בכיוון זה.
ג. האם יש דין שלא לסטות מכיוונו של ה'היכל' - ארון הקודש, בבית הכנסת.
ב. כיוון התפילה הרצוי לכתחילה:
הגמרא בברכות (דף ל.), קובעת בפשטות על סמך הנאמר בתפילת שלמה: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת" וכו', שיש לכוון בתפילה כלפי ארץ-ישראל, ירושלים ומקום המקדש. הדברים נאמרים שם ללא חולק, והגמ' מסיימת - "מאי קראה - 'כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות' - תל שכל פיות פונים בו".
לעומת הסוגיה בברכות, הגמ' בבבא בתרא (דף כ"ה), מזכירה רק פעם אחת, וברמז, את הצורך לכוון כלפי ארץ-ישראל. במוקד הסוגיה שם, ארבע אפשרויות לגבי הכיווו הרצוי:
1. לדעת ר' ישמעאל, רב ששת, וסיעתם - שכינה בכל מקום, וניתן לכוון בתפילה לכל כיוון (אולי פרט לכיוון מזרח בגלל המינים).
2. לדעת ר' עקיבא, ר' יהושע בן לוי, וסיעתם - יש לכוון למערב, כיון ששכינה במערב (וזה היה כיוון התפילה בבית המקדש עצמו).
3. לדעת ר' יצחק, הרוצה להעשיר - יכוון צפונה.
4. לדעת ר' יצחק, הרוצה להחכים, ולדעת ריב"ל אף הרוצה להעשיר - יכוון לדרום.
לגבי שתי האפשרויות האחרונות, נראה אמנם משיטת רש"י, שעיקר כיוונו כלפי ארץ-ישראל, ורק את פניו מצדד לצפון או לדרום. אך מן הר"י אבוהב (שהובא בב"י סי' צ"ד) וכן מפסק הרמ"א שם, נראה להסיק להיפך, שעיקר גופו מכוון לצפון או לדרום, ורק פניו מוטים כלפי ארץ-ישראל.
דעת רוב הראשונים היא, ששתי הסוגיות (בברכות ובב"ב) חלוקות, ומ"מ מעירים התוס' והרא"ש, שר' חנינא בסוף הסוגיה בבבא בתרא, שהזכיר את כיוונה של ארץ-ישראל, סובר כסוגיה בברכות.
רוב הפוסקים נקטו להלכה כסוגיה בברכות, לכוון כלפי מקום המקדש, וכן פסק גם הרמב"ם. אך הסמ"ג, ובעקבותיו ר"י אבוהב, פסקו גם כר' יצחק בסוגיה בבבא בתרא, שיכול להדרים או להצפין אם ברצונו להעשיר או להחכים. לשיטתם , בניגוד לרש"י, עיקר גופו מכוון לדרום או לצפון, ורק פניו כלפי ארץ-ישראל, וכך פסקו אף המחבר והרמ"א. לדבריהם, נראה לכאורה, שיכולים לעמוד אנשים שונים בבית כנסת אחד - חלקם פונים כלפי ארץ-ישראל וירושלים, חלקם האחר כלפי דרום, וחלקם כלפי צפון, ואין כאן משום "לא תתגודדו" והכל אתי שפיר. (ומן המשנה ברורה משמע, שדיברו אף בשעת תפילה בציבור.) הדבר נראה מוקשה מסברה (למרות שמצדדים את ראשם לכיוון ארץ-ישראל) ואף לא ראינו שנוהגים כך. ואכן, כמה מן האחרונים (עיין כף החיים אות ו') נדחקו לומר שדברי המחבר הם רק באנוס, שאינו יכול להתפלל כלפי ארץ-ישראל, ופסקו, שלכתחילה יכוון כלפי ארץ-ישראל וירושלים.
אף המשנה ברורה (ס"ק י"ב), נטה לפסוק שלא כמחבר והרמ"א, אלא שיכוון גופו כלפי ארץ-ישראל ורק את ראשו יכול לצודד, וכשיטת רש"י. אך טעמו של המשנה ברורה אינו מסיבות עקרוניות הקשורות בכיוון התפילה, אלא כדי שלא יהא חלוק מן הציבור (בעית "לא תתגודרו") .
הדעה ששכינה בכל מקום, ולכל מקום ניתן לכוון, נותרה דחויה להלכה. אך הט"ז מסתמך עליה במקרה שהחל להתפלל מערבה, שאין לו לעקור רגליו ולהפוך פניו לכיוון ארץ-ישראל. לעומתו פוסק המאמ"ר שיעקור רגליו ויכוון כלפי ארץ-ישראל.
ג. עד כמה חשוב לדייק בכיוון התפילה כלפי א"י וירושלים.
כאמור לעיל, יצאו רוב מוחלט של הפוסקים מהנחה, שכיוון התפילה המועדף הוא כלפי ארץ-ישראל וירושלים. ועדיין עולה השאלה, האם יש לדייק בכך, או די בצידוד כלשהו והעיקר שלא יתפלל בכיוון מנוגד לירושלים, ואין הכיוון המדויק כה עקרוני?
ישנם שלושה מקורות שמשתמע מהם, שהכיוון אינו כה עקרוני:
א. גירסתנו בגמרא בברכות היא: "יכוון ליבו כנגד ארץ-ישראל" וכוי. משמע - בתר כוונת הלב אזלינן (וכן דייק ערוך השולחן).
ב. מסגנון הגמרא משמע, שהעומד בחוץ לארץ אין לו לכוון אלא כלפי ארץ-ישראל, אך אינו צריך לכוון כלפי ירושלים. והעומד מחוץ לירושלים אין לו לכוון אלא כלפי ירושלים, ואין צורך לדייק בכיוונו כלפי המקדש. (אף זאת דייק ערוך השולחן ) .
ג. רבי חנינא בגמרא בבבא בתרא אמר לרב אשי, שעל בני בבל להדרים בתפילתם כלפי ארץ-ישראל, שהרי בבל נמצאת מצפון מזרח לארץ-ישראל ואף הבבלים כינו את ארץ ישראל "במערבא". ניתן אפוא להסיק, שאין צורך בכיוון מדויק, וניתן להתפלל מבבל דרומה, ולא לדרום מערב. (וכך פירש המעדני יום טוב על הרא"ש בפירושו השני).
וכן מובא ברא"ש, שכתב שמנהגנו להתפלל מזרחה, וכן כתבו הטור והרמ"א, וזאת למרות שכלפי ארץ-ישראל יש להטות אף דרומה - כך מדרום צרפת, מקומם של הרא"ש ובעל הטורים, ויותר מכך מפולין, מעירו של הרמ"א.
אך למרות המקורות הנ"ל, הבינו רוב הפוסקים, שיש לכוון במדוייק עד כמה שאפשר.
א. התוס', במס' ברכות, מחקו את הגירסה "יכוון ליבו כנגד ישראל", שהרי מדובר על כיוון פניו.
ב. ר' יונה כתב מפורשות, שאף העומד בחוץ לארץ יכוון לא רק כלפי ארץ-ישראל, אלא גם כלפי ירושלים ומקום המקדש, וכן העומד מחוץ לירושלים. וכולם חייבים לכוון עד בית הכפורת. ומשמע מדבריו, שיש לדייק, ולא להסתפק בכיוון כללי.
ג. המעדני יו"ט בפירושו הראשון, ביאר את דברי ר' חנינא, שר' חנינא אמר לרב אשי, שעל בני בבל לצודד בתפילתם גם לכיוון דרום, וזאת בנוסף לכיוונם העיקרי כלפי מערב, ותיקן ר' חנינא את כיוונם ממערב לדרום מערב, כלומר, לכיוונה של ירושלים. וכך ביארו גם היד אליהו בסי' א', והחתם סופר בתשובה י"ט. וכבר האריך הלבוש בסי' צ"ד לטעון, שעלינו (בלובלין שבפולין) להתפלל כלפי דרום מזרח, ואף חישב את הכיוון המדוייק לכך, והסכימו עימו רוב האחרונים. ובמיוחד נטה להחמיר בכך היד אליהו בסי' א'. ואף המשנה ברורה נקט לכתחילה (בלבד) כשיטה המחמירה בכיוונים, כלומר, כלבוש. וכבר הזכרנו, שערוך השולחן, והמעדני יו"ט באחד מפירושיו, צידדו להקל כפשט הרא"ש והרמ"א ונגד הלבוש.
נציין, שהפוסקים האחרונים, הביאו כמה נפקא-מינות בשאלה - עד כמה עקרוני הדיוק בכיוון לארץ-ישראל, ובעיקר לגבי שתי שאלות:
א. אם טעה, ופנה לכיוון שאינו נכון, האם יעקור רגליו ויכוונם לכיוון הנכון? עיין בקשר לכך בט"ז ובמאמ"ר שהובאו לעיל. ואף המחמירים מודים שיש להקל כשטעה רק בכיוון המדוייק ולא בכיוון הכללי.
ב. אם הציבור כולו טועה, ומכוון למזרח, האם מותר לו לכוון לצד המדויק, או שמא יחוש ליוהרה ואיבה? גם בכך נחלקו האחרונים. ודן בכך בארוכה היד אליהו, וכן המשנה ברורה.
ד. היחם בין כיוונו של ארון הקודש לכיוון ירושלים.
לא מצאתי הלכה המצריכה לכוון כלפי ארון הקודש, אך כמה מן האחרונים כתבו, שאסור להפנות אליו את העורף, ואיסור זה גובר על הצורך לכוון כלפי ירושלים, ומוטב שלא יכוון כלפי ירושלים, ובלבד שלא יפנה עורף לארון. וכן כתבו המעדני יום טוב, הפמ"ג, ערוך השולחן והמשנה ברורה. אמנם, מסתימת לשון המג"א והיד אליהו, נראה, שלא התחשבו כלל במקומו של הארון, ופסקו לכוון כנגד ארץ-ישראל.
לדעת הפוסקים שיש להתחשב במקום הארון, יש לדון מהי משמעות "אחוריהם אל היכל ה'", ועד איזו זווית מותר לו להטות עצמו. שהרי, ברוב בתי הכנסת אף שאין הארון מכוון כנגד ירושלים, ודאי שאין הוא בכיוון ההפוך. ובמצב כזה, יש לדון האם הטיית גופו כלפי ירושלים היא בבחינת "אחוריהם אל היכל ה'" (הכוונה ב'היכל' לארון הקודש).
מפשטות לשונו של ערוך השולחן בסי' צ"ד ס"ק ה' נראה, שהחמירו מאד בסטייה מכיוון ארון הקודש, שכן כתב:
"וכן כל העומדים בצד ארוך הקודש, לצד כותל צפוני, יכולים לעמוד למזרח ולצדד לצר דרום. אבל העומדים בצד ארון הקודש לצד כותל דרומי, א"א להם לצדד לצד דרום, דא"כ יהיו אחוריהם אל ארון הקודש, ובהכרח שיעמדו בשווה למזרח".
מדבריו נראה, שכל אלו שבאגפו הדרומי של בית הכנסת, לא יצדדו דרומה לכיוון ארץ-ישראל, בגלל נטייתם הבולטת מכיוון ארון הקודש, אף שוודאי איך אחוריהם כלפיו.
וכן פסק ראש הישיבה הרב עמיטל שליט"א, שכל המתפללים באגף המזרחי בבית מדרשנו, ועימם הש"צ, לא יצודדו מזרחה, אלא יתפללו צפונה, ככיוון ארון הקודש. (אין הכוונה שיתפללו בכיוון שולחנותיהם כלפי הארוך לצפון מערב, אלא צפונה בדיוק, ככיוונו של הארון, ובמקביל לשולחנות המרכזיים).
אך לעצם דבריו של ערוך השולחן יש לי בהם שני ספיקות.
א. בסעיף י"ג כתב הוא עצמו, שאם ארון הקודש עומד לצד דרום, או לצד צפון, יכול המתפלל לבדו (שלא בציבור) להתפלל כנגד כותל המזרח. ומשמע שמותר לו לנטות מכיוון הארון, אפילו בשיעור של 90 מעלות.
ב. אף אם נאמר, שהחמיר בסטייה מכיוון ארון הקודש, יתכן שאמר זאת לשיטתו, שהקל מאד באי-דיוק כלפי כיוון ארץ-ישראל. אך לרוב הפוסקים, המחמירים בכך, ייתכן שידרשו לדייק בכיוון, אף במחיר סטייה מכיוון הארון.
ואכן, מדברי הפמ"ג במשבצות זהב נראה, שלא חש לסטייה מכיוון הארון, אלא רק לגבי הרב הנמצא בצד ארון הקודש. שהרי אם יושב הרב בדרום הארון, ויצודד את גופו דרומה, אכן מפנה את עורפו לארון. אך לגבי שאר הקהל, שאינו ממש בצד הארון - לא חש לכך, וכך נראה מן הדברי חמודות על הרא"ש, שלא חש אלא לעומד בצד הארון.
וקצת נראה לי כן מן המשנה ברורה, שהסתמך על הלחם חמודות ועל הפמ"ג, וזו לשונו :
"ואם מזדמן למקום, שהכותל הוא כנגד המזרח, הוא מצדד פניו נגד מזרחית דרומית. אך אם מזדמן לו שעומד ומתפלל בצד דרום ארון הקודש, לא יעשה כן, שאז יהיה נראה כהופך עורף ולא פנים".
משמע לי קצת, שבדרך כלל, יכול לצודד גופו, פרט למקרה שנזדמן לצד הארון. ואף שהדיוק בדבריו אינו מוכרח, בדברי מקורו, בפמ"ג הדברים ברורים יותר. וכך נראה מן הסברה, שכל שאינו הופך עורפו לארון, יכוון כלפי ירושלים.
ואם נצרף לכך את המג"א, והיד אליהו שהובאו לעיל, היה נראה לכאורה, שכל שהקו שבין שתי כתיפיו ממשיך אל לפני הארון, ולא אל אחריו, יצודר גופו כלפי ירושלים.
כל זה לא כתבנו אלא לשם הלימוד, דכבר הורה ראש הישיבה שליט"א כפשטות דברי ערוך השולחן בעניין. אך נעיר, שגם לדברי ערוך השולחן יש לכוון בהשתחוויות עד כמה שניתן כלפי ירושלים. ולכו"ע יכוון ליבו כלפי ירושלים וכלפי בית המקדש, כשם שעשה דניאל בתפילתו. ויקיים בכך "והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת", ויקיים ה' בו "ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים".
[1] השיעור ניתן בישיבה בשבת פרשת לך-לך. יצא לאור בדף קשר פרשת בלק גיליון מספר 240.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)