קרח | מחלוקת לשם שמיים

"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (אבות ה, יז).

מחלוקתו של קרח על משה ואהרן מהווה אינדיקציה לדורות, להבנת המחלוקת וטיבה, ואף בעולם החסידות ביקשו להעמיק בעולם המחלוקת מתוך עיון בעניין קרח ועדתו.

בשיעור זה נבקש לרדת לעומקה של סוגית המחלוקת, וננסה לטעום בעניין זה מעולמם של חז"ל, ההגות היהודית בכלל, וכמובן מעולם החסידות, הן מתוך ההקשר של קרח ועדתו והן מתוך הקשרים רחבים יותר.

המחלוקת - מיעוט יכולת עיונית

עולם התורה שבעל פה, מלא במחלוקות, וכמעט בכל דין ובכל עניין ישנו חוסר הסכמה, ומתקיימת המחלוקת.

כבר חז"ל ביקשו לברר את יסודותיה של המחלוקת וכך מופיע בגמרא:

"משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (סוטה מז:).

הוגי ימי הביניים ביקשו להסביר מקור תלמודי זה, וכך הציע הרמב"ם:

"אבל מה שאמרו: משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל' - ענין זה מבואר: שכל שני אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוצאי מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים. ואם נפלה תהיה מעוטה, כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זו לזו בכל מה שהוציאו בדרך סברא. והעיקרים, כמו כן, הנתונים לזה כמו העקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם כנגד סברת הלל ושמאי רבותיהם - נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ולפי מה שיש בידו מן העיקרים" ( שמונה פרקים, עמ' לט).

הנחת היסוד של הרמב"ם, בדברים אלו, כי ישנה אמת מוחלטת בכל עניין ובכל דבר, וכל מחלוקת שתהיה נובעת מסטייה והתרחקות מאותה אמת מאירה, שלאורה אין שום מחלוקת. שֵכֶל מועט, ועיון לקוי, קובע הרמב"ם, הם אלו המובילים לטשטושה של האמת המוחלטת ואז צומחות המחלוקות[1].

ריבוי המחלוקות בתורה שבעל פה, נובע, על פי הרמב"ם, מחוסר שימוש של תלמידי הלל ושמאי. ממילא מיעוט השכל, קוצר העיון וידיעה חלקית של העיקרים מובילים לחוסר ברירות ביחס לאמת המוחלטת וממילא למחלוקות לגביה.

נציין, שתפיסה זו קיצונית ביותר והיא הופכת את המחלוקת לכורח מציאותי של מיעוט יכולת ו'סטיה' מן האמת, אך בשלמות הדעת, לשיטתו של הרמב"ם, לא תתקיימנה מחלוקות כלל, כפי שאומר את הדברים במפורש כבר לפני הרמב"ם, רבינו סעדיה גאון:

"ואמרו חכמי ישראל במי שלא השלים עניני החכמה משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת. למדונו דבריהם אלה שאם התלמידים השלימו למודיהם לא תהא ביניהם מחלוקת ולא וכוחים[2] "

(רס"ג, אמונות ודעות, הקדמה י).

תפיסה קוטבית זו, כפי שראינו אצל רס"ג והרמב"ם, צריכה להתמודד עם עקרון אחר שמצאנו אצל חז"ל:

"אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי א-להים חיים הן והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי א-להים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג:).

העקרון של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', שולל במידה רבה את התפיסה בדבר האמת המוחלטת, וקובע כי הסיבה שנקבעו דברי בית הלל להלכה, איננה נוגעת לאמיתותם, והם אינם 'קרובים לאמת' יותר מדברי בית שמאי, אלא היא נוגעת לאופיה של המחלוקת ולעמדה הנפשית המלווה את החלוקים[3].

תפיסה זו, מבטלת את ערכה המוחלט של המחלוקת והיא מבקשת לקיים במציאות אמיתות מקבילות, שעל פניהן לעתים אפילו סותרות זו את זו. אלא שבפותרה בעיה אחת, בהעניקה מימד מוחלט ואמיתי לשני צידי המחלוקת, מציבה תפיסה זו בפנינו בעיה חדשה, ביחס להעדר יכולתן של שתי אמיתות אלו לחיות בשלום אחת עם זולתה, שהרי המטהר הפוך הוא מן המטמא, והאוסר מן המתיר.

המחלוקת - נקודת מבט סובייקטיבית

הרב קוק ביקש להציע יחסים אחרים בין התפיסה האחדותית, שאף הוא מחזיק בה, לתפיסת הריבוי, שלדעתו אף היא חלק מן המציאות:

"בעניני הדעות והאמונות, שיסודתם הם בדברים רוחניים ומופשטים, מזדמן הדבר יותר מבכל מחלוקת, ששני בעלי ריב שהם כפי המבט החיצוני רחוקים מאד זה מזה, הם באמת אומרים שניהם דבר אחד. וכל עיקר המחלוקת שלפעמים נראה אותה בוערת עד לב השמים, אינה כי אם ריב שפתים, מפני שלא יבין איש שפת רעהו" (שמונה קבצים א, י).

על פי דברים אלו, מבקש אף הרב קוק כרמב"ם וכרס"ג לבטל את ערכה המוחלט של המחלוקת, אולם לא בשל טעות ביחס לאמת, כפי שהציעו הנ"ל, אלא בשל התבוננות שגויה על שני צידי המחלוקת.

אתה צודק, יאמר הרב קוק לאחד מבעלי המחלוקת, וגם אתה צודק יפנה גם אל החלוק עליו, וטעות בידכם, יאמר לשניהם, כי מחלוקת ביניכם. התבוננות עמוקה יותר ופנימית יותר תגלה שבעצם אתם שניכם אומרים דבר אחד, שרק במבט חיצוני הוא נראה כחלוק.

הטעות במחלוקת, על פי הרב קוק, איננה בעצם הדעה, כפי שיאמרו רס"ג והרמב"ם, אלא במסקנה כי במחלוקת מדובר, וכי שני צדדי המחלוקת אינם יכולים לעלות בקנה אחד.

הרב קוק מעמיק את הרעיון בדבריו הבאים:

"מתוך היחס הסוביקטיבי הננו מוצאים סתירות במערכות הרוחניות השונות, וכל שטה גדולה היא מחברתה, והפנים המאגדים שמתגלים בכל הופעה רוחנית ביחש לחברותיה, מעידים הם על חלוקה. אבל כשאנו מתנשאים לחזון אוביקטיבי, הננו מוצאים את הסיפוק של נטיית האחדות וחפץ השלום שבנו, והננו משערים שאין בעצמותם של דברים פרודים וחלוקים, ניגודים ודיסהרמוניות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, וכל ההויה הגשמית והרוחנית לכל צדדיה בכללותה הלא דבר ד' היא. עבודת המחשבה היא עדי עד, להראות את אותם הדרכים שגם ההרגשה הסוביקטיבית שלנו, מבלי צאת מגדרה, תוכל להשיג את התוכן המאחד והמשלים את כל" (שמונה קבצים א, תצח).

בדברים עמוקים אלו מבקש הרב להבחין בין נקודת המבט הסובייקטיבית לבין זו האובייקטיבית.

מנקודת המבט הסובייקטיבית, יאמר הרב קוק, המציאות נדמית חלוקה ופרודה, ובעיקר ההויות הרוחניות שבה. אולם מי שיתנשא לגובה ההשקפה האובייקטיבית, מי שיצליח להחלץ ממצרי משקפיו הסובייקטיבים, יוכל לראות כיצד מה שנדמה כמחלוקת הוא שלם והרמוני, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

דברי אלוקים חיים, מבקש הרב להבין, היא התובנה כי כל דבר נעשה בדבר ה' וברוח פיו כל צבאם. ההכרה כי הכל מאת ד', מלמדנו הרב קוק, היא גם המפתח להינשא מן המימד הסובייקטיבי אל המימד האובייקטיבי וממילא לראות את אחדותה של המציאות וגם את אחדותן של המחלוקות.

כשאדם מבין כיצד תופעה מסויימת שהוא חלוק עליה מכל וכל, מהווה את דבר ד' בעולם, וממילא יש לה תפקיד, הוא מבין כיצד יש באפשרותה להשתלב גם בעולמו הרוחני, אף שאך רגע אחד קודם לכן דחה מכל וכל את אותה התופעה.

נראה כי הדברים נכונים לא רק לעולם הרוח אלא בכלל לעולם התופעות ולכל המציאות שלכאורה ריבוי פנים בה. הגיוון הוא מעין 'מחלוקת', ויש לראות כיצד הדברים עולים בקנה אחד, וכך כותב ר' מנחם מנדל מויטבסק:

"ברש"י ז"ל ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, הנה אמרו רבותינו ז"ל באבות (ה, יז) כל מחלוקת וכו' איזה מחלוקת שהיא לשם שמים וכו' ואיזה מחלוקת וכו' זו מחלוקת קרח וכל עדתו. הענין הוא ידוע שעיקר כוונת בריאת העולם הוא עד שיגיע בהשתלשלות למקום הבחירה ברע או בטוב אשר ברא את האדם ישר לדעת מאוס ברע ובחור בטוב (ע"פ ישעיה ז', ט). וכבוד ה' מלא כל הנבראים מגבוה על גבוהים עד השלשול קטן שבים אפילו הקליפות כמאמר (נחמיה ט', טו) ואתה מחיה את כולם כי צורך העולם בהם, ועיקר מעשה האדם להוציא יקר מזולל בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים ק"ג, יט) להכרית הקוצים ובחור בחיים בכל אשר יפנה ישכיל ובכל דרכיו ידעהו מה זה ועל מה זה כי הקרה ה' לפניו ומי ברא אלה הלא ה' זו המהוה כל הויות ומחיה אותם הסובב וממלא אותם ומי נתן לשכוי בינה בין בדברים ועצה ודעת טוב ורע, ועתה למה ירע לבבו להתדבק ברע יחליפנו וימיר אותו רע בטוב הגנוז בתוכו המחיה אותו שהוא חי החיים. ובזה נפש אדוניו ישיב לבעליו בהוציא יקר מזולל להקריב קרבן להוי"ה אשה ריח ניחוח נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, כי רצונו בבריאת העולם היה דוקא בגשמי שיהיה מלא כל הארץ כבודו ג"כ במקום שיש בחירה להוציא יקר מזולל שהם הקליפות" (פרי הארץ, קרח).

במבט ראשון, לא נראה קשר בין כותרתה של תורה זו לבין תוכנה, שהרי הכותרת עוסקת במחלוקת לשם שמים ומחלוקת שאינה לשם שמים, בעוד שהתורה עצמה עוסקת בהעלאת הניצוצות מן הקליפות והאופן שבו אדם צריך להתבונן על כל המציאות שבקרבה הוא חי, ואשר עליו היא פועלת.

נראה, שר' מנחם מנדל מויטבסק, כפי שהצענו גם בדברי הרב קוק, מרחיב את גבולותיה של המחלוקת לכל המציאות וריבויה, ובעצם, הגיוון, ההבחנות, החילוקים שבמציאות החומרית והרוחנית הם כולם פירותיה של מחלוקת אונטולוגית המלווה את העולם מראשית היווסדו.[4]

אולם ר' מנחם מנדל מלמדנו, כפי שלימדנו הרב קוק, כי ההתבוננות הנכונה על המחלוקת משיבה אותה לאחדותה הגמורה, וזוהי ה'מחלוקת לשם שמים'. ברגע שהאדם מתבונן במציאות כפי שהיא, ללא העמקה במאמר ד' הניצב מאחוריה, כפי שראינו אף בשיעור הקודם, הרי הוא מותיר את העולם בפירודו ומבצר ביתר שאת את ההבחנה, הריבוי והפירוד. ההכרה כי 'כבוד ה' מלא כל הנבראים 'מגבוה על גבוהים עד השלשול קטן שבים', ובלשונו של הרב קוק, השחרור מכבלי הסובייקטיביות אל המימד האובייקטיבי של המציאות, הוא המאפשר לחשוף את המחלוקת שהיא לשם שמים, את העובדה כי העולם כולו אומר כבוד ד'. ובמובן זה הריבוי, הגיוון והפירוד רק מעצים ומעשיר את המקהלה הגדולה השרה את שירתה לד' יתברך. זהו ה'לשם שמים' שקיים במציאות, ובהתבוננותנו בו מתוך פרספקטיבה זו, אנו יכולים לרוממו ו'להוציא יקר מזולל', בלשונו של ר' מנחם מנדל, ו'להשיג את התוכן המאחד והמשלים את כל' בלשונו של הרב קוק.

דברים דומים אומר ר' נחמן מברסלב:

"וְזֶה עִקַּר תִּקּוּן הַבְּרִיאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל". כִּי בִּשְׁעַת בְּרִיאָה נָפְלוּ עוֹלָמוֹת לְמַטָּה (עַל יְדֵי שְׁבִירַת כֵּלִים כַּיָּדוּעַ), וְהָעוֹלָמוֹת הֵן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת, וְנִתְפַּזְּרוּ לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת. וְעַל-יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִּין נוּקְבִין שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה, נַעֲשֶׂה צֵרוּף מֵהַנִּיצוֹצוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת, וְנַעֲשֶׂה עוֹלָם, וְזֶהוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם, כִּי קֹדֶם שֶׁמַּכְנִיס אֵלּוּ הַנִּיצוֹצוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת תּוֹךְ דִּבּוּרֵי תּוֹרָה וּתְפִלָּה, אֵין לָהֶם שׁוּם צֵרוּף וְחִבּוּר, וְהֵם בִּבְחִינַת שְׁבָרִים וּמַחֲלֹקֶת, כִּי כָּל נִיצוֹץ מִתְגַּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁמַּכְנִיסָם אֶל הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה, הוּא מְצָרְפָם וּמְחַבְּרָם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם. כִּי עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה, נַעֲשֶׂה הַעֲלָאַת מַיִּין נוּקְבִין, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם כַּנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִתְתַּקְּנִין וְנִתְחַדְּשִׁין כָּל הָעוֹלָמוֹת הַנְּפוּלִין, וְנֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ בְּרָאָן מֵחָדָשׁ" (ליקוטי מוהר"ן קמא עה).

בריאת העולם עצמה, נושאת בקרבה, לאחר שבירת הכלים את פיזור הניצוצות, וממילא את קיומה של המחלוקת. מטרתנו בעולם היא 'לעשות שלום', ובכך כאילו אנו בוראים אותו מחדש, בצורתו השלמה וההרמונית יותר. 'עשיית שלום' זו, על פי ר' נחמן, היא בכוחו של הדיבור בתפילה ובתורה. ר' נחמן, בניגוד לרב קוק ולר' מנחם מנדל, מניח את המוקד לא בהכרה אלא במעשה - בדיבור.

על פי ר' נחמן הדיבור כשהוא נעשה ממקום גבוה, הוא בעצם הדהוד דיבורו של ד' יתברך, ובמידה רבה כל אחד כשהוא מדבר דיבורים של תפילה ושל תורה מתוך ריכוז ומתוך 'לשם שמים' הרי הוא בבחינת 'פלוני ידבר והאלקים יעננו בקול'. הדיבור בתורה ובתפילה מנכיח את מאמר ד' שנתפזר באותיותיו ונחבא במציאות כולה, והדיבור הוא בבחינת 'איסוף' לכל האותיות, לכל הכוונות, ולכל האידיאות שנשבו במציאות ונתפרדו לחילוקים ולמחלוקות. הדיבור משיבם למקומם ומאחדם בחזרה לשירה לד', ובכך הוא עושה שלום במחלוקת ובורא מחדש את העולם.

ההכרה כי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', ושכל המציאות כולה היא דבר ד' היוצא ממנו והשב אליו, היא המאפשרת לאדם גם לחלוק על זולתו לשם שמים, ולצרף את כל צדדי המחלוקת אל שירתם הגדולה של תלמידי החכמים על ד' יתברך ועל תורתו.

המחלוקת - אגו מופרז

ראינו לעיל, כי הגמרא קבעה 'משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, אולם דעה זו היא השנייה מבין שתים המבקשות לחשוף את סיבת ריבוי המחלוקות בישראל, וכך קובעת הדעה הראשונה לפני מאמר זה: "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל" (סוטה מז:).

בעוד הדעה השנייה מתמקדת בתוכנה של המחלוקת, ובמידת יכולתם של התלמידים לקלוע אל האמת המוחלטת העוברת בירושה מדור לדור, הרי שהדעה הראשונה מעבירה את המוקד אל עמדתו הנפשית הרוחנית של החולק. הדברים מתקשרים לדברי הגמרא בעירובין שראינו לעיל, המתייחסת לסיבת ההכרעה כבית הלל, אלא שבעוד ששם מידותיו של החולק משפיעות על ההכרעה כשיטתו, הרי שבדברים אלו המידות הלקויות של בעלי המחלוקת הן הן היוצרות אותה. וליתר דיוק נאמר מידת הגאווה וזחיחות הדעת היא היוצרת את עולם המחלוקות, וכך כותב ר' נחמן מברסלב במקום אחר:

"כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (מִשְׁלֵי כ"ה): "כְּבד מְלָכִים חֲקר דָּבָר", וְהַכּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלהִים, וְאָז אֵין בְּנֵי-אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שָׁם): 'כְּבד אֱלהִים הַסְתֵּר דָּבָר', כִּי אָסוּר לַחֲקר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה..." (ליקוטי מוהר"ן קמא ו, א).

ר' נחמן מבקש לתת פרשנות לפסוק ממשלי: 'כבד אלקים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר' (משלי כ"ה, ב), על פיה, כאשר אדם מלא בכבוד מלכים, חוקרים על כבוד זה וחולקים עליו, בעוד שמי שמלא בכבוד אלוקים, הרי שאז אין חולקים עליו יותר.

רדיפה אחר כבוד, קובע ר' נחמן, נובעת מאגו, ומרגע זה, זהו הכח המניע את האדם, ומלמדנו ר' נחמן שכמים הפנים לפנים, וכשאדם מונע מאגו, הרי שגם הסביבה תוקפת אותו ובעצם מאלצת אותו להגן על כבודו.

לעומת זאת, כשאדם חש שהוא צינור, והוא מתבטל בפני האמת שאותה הוא מבקש להביא, והוא נקי מפניות המניעות בני אדם לרצות להגן על דעותיהם, אם זה מפני הכבוד, אם זה מפני הרצון לזכות ולנצח בהתדיינות, ואם זה מפני התהילה המוענקת למי שהוכיח את צדקת דבריו, כשהוא נקי מכל אלו, הרי שלא כבוד מלכים בשר ודם הוא המפעם בו, כי אם כבוד אלוקים, הבא לעולם בדמותה של אמת שאיננה מאיימת על איש, ועל כן היא ניכרת ומתקבלת על לב כל.

כאשר כבוד אלוקים מניע את האדם, לא בכבודו מדובר אלא בכבודו של אלוקים, בכבודה של האמת. אך לא כן כאשר האדם פועל מתוך כבוד מלכים, שהרי אז בקשת כבוד זו גורמת להתקוממותה של הסביבה כנגדו, וממילא תוקפת היא את רודף הכבוד ומבקשת לערער על זכותו לאותו הכבוד. לא האמת היא המבקשת את כבודה אלא האדם, ועל כן מתעורר רצון בקרב סביבתו לחקור אחר זכותו ואחר התאמתו לאותו כבוד שהוא מבקש לעצמו, וברגע זה נתבע האדם להגן על עצמו, על כבודו. לענות על השאלה המסתתרת ביסודה של מחלוקת זו: מי אתה שתהיה ראוי לכל הכבוד הזה? והאדם נתבע להתגונן ולהתבונן.

פעולת הגנה זו, היא מעין בירור והתבוננות שאליהם מוזמן האדם המותקף על ידי בעלי מחלוקת, וכך כותב ר' נחמן במקום אחר:

"'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ' וְכוּ' (תְּהִלִּים ל"ז). פֵּרוּשׁ: מַה שֶּׁרְשָׁעִים עוֹשִׂים יִסּוּרִים לְצַדִּיקִים וְרוֹדְפִים אֶת הַצַּדִּיקִים, זֶה סִבָּה מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁיִּתְבוֹנֵן הַצַּדִּיק וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, נִמְצָא שֶׁהָרָשָׁע הוּא כְּמוֹ צוֹפֶה, כְּשׁוֹמֵר הָעִיר שֶׁנִּקְרָא צוֹפֶה, כֵּן הָרָשָׁע הוּא שׁוֹמֵר אֶת הַצַּדִּיק מִלִּפֹּל בְּגַשְׁמִיּוּת" (ליקוטי מוהר"ן קמא רח, א).

המחלוקת היא אבן הבוחן של האדם למידת נקיותו וזכותו, וככל שתגבר המחלוקת עליו, כך הוא נתבע לחשבון נפש ולבירור מעשיו.

המהפכה שר' נחמן מבקש לעשות בדברים אלו היא כפולה.

ראשית, ר' נחמן נוטש לחלוטין את תוכנה של המחלוקת. הוא איננו נסחף לדיון שהבאנו לעיל ביחס לשאלת האמת הנובעת מן התפיסות השונות של המחלוקת. ר' נחמן מבקש להתמקד בתודעה הנפשית של האדם, ולראות את המחלוקת ואופייה כבבואה לאותה תודעה ולאותה עמדה. המחלוקת ועוצמתה היא שיקוף של מידת האגו המתלווה אל הדיון, וככל שמתחדדת המחלוקת ומתגברת עוצמתה, כך יש ללמוד על מידת האגו המתלווה אל השיח.

שנית, ר' נחמן עושה מהפכה בהדרכתו אל האדם המותקף שהכל חולקים עליו. 'אל תירה לכל הכיוונים', 'אל תתקיף בחזרה', 'אל תנסה למצוא את נקודות החולשה אצל החולקים עליך', 'אל תנסה להוכיח את טעותם' - פשוט תשתוק! וכך הוא כותב בהמשך תורה זו לגבי האופן שבו אפשר לרכוש את אותו כבוד אלוקים:

"וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל-יְדֵי תְּשׁוּבָה. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק..." (שם, ב).

השתיקה היא גם סוג של התבוננות וגם נכונות לספוג בזיון וממילא יש בה בחינה של ביטול האגו, ומשעה ששמע בזיונו וישתוק, הוא מסוגל להתבונן על הסוגיה, על המחלוקת, באופן נקי וטהור. הוא ניצל בזכותה של המחלוקת מן הנפילה אל הגשמיות, אל הגאוה, אל האגו, ואזי ראוי הוא לשוב אל המחלוקת ולעשות בה שלום.

המחלוקת על פי ר' נחמן מביאה את האדם אל התבוננות פנימית, וזוהי תנועה המנוגדת לאינסטינקט הקיים באדם המותקף כאשר האגו מפעם בו, המבקש מיד להתקיף בחזרה.

הסר מעליך את האגו, מבקש ר' נחמן. פְּשֹט את כבוד המלכים ולבש כבוד אלוקים, קבל את הזמנת החולקים עליך להתבוננות פנימית ובדוק מה יש אצלך לזכך, לתקן ולרומם, ואזי תסור המחלוקת מן העולם.

לא באמיתות תיאולוגיות מעוניין ר' נחמן, ולא הן מניעות את המציאות, הוא קובע. תיקונן של המידות, זיכוך הכוונה, וביטול האגו, הם אלו שיביאו שלום לעולם.

מחלוקת - חלל פנוי להפריה וליצירה

תועלתה של המחלוקת, על פי ר' נחמן, איננה נוגעת רק לתיקון מידותיו של האדם, אלא גם לתוכן עצמו, וכך מביא ר' נחמן בתורת היסוד שלו - תורה סד:

"וְדַע, כִּי מַחֲלקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל-יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי בְּלא זֶה הָיָה הַכּל אֵין סוֹף, וְלא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן צִמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין, וְנַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" וְכוּ' וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים אֶחָד, לא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה, וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל כִּי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מְדַבֵּר, הַכּל הֵם רַק בִּשְׁבִיל בְּרִיאַת הָעוֹלָם שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל יָדָם בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁבֵּינֵיהֶם כִּי הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים בּוֹרְאִים אֶת הַכּל עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם (יְשַׁעְיָה נ"א): "וְלֵאמר לְצִיּוֹן עַמִּי אַתָּה"-'אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי, מָה אֲנָא עֲבַדִי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא בְּמִלּוּלִי אַף אַתֶּם כֵּן' (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר בַּהַקְדָּמָה דַּף ה): אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלּא לְדַבֵּר יוֹתֵר מִדַּי, רַק כְּפִי צרֶךְ בְּרִיאַת הָעוֹלָם לא יוֹתֵר כִּי עַל יְדֵי רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁלּא הָיוּ הַכֵּלִים יְכוֹלִים לִסְבּל רִבּוּי הָאוֹר, נִשְׁתַּבְּרוּ, וּמִשְּׁבִירַת הַכֵּלִים הָיָה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת כֵּן אִם אֶחָד מַרְבֶּה לְדַבֵּר, מִזֶּה גּוֹרֵם הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת כִּי הוּא בְּחִינַת רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה הָיוּ שְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת" (ליקוטי מוהר"ן קמא סד, ד).

ר' נחמן משתמש במבנה התפיסתי של האריז"ל ביחס לחלל הפנוי, ומיישמו על המחלוקת ונזכיר את הדברים בקיצור נמרץ[5].

טרם הבריאה היה אור אין סוף של ד' יתברך ממלא את הכל, וממילא בהוויה שכזו המלאה באורו יתברך, לא מתאפשרת בריאה מוגבלת ומוגדרת המחייבת מקום. על כן סילק הקב"ה את אורו לצדדים ויצר חלל פנוי, כביכול, הנעדר את אלוקותו יתברך. בתוך חלל זה ברא אלוקים את העולם המוגדר והמוגבל, שהרי ברגע שישנו חלל הנעדר אלוקות, ניתן לדבר על מקום, על בריאה, וממילא גם על גילוי אלוקי ועל השתלשלות אורו של אלוקים לתוך המציאות בדרגות ובמדרגות. צמצום האור וסילוקו, היא פעולה של הסתרה והרחקה, אולם היא היחידה המאפשרת את בריאת העולם בגבולות ומידות.

התחושה המלווה אותנו בקוראנו על הצמצום וסילוק האור עד לכדי יצירת חלל פנוי, היא תחושה של הסתלקות שכינה, של פירוד ושל הסתרה, אולם היא הניצבת בתשתית האפשרות לבריאה וליצירה, ומכאן ליישום הדברים ביחס למחלוקת.

ר' נחמן קובע כי המחלוקת שבין תלמידי חכמים היא כסילוק האור לצדדין, כאשר כל אחד מן החולקים מושך עצמו לצד אחר. תוצאתה של תנועה זו היא יצירת חלל פנוי בין החולקים. חלל פנוי זה מאפשר את בריאת העולם והיא נעשית על ידי דיבורם של החולקים עצמם.

חשוב לציין ולהדגיש! הדיבורים של תלמידי החכמים הבוראים את העולם, לשיטתו של ר' נחמן, אינם דיבורים הפותרים את המחלוקת, אלא הם הם דיבורי המחלוקת של כל אחד ואחד, והם הבוראים את העולם.

מחלוקת תלמידי החכמים, אם כן, מורכבת משני שלבים. הראשון הוא יצירת החלל הפנוי הנעשה מכח התנועה הנפשית של המחלוקת בה כל אחד מושך עצמו לצד אחר, זוהי פעולה של צמצום, הסתרה והרחקה. והשני הוא דיבורי המחלוקת, שמכח החלל הפנוי שנוצר בתנועה הנפשית מן השלב הקודם, יכולים הם להתגלות וליצור את העולם בעל הכלים, ההגדרות והחילוקים.

המחלוקת, לפי דברי ר' נחמן, היא התנאי ההכרחי לקיומו ואף לבריאתו של העולם.

מהותה של אמירה זו צומחת מתוך ההקבלה שר' נחמן עושה בין המחלוקת לבין התנועה היסודית והטרומית ביותר של ההוויה - תנועת הצמצום, וההשוואה אומרת הכל.

ראשית, כפי שהסברנו לגבי הצמצום, מלמדנו ר' נחמן כי התנועה שנראית לנו במבט חיצוני תנועה של פירוד, של דין, של הסתרה, של התנגשות והתרחקות היא בעצם הכשרת ההוויה לחסד ולשפע שאמור להשפיע.

בהביטנו בשני תלמידי חכמים הנלחמים זה בזה ומבקשים כל אחד לשלול את דעת חברו, ומייצרים תחושה של בדלנות והתרחקות - כל אחד מושך עצמו לצד אחר - אנו חשים תחושה קשה של דין ושל העדר אור. ממש כשם שאנו חשים עת אנו נתקלים במציאות הצומחת מתוך אותו חלל פנוי, שהוליד את כל החוויות והסיטואציות המלוות אותנו בחיים, בהם אנו חשים תחושה של העדר אלוקות, הן במישור הרציונאלי והן במישור הקיומי.

בעוד שלדעת הרמב"ם ורס"ג המחלוקת היא תוצאה של סמיות עיניים והעדר יכולת לחתור לאמת, ר' נחמן מבקש לשוות למחלוקת היבט הרבה יותר אובייקטיבי.

מסופר על מלך כוזר שקרא לחצרו לחכם מוסלמי, נוצרי ויהודי ללמוד על שלוש הדתות ולהכריע ביניהן[6]. משלא הצליח להכריע, כך מסופר, שאל כל אחד מן החכמים את מי מחבריו הוא מעדיף מן הבחינה התיאולוגית. משהשיבו לו הנוצרי והמוסלמי כי הם מבכרים את היהודי, בחר בדת היהודים.

בהמשיכנו צעד נוסף על פי ההגיון שמתווה כאן מלך כוזר, ניתן אולי לומר שבראותנו שני תלמידי חכמים המכחישים זה את זה, אין לנו אלא ללמוד מכאן שהאמת נעדרת הן מזה והן מזה, ואולי נעדרת היא לגמרי[7]. האמת היא אחת, וכשהמציאות מלאה באין-סוף של דעות ואלטרנטיבות, נוצר ספק לגבי עצם קיומה של אמת זו במציאות.

בעוד שאצל רס"ג והרמב"ם, ריבוי המחלוקות הוביל אותנו לתחושה שרחוקים אנו מן האמת המוחלטת, על פי ר' נחמן מותירה אותנו המחלוקת עם השאלה, האם אמנם קיימת אמת כלשהי.

ספק זה, קובע ר' נחמן, הוא הוא הבסיס לבריאתו של עולם הדעות. הריבוי, הגיוון והאפשרויות השונות שבכל רעיון אינם יכולים לצמוח ישירות מן האמת המוחלטת הממלאת הכל ואיננה מותירה להם מקום. רק מי שהשתחרר לרגע קט מסינוורה של האמת המוחלטת והאחדותית, גם אם שחרור זה הוליד אחריו ריקנות המערערת על עצם קיומה של אמת מוחלטת, יוכל בעוד רגע קט להבין את המושג המכונן את המחלוקת היהודית - אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

בעולם האין-סוף שקדם לצמצום, איננו יכולים לומר 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' שהרי בעולם האינסוף אין 'אלו ואלו'. הניגודים והסתירות באין-סוף נבלעים ומתאחדים בתוך אמת כוללת אחת המעלימה ומבטלת כל גבול. ומי שאמת זו מנחה את חייו, איננו יכול להבדיל בין אסור למותר, בין טמא לטהור ובין קדש לחול.

היכולת להתבונן בשני בעלי מחלוקת ולראות כיצד האמת מסתתרת אצל כל אחד מהם, וכיצד כל אחת מן הדעות משקפת צד אחר של האמת האלוקית, יכולה לצמוח רק מתוך הספק של החלל הפנוי. ממש כשם שהדרך היחידה של הקב"ה לגלות את אורו הרב גוני במציאות, עוברת דרך צמצום האינסוף ויצירת חלל פנוי[8].

על תלמידי החכמים מוטל התפקיד המשמעותי להביא את האמת האלוקית המגוונת המשתקפת באמירה 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', אולם יכולתם להביא את האמת הזו עוברת דרך הצמחת הספק שיש בו קצת מסילוקה של אותה אמת מוחלטת, ועל כן, לדבריהם הבונים והמעצבים את העולם המגוון משלל דעות ואמיתות, קודמת התנועה הנפשית של סילוק כל אחד לצדדים המותירה תחושה קשה של העדר אמת.

האהבה המובטחת לנו על ידי חז"ל בסיומה של מלחמה בין שני תלמידי חכמים - את והב בסופה - איננה פתרונה של המחלוקת אלא היכולת להכיל את שני צדדי הספק, ויכולת זאת צומחת דווקא מתוך הספק המקנן בלב, בראותנו את המלחמה שקדמה לאהבה. רק מי שחווה את קריסתו של הבניין האידיאולוגי שעיצב לעצמו, יוכל להתבונן בעין סובלנית כלפי בנייניהם של אחרים ולאתר בתוכם גרעיני אמת[9].

המחלוקת בתפיסתם של הרב קוק, ר' מנחם מנדל ור' נחמן הופכת מתאונה היסטורית, כפי שתארו אותה רס"ג והרמב"ם, לאתגר.

אתגר להתבונן ולאתר את האחדות הכוללת הניצבת מאחורי קטבי המחלוקת, ולחשוף אותה בפנימיותה.

אתגר לאסוף את הצלילים התועים לכדי שירה חדשה לד', המורכבת משלל גווני הדעות והמאורעות.

אתגר להתבוננות פנימית מזככת ומטהרת המאפשרת לאדם להשתחרר מן האגו ומן הגאווה.

ובסופו של דבר, אתגר ליצירת עולם חדש פורה ועשיר, שסערת המחלוקת זורעת את זרעיו, שינביטו ויאירו את העולם באור חדש ומחודש: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" - 'אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי בְּשֻׁתָּפִי, מָה אֲנָא בּוֹרֵא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בְּמִלּוּלִי, אַף אַתָּה כֵּן!'