ראש השנה | טעמיה והלכותיה של מצוות התקיעה בשופר

הטעמים למצוות התקיעה בשופר

ר' דוד בן יוסף, פרשן התפילות הספרדי בן המאה הארבע עשרה, המוכר בכינויו "אבודרהם", מונה בשם ר' סעדיה גאון (המאה העשירית) עשר סיבות לתקיעת השופר בראש השנה. מחזורים רבים כוללים סיבות אלו בחלק שלפני תקיעת השופר. אנו נתמקד בשלוש מסיבות אלו.

 

הכתרה

לשיטתו של ר' סעדיה גאון, אחד מן התפקידים של תקיעת השופר, כפי שעולה מן הכתוב בתנ"ך, הוא לשבח את הקב"ה ולהכתירו כמלכנו. כאשר מלך מוכתר בראשית שלטונו, תוקעים בחצוצרות ובשופרות על מנת להכריז ולהפיץ ברבים את הכתרתו. באופן דומה, אנו ממליכים את הקב"ה על ידי התקיעה בשופר בראש השנה. ואכן, ספר תהלים קובע: 'בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ה'' (תהלים צח, ו) וכן 'הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכינור' (תהלים קנ, ג). בנוסף, בלעם אומר לבלק: 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל: ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו' (במדבר כג, כא).

הגמרא דנה בשלושת הברכות המרכזיות של תפילת מוסף ומתייחסת גם לתפקיד תקיעת השופר:

'ואמרו לפני בראש השנה מלכיות, זכרונות, ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה; ובמה? בשופר' (ראש השנה טז ע"א)

במקום אחר, הגמרא מספרת על מחלוקת שהתנהלה בין ר' אליעזר ור' יהושע בנוגע לשאלה האם העולם נברא בתשרי או בניסן (ראש השנה י ע"ב). הגמרא מעידה כי התפילות בזמננו נוהגות כדעתו של ר' אליעזר, וכפי שאנו אומרים בתפילת מוסף: 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון' (שם כז ע"א).

סיבה זו לתקיעת השופר עולה גם מהשוואה לציווי מפורש לתקוע בשופר, הקיים במקום אחר. מעניין לציין כי התורה לעולם לא אומרת במפורש שעלינו לתקוע בשופר בראש השנה; במקום זאת, ראש השנה פשוט מתואר בעזרת המונח 'תרועה' (ויקרא כג, כג-כה; במדבר כט, א). ציווי מפורש לתקוע בשופר מופיע בתורה רק ביחס ליום הכיפורים של שנת היובל:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. (ויקרא כה, ח-ט)

הגמרא לומדת כי כל הלכות שופר 'בחודש השביעי' (היינו - אלו שנכתבו בנוגע ליום הכיפורים של שנת היובל) מתייחסות באופן זהה לראש השנה (ראש השנה לג ע"ב).

האם ההקבלה בין היובל לראש השנה הינה מקרית או שמא הם חולקים רעיון משותף? הרמב"ם כותב:

'וידוע כי התקיעה ההיא היא ביובל אמנם לפרסם החירות [של העבדים]... והוא אמרו "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י) - ואין עניינה כעניין תקיעת ראש השנה, כי היא זכרון לפני ה'; וזהו [היובל] להוציא את העבדים'. (ספר המצוות מצוות עשה קלז)

לפי הרמב"ם, אל לנו לחפש את משמעות התקיעה בשופר במסגרת הלכות שנת היובל, כיוון שעניינה שונה.

אמנם, ספר החינוך, אשר דן בצורה שיטתית בתרי"ג המצוות, ובחלקו דן גם בטעמי המצוות, מציע נקודת מבט שונה. החינוך מציע את הסיבה הבאה לתקיעה בשופר בשנת היובל:

משרשי המצווה: על צד הפשט, שרצה ה' יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנה בתחלה, כי לו הארץ... ועניין זה של יובל, דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אדמות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון. (ספר החינוך מצווה של)

החינוך אינו סובר שהסיבה לתקיעת השופר בראש השנה זהה לסיבה שתוקעים בשופר ביובל. עם זאת, בהתבסס על סיבה זו, ניתן להציע כי בדומה לשופר בשנת היובל שמטרתו להכריז על מלכות ה', גם מטרתו של השופר בראש השנה היא המלכת ה'.

 

חזרה בתשובה

ר' סעדיה גאון מציע סיבה נוספת לתקיעה בשופר:

והעניין הב' כי יום ר"ה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העולם תחלה בגזירותם וכל העובר אחר האזהרה אין שומעין לו טענה. (סדר תפילת ראש השנה)

התיאור של הנביא עמוס לתקיעה בשופר, 'אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו?' (עמוס ג, ו), ממחיש את ההשפעה הפוטנציאלית של תקיעת השופר על מי ששומע אותה. באופן דומה כותב הרמב"ם:

'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: "עורו, ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם! וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם!" ... ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה'. (רמב"ם הלכות תשובה ג, ד).

החינוך מרחיב על כך, ומתאר את השפעתו של קול השופר:

משורשי המצווה: לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר... וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקודם לדון בו כל באי עולם... וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים... (ספר החינוך, מצווה תה).

 

תפילה

התקיעה בשופר ממלאת תפקיד שלישי: היא מהווה את הכלי שעל ידו מתבצעת התפילה. התורה מתייחסת לתפקידים הרבים של החצוצרות במדבר (במדבר י, א-י). לדוגמא, הן הושמעו במטרה לסמן למחנות לנוע, או אפילו רק בכדי לקבץ את העם. כמו כן, בהקשר זה אנו פוגשים לראשונה את המונח המקראי - 'לתקוע' – אשר ממנו נגזר באופן הישיר המונח התלמודי - 'תקיעה'. בתנ"ך מושג זה מופיע רק כפועל; ולמעשה, התורה אף משתמשת בצורת הפעולה 'תקיעה' בכדי לצוות אותנו להריע על ידי נשיפת ה'תרועה'!

כאשר התורה מתארת את ההכנות לפני היציאה למלחמה, היא מציינת שכחלק מההכנות, גם תקעו בחצוצרות:

'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם, והרעתם בחצצרת; ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם'. (במדבר י, ט)

ככל הנראה, גם קול החצוצרות בהקשר זה נועד לעורר את העם לחזור בתשובה או לחילופין להוות את הכלי שעל ידו מתבצעת התפילה עצמה. למעשה, כפי שציינו קודם לכן, הרמב"ן לומד מפסוק זה שתפילה בעת צרה הינה מצווה מדאורייתא (רמב"ן ספר המצוות מצוות עשה ה). הרמב"ם כותב באופן דומה:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו; ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם... (רמב"ם הלכות תעניות א, א-ג).

כפי שראינו לעיל, ייתכן שזו הייתה כוונת הגמרא כאשר היא תיארה את השופר ככלי אשר מעלה את זכרוננו לפני הקב"ה (ראש השנה טז ע"א).

 

הלכות התקיעה בשופר

הבנת אופיין של הלכות התקיעה בשופר עשויה לשפוך אור על טעם המצווה. ישנם למעשה שני מרכיבים במצוות השופר - תקיעה ושמיעה, נשיפה בשופר ושמיעתה. דורות רבים בפוסקים התחבטו בניסיונות להבין את מערכת היחסים בין שני האלמנטים הללו, כשמתוך כך ניסו להכריע בשאלה האם המצווה היא בתקיעה או בשמיעה. על מנת לעשות זאת, נהיה מוכרחים לבודד כל אחד מהמרכיבים באמצעות בחינת מקרים שבהם התקיעה או השמיעה בעייתיים.

מצד אחד, המשנה מלמדת כי אדם שתקע בשופר לתוך בור רגיל או לבור שקירותיו בנויים יצא ידי חובת מצוות שופר רק אם הוא ישמע את קול השופר עצמו ולא את ההד שלו (ראש השנה ג, ז). כלומר, נראה כי משנה זו מציינת בתוקף כי גם אם אדם תוקע כראוי בשופר, הוא עדיין מחויב לשמוע את קול השופר בטהרתו. מצד שני, ממקורות אחרים עולה כי ייתכן שמסקנה זו איננה פשוטה כל כך. לדוגמא, משנה אחרת מלמדת:

חרש, שוטה, וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן'. זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (ראש השנה ג, ח).

מיהו האדם החרש שאליו מתייחסת המשנה ושאיננו יכול לתקוע בשופר לאחרים? האם הוא חרש-אילם, שפטור באופן כללי מכל המצוות, או אפילו חרש שיכול לדבר, אשר מחויב במצוות שאינן מושפעות ממצבו?

המאירי מצטט שתי דעות שונות בנוגע לשאלה זו (מאירי כט ע"א), אשר יכולות להיות תלויות בדיוננו כאן. ר' יונתן מלוניל פוסק שהמשנה מדברת אודות חרש-אילם; אדם חרש, לעומת זאת, שיכול לדבר, אכן יכול להוציא אחרים ידי חובה (ר' יונתן מלוניל, ראש השנה כ"ט ע"א). דבר זה מרמז כי עיקר המצווה היא התקיעה ולא שמיעת התקיעה. השולחן ערוך, עם זאת, פוסק בתוקף כי אדם חרש איננו רשאי להוציא אחרים ידי חובה (שולחן ערוך תקפט, ב), ומדבריו משמע שהשמיעה הינה החלק העיקרי של המצווה. הדעה האחרונה מתמודדת עם קושי רציני: אם מוקד המצווה הינו בשמיעה, מדוע זה משנה אם האדם שתוקע בשופר מחויב הלכתית במצווה או לא? כל עוד אדם שמע תקיעת שופר, הוא קיים את המצווה. המחלוקת בין הראשונים בנוגע לנושא זה משפיעה אם כן גם על היבטים נוספים בהלכות תקיעת השופר.

 

ברכת השופר

הרמב"ם פוסק כי השומע צריך להגיד את ברכת 'לשמוע קול שופר' (רמב"ם הלכות שופר ג, י). ייתכן כי הלכה זו לבדה איננה מצביעה באופן מוחלט על הבנתו של הרמב"ם את מצוות התקיעה בשופר, אך מספר מקורות אחרים כן. לדוגמא, העובדה כי הרמב"ם מציג ופותח את הלכות שופר במשפט 'מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה...'. בתשובותיו, הוא אף אומר זאת במפורש:

...וזה שהמצווה המחויבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה... שאלו הייתה המצווה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב; והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו... כגון, אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע! ... אלא, המצווה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע... ולכן נברך "לשמוע קול שופר", ולא נברך "על תקיעת שופר". (תשובות הרמב"ם תשובה קמב).

הרמב"ם מסביר באופן ברור כי המצווה היא לשמוע את השופר, ולא לתקוע בו. הוא מעלה נקודה מעניינת נוספת: מכיוון שהמצווה היא לשמוע, הקהילה אינה יכולה למלא את חובתה באמצעות עקרון 'שומע כעונה', אשר משווה הקשבה לקול השופר ליצירת הקול בעצמו, כפי שהגמרא מציינת (ראש השנה כז ע"ב), אלא פשוט לשמוע את קול השופר. לכאורה, העקרון של 'שומע כעונה' אינו יכול לחול על מצוות השופר, מכיוון שהיא נעשית בגופו של האדם, ולא נאמרת בפיו.

השולחן ערוך פוסק בהתאם לשיטת הרמב"ם (כמו גם הבה"ג, הראבי"ה והרא"ש); על האדם להגיד את ברכות 'לשמוע קול שופר' ו'שהחיינו', הברכה שאנו אומרים על חוויות חדשות או עונתיות, לפני התקיעה בשופר (שו"ע או"ח תקפה, ב).

רבינו תם (מובא ברא"ש ד, י) חולק על כך. הוא טוען שצריך להגיד את הברכה 'על תקיעת שופר' משום 'עשייתה היא גמר מצוותה'. רב האי גאון (שאילתות קעא) והסמ"ג (מצוות עשה מב) פוסקים גם כי על האדם להגיד 'על תקיעת שופר' לפני התקיעה בשופר. נראה ממבט ראשון שרבינו תם סובר כי התקיעה היא המרכיב העקרי של המצווה. הבנה זו הינה ניתנת לערעור, אך על כל פנים, בעקבות הסברו ש'עשייתה היא גמר מצוותה' ניתן להציע שלפי רבינו תם, על האדם להגיד את הברכה על ביצוע פעולת המצווה (מעשה), במקום על מימוש תכלית המצווה (קיום). לפיכך, למרות שתכלית המצווה היא שמיעת התקיעה, הברכה נאמרת על מעשה התקיעה.

(יתכן שדעה זו נתמכת באמצעות עמדתו של ר"ת ביחס לברכה שנאמרת על אכילה בסוכה, וכן באמצעות עמדתו בנוגע לברכת נשים במצוות עשה שהזמן גרמן, אך זה מעבר לתחום דיוננו הנוכחי).

 

השופר הגנוב

הירושלמי שואל מדוע אדם איננו יכול לצאת ידי חובה בלולב גנוב, בעוד שבשופר גנוב לעומת זאת הוא כן יצא ידי חובתו:

א"ר יוסה: בלולב כתיב- "ולקחתם לכם" [ויק' כ"ג: מ']- משלכם, לא משל איסור הנייה. ברם הכא [בנוגע לשופר נאמר] – "יום תרועה יהיה לכם" [במד' כ"ט: א']- מכל מקום. א"ר לעזר: תמן, בגופו הוא יוצא [בגוף החפץ עצמו], ברם הכא, בקולו הוא יוצא. ויש קול אסור בהנייה? (ירושלמי סוכה ג, א)

הרמב"ם פוסק כשיטתו של ר' לעזר: 'מצות עשה של תורה, לשמוע תרועת השופר בראש השנה... שופר הגזול שתקע בו, יצא ידי חובתו... ואין בקול דין גזל' (רמב"ם הלכות שופר א, ג). אם כך, פעם נוספת עולה מדברי הרמב"ם כי השמיעה היא המרכיב העיקרי של המצווה. הראב"ד משיג על הרמב"ם (שם א, ג), ומאמץ את שיטתו של ר' יוסה: 'אפילו אם קול יכול להיות גנוב, הפסוק אומר, "יום תרועה יהיה לכם" – בכל דרך שהיא'. ייתכן והראב"ד מרמז כאן לגישה אחרת לחלוטין למצוות התקיעה בשופר, כפי שנראה בהמשך. ה'הגהות אשרי' (ד, יד). מצטט את האור זרוע, אשר פוסק שלא ניתן לעשות שימוש בשופר גנוב עבור מצווה. לכאורה, הוא סובר כי מצוות השופר איננה שונה ממצוות הלולב; שתי המצוות נעשות באמצעות פעולה אשר יש בה שימוש באובייקט - במקרה של השופר, התקיעה.

למעשה, נראה כי כל גישה בפני עצמה איננה מספיקה דיה. הרמב"ם, למשל, איננו מסביר מדוע אדם יכול לשמוע שופר רק מאדם אחר שמחויב גם הוא במצווה זו, כפי שציינו לעיל (ראש השנה כט ע"א). יתר על-כן, הגמרא מצטטת את ר' זירא אשר אומר לשמשו: 'איכוון ותקע לי' – תתכוון לתקוע בשופר בשמי כדי להוציא אותי ידי חובה בתקיעה זו (ראש השנה כח ע"ב). ישנם הטוענים כי גמרא זו מתבארת רק על פי שיטתם של אלו הסוברים כי מצוות צריכות כוונה; לפיכך, על התוקע לכוון לקיים את חובתו (רא"ש ג, יא). אמנם, אחרים טוענים כי הגמרא באה לומר כי האדם התוקע צריך כוונה כדי להוציא אחרים ידי חובת שופר (ראה דיון בר"ן ז ע"ב). למעשה, גם הרמב"ם פוסק (הלכות שופר ב, ד) שהן על התוקע והן על השומע יש חובה לשמוע את השופר מתוך כוונה לקיים את המצווה, והתוקע צריך גם לכוון בדעתו להוציא ידי חובה את השומע.

מדוע זה הכרחי שהמצווה תתקיים רק באמצעות שמיעה? יש המציעים כי ר' זירא רק הזכיר לשמשו לתקוע כראוי בשופר עבור הציבור, ולא 'לשחק' בשופר. כלומר, הוא איננו מתייחס ספציפית לכוונתו לצאת ידי חובה או להוציא אחרים ידי חובתם. יש המפרשים גם את דבריו של הרמב"ם בצורה דומה. אך בכל אופן, עמדתו של הרמב"ם נשארת קשה.

ובכל זאת, אלו שמתמקדים בתקיעה, כמו ר' האי גאון, הסמ"ג ורבינו תם, צריכים להסביר מדוע אדם חירש (שאיננו אילם) לא יכול לקיים את המצווה; סוף סוף, הוא מסוגל לתקוע בשופר, גם אם הוא לא יכול לשמוע אותו. יתר על כן, עליהם גם להסביר את קביעת המשנה שציטטנו לעיל, כי מי שתוקע בשופר לתוך בור והוא שומע את ההד לא יצא ידי חובה. והרי, אם המצווה מתקיימת דרך התקיעה בלבד, אז התוקע יכול לצאת ידי חובה גם במקרה זה. לבסוף, אלו שנוקטים בגישה זו מניחים כי השומעים יוצאים ידי חובתם על ידי העקרון של 'שומע כעונה'. אם כן, עליהם בהכרח להתמודד עם שאלת הרמב"ם: כיצד עקרון 'שומע כעונה' יכול לחול על מצווה שצריכה להיעשות על ידי גופו של האדם?

האחרונים דנים בשאלות אלו ומציעים פתרונות רבים. חלקם מנסים לדבוק בעמדות המוחלטות ומציעים, לדוגמא, שייתכן כי למרות שהמצווה עשויה להיות בשמיעה דווקא, עדיין קיימת חובה לשמוע קול שופר שתקף מבחינה הלכתית, שיכול להיווצר רק על ידי תקיעה של אדם שמחויב במצווה ואשר תוקע בשופר כשר. כלומר, לשיטתם, השמיעה תקפה רק במקרה בו התקיעות בוצעו כראוי. לחילופין, יש המציעים כי למרות שהמצווה מתקיימת בתקיעה, עדיין ישנה חובה על האדם התוקע שתקיעתו תישמע כראוי. מהר"ם אלשקר (1466-1542), לדוגמא, מסביר כך:

דלהנך, שכתבו מצות עשה לתקוע ומברכין על התקיעה... אלא, שצריך להשמיע לאזנו, דומיא דק"ש והדומה לה, דאעפ"י שהמצווה - הקריאה, צריך להשמיע לאזנו... (מהר"ם אלשקר תשובה י).

אחרים מציעים גישה מתונה יותר, ומסבירים כי כולם מסכימים שהן התקיעה והן השמיעה הם מרכיבים עיקריים של מצוות השופר. כך למשל כותב ר' יוסף ב"ר משה באב"ד (1801- 1874), מחבר המנחת חינוך:

ועיין מה שכתבו האחרונים, דשניהם, הן השמיעה והן התקיעה - היא המצוה. ואחד בלא חבירו לא מהני, דהשומע מאינו חייב, כגון מנשים ודומה, אינו יוצא. אלמא, דהמצוה לאו בשומע לחוד; רק צריך להיות תוקע, ואז הוא יוצא דוקא מחבירו המחוייב. וכן, תקיעה בלא שמיעה לא מהניא, כמבואר בראש השנה כ"ז ע"ב "התוקע לתוך הבור" וכו'. (מנחת חינוך מצווה תה אות א).

דהיינו, הראשונים שצוטטו לעיל חלוקים בנוגע להיבט העיקרי של המצווה, אך הם אינם חולקים בנוגע למרכיב היחידי של המצווה.

אחת ההצעות המסקרנות והחדשניות ביותר מוצעת על ידי ר' יהונתן מלוניל:

דהא לא כתי' ותקעתם כדכתיב בלולב ולקחתם [ויקרא כ"ג], שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד [סוכה מ"א ע"ב], אלא זכרון תרועה [ויקרא שם] ויום תרועה [במדבר כ"ט], לפי' כיון ששמע התקיעה מחברו יום תרועה איכא, וזכרון תרועה איכא. (ר' יונתן מלוניל ל"ד ע"ב)

ככל הנראה, לפי ר' יונתן מלוניל המצווה איננה לתקוע בשופר או לשמוע את קולו. במקום זאת, הוא סובר כי המצווה היא ליצור 'יום תרועה', אשר נעשה על ידי אדם שמחויב במצוות התקיעה בשופר. ניתן להציע כי זוהי גם גישתו של הראב"ד המובא לעיל, אשר מכשיר שופר גנוב על בסיס הפסוק "...יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א).

 

מסקנה

ייתכן ונוכל לקשר את טעמי מצוות התקיעה עם נקודות המבט השונות של הלכות המצווה. אלו הטוענים שהטעם העיקרי למצווה הוא תפקיד השופר בהמלכת הקב"ה או בהיותו כלי תפילה עשויים להתמקד יותר בתקיעת השופר מאשר בשמיעתו. שהרי פעולת התקיעה היא זו אשר מקיימת את ההמלכה או את התפילה. לחילופין, מי שרואה את השופר כקריאה לחזרה בתשובה יתמקד יותר בשמיעת השופר. ניתן לראות כי הרמב"ם, לדוגמא, אשר מסביר שהשופר הוא 'מעורר' לחזרה בתשובה (הלכות תשובה ג, ד), הוא גם זה שטוען בתוקף כי המצווה טמונה בשמיעה, לא בתקיעה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"א

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"א