זכור | שאול ועמלק

 

 

                                      שמ"ב ט"ו, ב-לד

הפטרת שבת זכור עוסקת בנושא כפול: ראשית, מצוַת מחיית עמלק ויחסנו אליה; ושנית, הטרגדיה האישית של שאול מלך ישראל וכשלון מנהיגותו.

כמדומה שהשוני בין פתיחת ההפטרה האשכנזית לבין פתיחת ההפטרה הספרדית משקף הבדל גישה מסויים ביחס למוקד ההפטרה. בעוד ההפטרה האשכנזית פותחת בעצם מצוַת מחיית עמלק - "כה אמר ה' צ-באות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" - ההפטרה הספרדית מקדימה אותה בפסוק אחד, ומוסיפה פסוק העוסק במעמדו של שאול כמנהיג: "ויאמר שמואל אל שאול, אֹתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה'". אמור מעתה, האחת מתמקדת בעצם עניין עמלק, ועל כן משמיטה את הפסוק המשבץ את העניין במסגרת סיפורי שאול, ואילו השנייה מותירה על כנו את הפסוק המקשר בין מצוַת מחיית עמלק לבין טיב הנהגתו של שאול.

מצוַת מחיית עמלק

נפתח בנקודה הראשונה. מצוַת מחיית עמלק היא מן הקשות שבמצוות מבחינה נפשית. היא דורשת מן האדם להתגבר על רגשי החמלה הטבועים בנפשו, מפאת הציווי האלוקי המטיל עליו מרות. בהקשר זה, חשוב להדגיש שהמצווה אינה רק מטילה על האדם הכרח לכבוש את רחמיו ולמלא את רצון קונו, אלא אף הצייתנות לצו האלוקי היא הסיבה היחידה היכולה להצדיק את הריגת בני עמלק. במידה והדבר אינו נעשה מפאת הצייתנות גרידא, אלא מתערבים בעשייתה מניעים זרים, ולו שמץ מינייהו, אזי הפעולה איננה מצווה אלא רצח. נקודה זו מטילה על האדם אחריות כבדה וחובה לכלכל את מעשיו היטב בעמדו לפני קיום מצווה זו.

כוחות שונים משמשים בערבוביה בנפשו של האדם. לצד החמלה והרחמנות הטבועים בו, קיימים בו אף כוחות אפלים, שיש בהם מן הכוחנות הבלתי מרוסנת, האגרסיה והאגואיזם. התורה חוששת מאוד מפני מתן ביטוי לצד היצרי והאפל של האדם כשהוא מופעל נגד חבירו, ועל כן הזהירה מפני פעולות העלולות להיעשות מתוך דחף יצרי אלים, אף אם המושג הערטילאי שלמענו הם נעשים, כביכול, ניתן להצדקה. במילים אחרות, ישנם ערכים שהיהדות רואה אותם כמוצדקים באופן עקרוני, אך בכל זאת התורה אוסרת על פעולות המביאות אליהם מפאת הבעייתיות הטמונה ביישומם בעולמו של האדם.

כך, למשל, הנקמה. עצם המושג נתפס כלגיטימי, בהיותו ביטוי של צדק ומשפט, אך קיים חשש כבד מן השימוש בו, שהרי אין האדם יכול לשער בנפשו האם מעשיו מושתתים על ערכי היושר והצדק, ומשום כך מבטאים עיקרון נעלה, או שמא הם באים כתגובה רגשית של נפש פגועה וזעם אינסטינקטיבי, המגיב באלימות נגד הפגיעה האישית תוך כדי יניקה מן הצדדים האפלים יותר שבנפש האדם. אם הנקמה תהיה מן המניע הראשון, אזי היא מביאה ישועה לעולם; אך אם היא באה מפאת הסיבה השנייה, הרי שהיא מביאה לו חורבן. שלא כבורא, קשה לאדם לשער בנפשו האם מעשיו נעשים אך ורק על טהרת הקודש או לא, ולא בנקל הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות, ולכן מצווים אנו להתרחק מן הנקמה[1].

התורה לא אסרה את מחיית עמלק למרות שהמצווה דורשת מן האדם להשתמש באכזריות הטבועה בו, אך משום כך הכרחי ביותר לוודא שהדבר נעשה אך ורק מפאת הציווי האלוקי, וששום שיקול אחר אינו מעורב בו. והנה, אם שאול חומל על הצאן והבקר ואיננו משמיד אותם כפי שהצטווה, אזי הוא מטיל צל כבד ביותר על כל מעשיו בלחימה כנגד עמלק. מאותו רגע שאין הוא הורג את הבקר, מתברר ששיקוליו אינם מוכתבים ע"י הציווי בלבד, ומשום כך ישנו קטרוג גדול כלפיו. הריגת אומה ואנשיה לא יכולה לזכות להצדקה אם איננה באה מכוח הציווי בלבד[2].

אי-הריגת הבקר

הבעייתיות באי-הריגת הבקר הינה כפולה. ראשית, עצם אי-הציות לציווי והסטייה ממה שנאמר לו ע"י הנביא גורמים לכך שלא ניתן לומר עליו שמעשיו מונעים מכוח הציווי, שהרי אין הוא ממלא אחר הציווי כלשונו. לא-בכדי מודגש חזור והדגש לאורך ההפטרה העיקרון של השמיעה בקול ה'. כבר בפסוק הפתיחה לסיפור מלחמת עמלק ממקד שמואל את דבריו לשאול בעקרון הזה: "ויאמר שמואל אל שאול - אֹתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה'", ובהמשך הפרק חוזרים הדברים בהרחבה[3]. ברגע ששאול איננו ממלא את הפקודה כצורתה, אי-אפשר לומר שמעשיו מוכתבים מכניעה בעל כורחו לדברו של מלך מלכי המלכים, שהרי לו היה רואה עצמו מחוייב לסמכות האלוקית העליונה - אזי לא היה מבטל ממנה שום פרט. במידה והוא מתעלם מהחלקים שאינם נוחים לו, אזי מתברר שהחלקים שבוצעו על ידו אינם מטרידים את מנוחתו, והוא עושה אותם מהסכמתו ולא כמי שכפאו הציווי בעל כורחו וכנגד נטיותיו. הלא אם היה רואה את ציווי הנביא כהר שנכפה עליו מלמעלה, ודאי היה עושה את כולו, שהרי אינה שונה סמכות הנביא בציוויו להרוג את הבהמות מסמכותו של אותו נביא בציוויו להרוג את האדם. ברם, ברגע שהוא מסנן החוצה את החלקים שאינם נוחים לו, אזי לא נותר לנו אלא להסיק שהחלקים שאותם מילא נעשו מרצון ולא מאונס. במילים אחרות, לו היה הורג אף את הבהמות - היינו מייחסים זאת למעשה אלוקינו ורואים בשאול שלוחא דרחמנא, אך ברגע שהוא חומל על הצאן - מעשיו הופכים להיות מעשה אנוש והוא נחשב לשלוחא דידן. הריגת עמלק כמעשה אנוש ולא כמעשה אלוקינו איננה ניתנת להצדקה[4].

יתר על כן; מלבד המשמעות החמורה של ההתעלמות מן הציווי כשלעצמה, מעשהו של שאול מעיד על בעיה חמורה נוספת. שאול לא נמנע מלהרוג את הצאן מפאת זלזול בציווי כשלעצמו, והמניע שלו היה הרווח הכלכלי שניתן להפיק ממנו. כפי שהוא עצמו מודה, העם חשק בצאן והוא התיר להם את הביזה. יש בכך כדי להעצים את חטאו, שהרי לאור זאת, ניתן לראות את מכלול פעולותיו כמונעים משיקולים של רווח והפסד. ממילא, הרואה יאמר שאף הריגת העמלקים לא הייתה מפאת המלחמה לה' בעמלק מדור דור, אלא מפאת בצע ותאבה של מלך שחשק בנכסי העמלקי והתנפל עליהם לשם כך. כלל אין זה משנה אם כך הם פני הדברים אם לאו, שהרי די בכך שבעיני עמי הסביבה ייתפס הדבר באופן כזה, כדי שיהיה חילול השם גדול ונורא.

לשם הנגדה, נתבונן במגילת אסתר המדגישה את העיקרון של "ובבזה לא שלחו את ידם". לו היו היהודים שולחים את ידם בבזה, אזי הם היו נתפסים כפועלים מתוך אותו עיקרון של בצע כסף שהמן הציע לאחשורוש. המן שיחד את המלך להשמיד את היהודים תמורת עשרת-אלפים ככר כסף, ואילו הם הרגו בשונאיהם עבור הביזה. ההבדל היחידי שהיה נתפס בין המן לבין מרדכי היה בהצלחתם של היהודים ובכשלונו של המן. לכן כל-כך חשובה ההימנעות מלקיחת הביזה, כדי שיהיה ברור כשמש ההבדל שבין היהודים לבין אויביהם. במבט לאחור, יש לומר שעל ידי כך תיקן מרדכי, איש ימיני וצאצאו של שאול, את טעותו של האב הזקן שנכשל בזה בשעתו.

משמעות החמלה על הצאן, אם כן, איננה רק סטייה מן הציווי אלא מתן פתח לראיית מלחמת עמלק כפשיטה צבאית הנעשית ממניעים כלכליים. נקודה זו מתעצמת ומקבלת משנה תוקף אם נראה אותה לאור המציאות הבטחונית השוררת בתקופתו של שאול. ישראל נמצאים במאבק מתמיד עם פלישתים השולטים בחלקים נרחבים של ארץ ישראל. הפלישתים הולכים ומעמיקים את חדירתם ואחיזתם בארץ. ממוצאם בשפלת החוף הדרומית, הם נמצאים כבר בלב הארץ. הקרבות המתוארים בפרקים הקודמים מתרחשים במרחבי ארץ בנימין, ומצב ישראל קשה למדי. המציאות הקודרת בתחילת דרכו של שאול מתוארת בפרקים הקודמים:

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמֹר אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית. וירדו כל ישראל הפלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדמו ואת מחרשתו. והיתה הפצירה פים למחרשת ולאתים ולשלש קלשון ולהקרדמים ולהציב הדרבן. והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן, ותמצא לשאול וליונתן בנו.

למרות הצלחותיו של שאול, הבעיה הבטחונית איננה נפתרת ומתח בטחוני חזק ומתיש מלווה את תקופת מלכותו לכל אורכה. הפסוק הקודם לתחילת ההפטרה מלמד על קיומו של מאבק תמידי בכוח הפלישתי החזק המאיים על ישראל, ועל היותה של החברה הישראלית חברה מגוייסת: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול, וראה שאול כל איש גבור וכל בן חיל ויאספהו אליו".

לאור רקע זה, קל מאוד להבין את מלחמתו של שאול בעמלק כהיטפלות החזק לחלש. פלישתים החזקים מציקים לישראל, וישראל - החלשים מפלישתים אך חזקים מעמלק - פונים להילחם בעמלק כי עליו הם יכולים לגבור. אין זו מלחמה אידיאולוגית המונעת מכוח הצו הדתי, אלא ביטוי נוסף לשרשרת המזון הריאל-פוליטית, שישראל נמצאים בה מעל לעמלק. לכן ענין הביזה הוא כה משמעותי: לקיחת הצאן והבקר היא הסימן למטרת המלחמה: האם המלחמה נועדה לניצול ממלכה חלשה יותר על מנת לפרנס את העם, וכחלק מן המלחמות האזוריות, או שמא מטרתה היא "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר". בהקשר זה, כדאי להזכיר ששאול אכן הנהיג מדיניות מודעות של ביזה כלפי פלשתים[5], כך שביזת עמלק מכניסה גם את מלחמה זו לתוך משבצת המלחמות ה'רגילות', ומפקיעה אותה מייחודיותה כמלחמת קודש.

מנהיגותו של שאול

הנושא השני העולה בהפטרה הוא סוגיית המנהיגות. שאול מציג עצמו בפני שמואל כחומל על הבקר מפאת לחץ העם. משמעות הדבר היא כי שאול אכן יצא למלחמת עמלק מפאת הצו הנבואי, ולא מפאת מאבקי הכוח הלאומיים שהתחוללו בגבולות ישראל או מפני שקיווה להפיק מכך רווח כלכלי.

ואכן, עצתו של שאול לבני קיני, שיעלו מתוך עמלק וימלטו נפשם מן המלחמה, ממחישה את מטרתו. הנימוק לרצונו של שאול להציל את בני קיני הוא הכרת הטוב כלפי אומתם, שעשתה חסד עם ישראל בעלותם ממצרים. בהקשר מצוַת מחיית עמלק, זהו צעד מתבקש. ראשית, אין שום סיבה ללכוד עַם אחר ברשת המלחמה עם עמלק. שנית, מעשיהם של בני קיני בעת יציאת מצרים הם האנטיתזה הגמורה למעשה עמלק, ועל כן העיקרון של מצוַת מחיית עמלק מחייב דווקא להיטיב עם בני קיני, ולא לספותם עם העמלקים. מאידך, אם שאול חיפש מלחמה כלכלית - העצה לבני קיני היא נטולת היגיון לחלוטין: הלא הם חלשים יותר, ומדוע לא להילחם גם בם? יתר על כן; בפנייתו אליהם, שאול מוותר על אלמנט ההפתעה. במידה והוא מעוניין לנהל מלחמת קודש מוסרית, הויתור על ההפתעה מפני השיקולים הדתיים והמוסריים הינו צעד מתבקש, התואם את מטרות המלחמה ואת ההיגיון הפנימי שבה. אולם אם מדובר במלחמה כוחנית של החזק נגד החלש, הויתור על ההפתעה הוא משולל היגיון ותכלית.

הבלטת הפניה לקיני נועדה להבהיר לנו ששאול אכן ראה במלחמה מלחמה דתית, ולא פוליטית. ראייה זו מחייבת את מילוי הצו האלוקי על כל פרטיו ודקדוקיו, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה. בניגוד לכך, שאול נכנע ללחץ העם והחליט לוותר על הריגת הצאן. ניתן לשער בנקל את השיקולים שעמדו לנגד עיניו: מלבד חוסר כוח העמידה והחולשה אל מול ההמון, שאול גם סבר שראוי לגלות הבנה כלפי העם, ובפרט כלפי הלוחמים, לאור המציאות הבטחונית של חייהם. כפי שראינו קודם, ישראל היו מצויים בתקופה זו בלחימה מתמדת נגד אומה חזקה שאיימה עליהם, והחברה הישראלית נאלצה לחיות כחברה מגוייסת הנתונה במתח בטחוני מתמיד. כדאי לשוב ולצטט את הפסוק שצוטט לעיל, הסמוך לתחילת ההפטרה: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול, וראה שאול כל איש גבור וכל בן חיל ויאספהו אליו". במציאות זאת, לא ראה שאול פגם כה חמור בנתינת פורקן ללוחמים הנמצאים בכוננות מתמדת שאינה מרפה מהם, תוך כדי לחימה ותקריות בלתי פוסקות. אם המלחמה חזקה כל הזמן, שאול חש שיש לקבל בהבנה את רצון העם, ועל כן הוא אִפשר להם את הביזה ולא התעמת אִתם בעניין. אף אם אין מעשיהם ראויים, חשב שאול שאין זה נושא כה משמעותי המצדיק עימות חזיתי עם לוחמיו. לבטח אמר לעצמו שמריבה עם לוחמיו על הנושא היא בגדר 'מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע', ועדיף להבליג על מנת לשמר את יחסיו עמם להמשך הדרך. דווקא בעת הזאת, כשאופוריית הניצחון על עמלק קיימת במלוא עוזה, תהיה זאת טעות קשה לצאת כנגדם.

ואכן, חכמת המנהיגות סובבת סביב היכולת להבין ללב העם, ולדעת מתי מצווה לומר תוכחה הנשמעת ומתי מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. לכן, לו היה מדובר בזוטות, ייתכן מאוד ששאול היה צודק. ברם, זו בדיוק הייתה טעותו הטרגית. הריגת הצאן ואיסור לקיחת השלל אינם פרטים שוליים, המצויים בשלהי הצו הנבואי, אלא עניינים עקרוניים ביותר, וזאת מן הסיבות שפורטו לעיל. שאול כנראה הבין את דברי הנביא - "והמתה מאיש עד אִשה, מעֹלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" -כציווי שנועד ליצור הרתעה, ולא כמצווה עקרונית[6]. במילים אחרות, הריגת הבהמות נועדה לצרכים בטחוניים, ועל כן שקל שאול בדעתו ששמירת מורל הלוחמים וניהול מערכת יחסים תקינה אתם הינם גם כן שיקולים צבאיים, היכולים להתגבר על הרצון להרתעה. באמת ובתמים חשב שאול שהקים את דבר ה', ואין הוא מהסס כלל לומר זאת לשמואל בחגיגיות: "ברוך אתה לה', הקימֹתי את דבר ה'". מבחינתו, השיקול של העדפת הלוחמים הינו לגיטימי ומתיישב עם דבר ה'. בכך טעה, וגילה שאיננו מבין לעומק את משמעות הלחימה בעמלק[7].

יש להדגיש, שבהחלט ייתכן ששאול לא חשב שראוי לבזוז את הצאן, אך לא רצה לעמוד כנגד העם. הכתוב המעיד "ויחמֹל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר..." - איננו בהכרח קובע ששאול יזם זאת, וייתכן שכוונתו שהוא רק יישר קו עם רצון העם (ובהיותו המלך והמנהיג, מיוחסת הפעולה אליו[8]). ברם, חוסר הנכונות לעמוד נגד העם הוא כשל הנהגתי. השמיעה בקול העם עומדת כנגד השמיעה בקול ה', כפי שהנביא טורח להעמיד אותם זה מול זה ולהנגיד ביניהם, ושאול נכשל בכך. ככל שהוא שב וטוען בפני שמואל שהעם כפה עליו את הנעשה, שאול רק מדגים את חוסר התאמתו להיות "ראש שבטי ישראל". במידה ידועה, סניגורו נהיה קטיגורו - או במלים אחרות, הניסיון לנקות עצמו מן החטא האישי מעיד על כשלונו ההנהגתי.

לאמיתו של דבר, אין זו הפעם הראשונה ששאול אינו מוביל אלא מוּבל על ידי העם או על ידי חששו מהם, ומוותר על תכניותיו. כבר בגלגל (שמו"א י"ג, ח-יד) התעמתו שמואל ושאול על שאלה זו, ואף בסיפור יערת הדבש, הוא פודה את יהונתן בנו מידי החרם בלחץ העם.

*

אם נחזור לנקודה שפתחנו בה, על מנת לסיים בחתימה מעין הפתיחה, אזי נשוב ונעיין בשאלה שהצגנו בפתיחת המאמר: האם לב-לבה של ההפטרה היא עניין המנהיגות, או מצוַת עמלק?

תיתכן תשובה משולבת. בעייתו של שאול היא בכך שלא עמד כנגד העם, והעדיף לשמוע בקולם ולירא מהם במקום לשמוע בקול ה' ולהקים את ציוויו של מקום כדת וכדין. אולם מעשיו לא היוו רק עבירה פרטית על ציווי נקודתי, אלא הסיטו את כל משמעות המלחמה ומוסריותה, ובכך הפכו על פניה את מלחמת עמלק. שאול לא הבין נקודה זאת וראה בה פרט שולי, ועל כן לא ראה לנכון להתמודד עם העם. אם היה מבין אל-נכון את המצווה, אזי היה מתעקש על מילוי הצווי ככתבו ועל מילוי דבר ה'. לכן, כשלונו בהנהגת העם מעורה באי-הבנת מלחמת עמלק ונובע ממנה.

יש לסיים בהערה שהתיקון למעשיו של שאול ייעשה ע"י מרדכי היהודי, איש ימיני. הנהגתו אינה מתחשבת בדעת הקהל שמסביבו ואין הוא ירא מאיש, ובבוא יום המלחמה בניהולו תהיה הקפדה מלאה על העיקרון "ובבזה לא שלחו את ידם".

 

---