ספירת העומר | מקור המצווה, טעמיה וזמנה

התורה מצווה בשני מקומות כי יש לספור את הימים והשבועות שחלים מהיום השני של פסח ועד חג השבועות:

וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. (ויקרא כג, טו-טז)

שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבועות לה' אלוקיך, מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלוקיך. (דברים טז ט-י)

קרבן העומר, קרבן שמורכב מ'עומר' של קמח משעורה שנקצרה בט"ז בניסן בלילה, הובא למחרת ביום השני של חג הפסח. קרבן זה מסמל את ההיתר לאכול 'חדש', דגן מהקציר החדש, שהיה אסור לאכילה עד הבאת מנחה זו.

ספירת העומר מתחילה ביום בו מקריבים את קרבן העומר ונמשכת עד חג השבועות בו מקריבים את 'שתי הלחם', שתי כיכרות העשויות מחיטה שנקצרה לאחרונה. בפרק זה נדון בטעמיה ומקורותיה של מצווה זו ובאופן שבו צריך לקיימה.

 

ספירת העומר – טעמי המצווה

הראשונים מציעים טעמים שונים בנוגע למצוות ספירת העומר. ראשונים אלו חולקים בשאלה האם יש לראות את מצווה זו בהקשר ההיסטורי או החקלאי שלה, או להתייחס אליה במסגרת התקופה שבין יציאת מצרים ומתן תורה המתקרב ובא. ר' דוד בן ר' יוסף אבודרהם מציע טעם פשוט ביותר למצווה זו:

והטעם שצוה הקב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו, וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. (ספר אבודרהם דתפילות פסח)

האבודרהם מסביר כי החקלאי, שמקדיש את זמנו לאחר הפסח עבור קציר החיטה עלול לאבד את תחושת הזמן ולשכוח להגיע לירושלים לחגיגת חג השבועות. בעקבות כך הוא מצווה לספור ארבעים ותשעה ימים, לאחריהם הוא חוגג את חג השבועות בירושלים. רבנו ירוחם גם הוא מסביר את המצווה בצורה זו והוא מוסיף כי יש לספור בלילה כיוון שבשעות אלו האדם טרוד בענייני הקציר (תולדות אדם וחוה ה, ד).

בהמשך הקטע שהובא לעיל מציע האבודרהם סיבה נוספת למצווה:

מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאיתא בפרק קמא דראש השנה... ולפיכך ציוה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סיבת חיינו שאם אין קמח אין תורה.

לפי דעה זו ספירת העומר לא נועדה להזכיר לחקלאי את החג שמתקרב אלא נועדה להזכיר לכולם את המצב הרעוע של העולם בתקופה זו, כך שעלינו להתפלל שיהיה מספיק קציר חיטים, עליהן העולם מתקיים.

במורה נבוכים הרמב"ם מרחיב את החשיבות של מצווה זו מעבר למשמעות החקלאית שלה:

ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו כמי שמצפה לבוא האהוב בבני אדם אליו שהוא סופר את הימים בשעות. וזהו טעם ספירת העומר מיום ניתוקם ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם. (מורה נבוכים ג, מג)

לפי הרמב"ם, אנו סופרים את הימים מיציאת מצרים ועד מתן תורה כיוון שכל תכליתה של יציאת מצרים הינה קבלת התורה. ספר החינוך מסכים עם סיבה זו ומוסיף כי על אף שלכאורה הגיוני יותר לספור את הימים שנותרו עד שבועות, התורה רוצה שנביע את רצוננו העז להגיע לזמן מתן תורה (ספר החינוך מצווה שו).

בעוד כי לפי הרמב"ם והחינוך תכלית הספירה היא הבעת הכמיהה לתורה, לדעת הר"ן תכלית הספירה היא הבעת ציפייה לקבלת התורה, בדומה לכך שעם ישראל ספר את הימים מרגע יציאת ממצרים ועד מתן תורה (ר"ן פסחים כח ע"א).

טעמי המצווה שהוצעו – שמתמקדים בספירת הימים בין קרבן העומר ובין שתי הלחם או בספירת הימים בין יציאת מצרים ובין מתן תורה – יכולים להשפיע על רמת החיוב של המצווה לאחר חורבן בית המקדש, דאורייתא או דרבן, כפי שנבאר בהמשך.

 

ספירת העומר – מקור המצווה

בגמרא נאמר:

אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר: "זכר למקדש הוא". (מנחות סו ע"א)

כל האמוראים מסכימים כי בזמן שבית מקדש היה קיים החיוב היה לספור הן את הימים והן לספור את השבועות. אמנם, אמימר טוען כי לאחר חורבן בית המקדש ספירת העומר הינה זכר למקדש בלבד כיוון שלא מקריבים את קורבן העומר ושתי הלחם. מסיבה זו, יש לקיים את המצווה באופן מקוצר, על ידי ספירת השבועות בלבד.

לא ברור לחלוטין אם אביי ורב אשי, שמסכימים על כך שיש לספור גם את הימים, מקבלים את הנחת היסוד של אמימר כי בימינו ספירת העומר היא זכר למקדש (ועל כן מקור חיובה הוא מדרבנן), או שמא הם חולקים גם על הנחה זו וטוענים כי אף לאחר חורבן המקדש יש חיוב במצווה זו מדאורייתא.

הראשונים ממשיכים ודנים ברמת החיוב של המצווה בימינו ובשאלה האם ישנה הבחנה בין ספירת הימים והשבועות. כך לדוגמא כותב הרמב"ם:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות". ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר: "תספרו חמשים יום"... מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן... (הלכות תמידין ומוספין ז, כב-כד)

הרמב"ם טוען בבירור כי בימינו החיוב איננו מדאורייתא. הראבי"ה (מובא באור זרוע שכט) ושיבולי הלקט (רלד) פוסקים בהתאם לשיטתו. על פי ראשונים אלה, אביי ורב אשי חולקים על אמימר וטוענים כי החיוב מדאורייתא נשאר גם בימינו.

ראשונים אחרים חולקים. במהלך הדיון בשאלה האם אפשר לספור את ספירת העומר במהלך זמן בין השמשות, טוענים תוספות:

נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן. (תוספות מנחות סו ע"א)

תוספות מחילים את עקרון ספק דרבנן לקולא על ספירת העומר ובכך ומגלים באופן ברור כי לשיטתם מקור החיוב של ספירת העומר הוא מדרבנן.

בעל המאור מסכים לדעתם:

יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו [בספירת העומר] [את ברכת ה]זמן [ברכת שהחיינו]... ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני יום טוב מספק? וכללו של דבר: אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא. (בעל המאור פסחים כח ע"א)

מרבית הראשונים מסכימים וסוברים כי כיוון שאיננו מקריבים בימינו את קורבן העומר, בהכרח מקור החיוב של ספירת העומר הוא מדרבנן.[1]

האם לפי ראשונים אלו יש הבחנה בין ספירת הימים ובין ספירת השבועות, בדומה לשיטת אמימר? בעל המאור מתייחס לשאלה זו:

שאינו אלא לזכר בעלמא, והכין אסיקנא בדוכתא במנחות, דאמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא. ואף על פי שאנו מונין ימים ושבועות, מנהג הוא בידינו. (שם)

בעל המאור מסכים באופן עקרוני כי לדעת הסוברים שבימינו ספירת העומר היא מדרבנן יש להבחין בין ספירת הימים והשבועות ולכן הוא קובע כי ספירת השבועות היא רק מנהג שאומץ על ידינו. אמנם, רוב הראשונים חולקים. הר"ן לדוגמא כותב:

וכיון דאביי ורבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי קיימא ליה כותייהו [אנו עושים כמותם] אף על גב דאמימר פליג עלייהו... ורוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו, דליכא הבאה ולא קרבן, אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש. (ר"ן פסחים כח ע"א)

נראה כי אפילו אביי ובית מדרשו של רב אשי טוענים שבימינו מקור החיוב של ספירת העומר הוא מדרבנן: הם חולקים על אמימר רק בנוגע לשאלה האם יש לקיים אותה בצורה שונה מהאופן בו עשו זאת במקדש. במילים אחרות, הם חלוקים בשאלה האם מצווה שתוקנה למטרת זיכרון המקדש צריכה להיעשות בדיוק באותו האופן שבו נעשתה המצווה המקורית.

אם כן, כיצד עלינו להבין את המחלוקת בין אמימר ובין אביי ובית מדרשו של רב אשי? ר' יצחק זאב סולוביצ'יק דן בנושא זה (חידושי הגרי"ז מנחות סו ע"א). הוא מבחין בין שני סוגים שונים של 'זכר למקדש'. בחלק מהתקנות, חכמים קבעו כי יש להמשיך ולקיים את המצווה בדיוק באותו האופן שנעשתה בבית המקדש – על מנת להבטיח כי פרטי המצווה לא יישכחו. מאידך, חלק מההנהגות שתיקנו חכמים נועדו להזכיר לעם ישראל את חורבן המקדש ובכך את איבוד ההזדמנות לקיים את המצווה. במילים אחרות, לפעמים תקנותיהן של חכמים מתמקדות בביצוע המצווה ולפעמים מתמקדות באבל על חורבן בית המקדש.

ככל הנראה, לפי אביי ובית מדרשו של רב אשי חכמים הנהיגו כי יש להמשיך ולספור את העומר בדיוק באותו האופן שבו הספירה נעשתה בבית המקדש. אמימר לעומתם סובר כי תקנתם של חכמים נועדה להזכיר לנו את חורבן בית המקדש ולכן מספיק למנות את הימים בלבד.

נוסף לשתי הגישות שראינו, מובאת בראשונים עמדת ביניים בנוגע לסוגייה זו.

רבינו ירוחם למשל טוען כי בזמן שבית המקדש קיים היו למעשה שתי מצוות נפרדות: ספירת השבועות וספירת הימים. ספירת השבועות קשורה לקצירת העומר כפי שנאמר: "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" (דברים טז, ט). ספירת הימים לעומת זאת איננה תלויה בעומר. בעקבות כך, כיוון שאיננו מקריבים את קורבן העומר בבית המקדש, החיוב בספירת הימים נותר מדאוריתא אך ספירת השבועות היא רק מדרבנן – זכר למקדש. כמו כן, רבינו ירוחם מוסיף וטוען כי כיוון שספירת השבועות היא מדרבנן בלבד אין היא 'זכאית' שתיאמר עליה ברכה נפרדת.[2]

מעניין לציין את שיטת השפת אמת שמציע תאוריה דומה אך הפוכה. לטענתו, ספירת השבועות המוזכרת בספר דברים מתייחסת לחג השבועות ואילו ספירת הימים הנזכרת בספר ויקרא מופיעה בהקשר של קורבן העומר ושתי הלחם. הוא טוען כי אף אחת משתי המצוות הללו – אזכור הימים והשבועות – לא חלות לאחר חורבן המקדש. לטענתו, לפי אמימר הספירה שהייתה רלוונטית בזמן בית המקדש, ספירת הימים, נשמרה כזכר למקדש. הוא מסיים ומספר כי לאחר גיבוש שיטה זו הוצגה בפניו דעתו של רבינו ירוחם. לדעתו של השפת אמת, דבריו של רבינו ירוחם לא מובנים וחלקם הפוכים ממה שהוא עצמו כתב.[3]

הביאור הלכה (תפט, א) כותב כי על אף שלפי השולחן ערוך מצוות העומר היא מדרבנן יש להיזהר לספור את העומר לאחר צאת הכוכבים, בשונה מדעת הסוברים כי ספירת העומר היא מדאורייתא גם בימינו.

מעניין להיזכר במנהג להגיד את פסקת "הנני מוכן ומזומן" לפני שקוראים את ספירת העומר – "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה...".

הצהרה זו, שמבטאת את הכוונה לקיום המצווה רומזת כי חובת המצווה היא מדאורייתא. לא רק שדבר זה סותר את המהלך שהצגנו לעיל, אלא אמירה זו גם סותרת את הפסקה שנהוג לומר לאחר ספירת העומר: "הרחמן יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו, אמן סלה!" (ראו תוספות מגילה כ ע"ב) – אמירה ממנה עולה כי הספירה נעשית כזכר למקדש! חלק מהאחרונים מתנגדים לאמירת קטע זה ואחרים מנסים להבין את המנהג לעומקו.

 

ספירת העומר – זמן אמירתה

במשנה ובגמרא נאמר כי כל הלילה כשר לאמירת ספירת העומר (מגילה כ ע"ב). מדוע ספירת העומר צריכה להיאמר דווקא בלילה? יש המציעים כי הספירה צריכה להיעשות בלילה על מנת שהספירות יהיו שלמות, 'תמימות'. הגמרא מביאה את הברייתא הבאה:

אי מיום הביאכם, יכול יקצור ויספור ויביא ביום? תלמוד לומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה". אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. (מנחות סו ע"א)

לפי מקור זה, הספירה מתקיימת בלילה כך שכל יום שנספר הינו 'שלם', דהיינו כולל את היום כולו. רבינו תם טוען כי אפילו אם קצירת העומר נעשית במהלך היום, כפי שנדון בהמשך, התורה משתמשת בכוונה במושג 'תמימות' על מנת ללמד כי הספירה צריכה להיעשות בלילה (תוספות מגילה כ ע"ב ד"ה כל).

מול גישת ר"ת שמבין כי מרכיב ה'תמימות' מתייחס לכל לילה, ניתן להציע בכיוון אחר כי מונח זה מתייחס רק ללילה הראשון, במטרה לייצר ספירה 'שלמה' מן היום הראשון של הספירה ועד ליומה האחרון. כך למשל רב יהודאי גאון טוען כי מי שלא ספר בלילה הראשון איננו יכול לספור בשאר הלילות כיוון שהספירות שלו כבר לא יכולות להיות 'תמימות' (מובא בבה"ג עא).

באופן דומה, יש המחילים את המושג 'תמימות' גם על סיום ספירת העומר. האחרונים כותבים כי אין לעשות קידוש או לאכול, ואף לא להתפלל ערבית, לפני צאת הכוכבים של ערב שבועות – על מנת שהספירה תהיה שלמה.[4]

יש המבינים כי הדרישה ל'תמימות' גורמת לכך שעל הספירה להיעשות בתחילת כל לילה. הרמב"ם מציין את דרישה זו בפירושו למשנה (מנחות י, ג) אך לא במשנה תורה. הטור כותב באופן דומה: "וזמן הספירה מתחילת הלילה, ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור. שכח לספור בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה" (טור תפט).

השולחן ערוך (תפט, א) מציין זאת גם הוא וכותב כי יש לספור את ספירת העומר לאחר תפילת ערבית. הביאור הלכה (שם) מצטט את ר' יעקב עמדין שכותב בספרו 'מור וקציעה' כי דברי השולחן ערוך מתייחסים למנהג קדום שמבוסס על כך שתפילת ערבית נאמרה לפני צאת הכוכבים. כיוון שספירת העומר חייבת להיעשות בלילה ברור שעליה להתבצע לאחר תפילת ערבית. אמנם, לשיטתו, כאשר לא מתפללים ערבית לפני צאת הכוכבים יש לספור לפני התפילה. הביאור הלכה חולק ואכן המנהג הנפוץ הוא לספור את ספירת העומר לאחר תפילת ערבית ולפני עלינו לשבח.

האחרונים דנים בשאלה מדוע אנו אומרים את ספירת העומר לאחר ערבית. ר' משה פיינשטיין מציין כי עיקרון 'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם' מכריע כי תפילת ערבית צריכה להיאמר ראשונה (אגרות משה אורח חיים ד, צט). אמנם, ר' שמואל ווזנר טוען כי עיקרון 'תדיר ושאינו תדיר' לא מתייחס למקרה שלפנינו. יחד עם זאת, הוא מסכים כי אדם שמתפלל ערבית מאוחר יותר – בשעות הלילה – צריך לספור לאחר התפילה; אסור לגרום לכך שהאדם יתרגל להפריד את ספירת העומר מתפילת ערבית, כיוון שיש חשש שישכח לספור או שמא יספור פעמיים. לטענתו, אדם שמתפלל לבד הרבה זמן לאחר צאת הכוכבים רשאי קודם כל לספור את העומר ורק מאוחר יותר להתפלל ערבית (שבט הלוי ו, נג).

יש המוסיפים כי עדיף שמצוות ספירת העומר תיעשה באופן פומבי, 'ברוב עם' וזו סיבה נוספת לכך שהיא נאמרת מיד לאחר תפילת מעריב (של"ה פסחים ג ע"א, מובא בבאר היטב תפט, כ).

לחלופין, יש המסבירים כי ספירת העומר נאמרת בלילה כיוון שזה הזמן בו מתקיימת קצירת העומר.[5] באופן דומה, הראשונים לומדים כי יש לעמוד בספירת העומר, כשהם משווים אותה לקצירת העומר (דברים, טז, ט; רא"ש פסחים י, מא). השוואה זו מתבססת על כך כי בפסוק שמתאר את קצירת העומר נאמר שצריך להביאו מראשית התבואה, כאשר השיבולים עדיין בגדר 'קמה' – עומדים. היראים (תפא) מצטט את דרשה זו על כי הוא מציין שהוא איננו בטוח במקורה.

 

ספירת העומר – הזמן המוקדם ביותר לאמירתה

מהו הזמן המוקדם ביותר בו אפשר לספור את ספירת העומר? בדרך כלל אנו מניחים כי זמן צאת הכוכבים מציין את תחילת הלילה וכי ישנו ספק הלכתי בנוגע לזמן בין השמשות – הזמן בין שקיעת החמה ובין צאת הכוכבים – האם יש להחשיבו כיום או כלילה. שאלה זו רלוונטית במיוחד למקומות בהם מתפלים ערבית מיד לאחר השקיעה כפי שנוהגים לעשות רבים מתושבי חוץ לארץ.

הראשונים מתייחסים לשאלה זו משתי נקודות מבט. ראשית (בהמשך לדיון לעיל) הם דנים בשאלה האם החיוב בספירת העומר בימינו הוא מדאורייתא או מדרבנן. התוספות כותבים כי כיוון שספירת העומר היא מדרבנן ניתן לעשות שימוש בעקרון ספק דרבנן לקולא ולהקל, ולכן הם מתייחסים לזמן בין השמשות כלילה. לפיכך, ניתן יהיה לשיטתם לספור בברכה במהלך זמן זה. תוספות מציעים כי ספירה שנעשית בזמן בין השמשות יכולה אף להיות עדיפה ביחס למרכיב ה'תמימות' כפי שדנו לעיל (תוספות מנחות פו ע"א ד"ה זכר).

הראשונים שטוענים כי ספירת העומר היא מדאורייתא בוודאי יחלקו על דברי תוספות, אך אפילו הר"ן שמסכים לכך שספירת העומר בימינו היא מדרבנן יתנגד להיכנס במכוון למצב של ספק כפי שמציעים התוספות. יתר על כן, הוא תוהה האם יש לספור בזמן בין השמשות במטרה לממש את מרכיב ה'תמימות', דבר שבוודאי לא נעשה בזמן בית המקדש, כאשר חובת הספירה הייתה מדאורייתא (ר"ן פסחים כח ע"א).

השולחן ערוך קובע כי מי שמדקדק במצוות צריך לחכות עד לאחר צאת הכוכבים על מנת לספור ומסיים באמירה "וכן ראוי לעשות" (שולחן ערוך תפט, ב). המגן אברהם (שם, ו) כותב כי בדיעבד אדם שספר בזמן בין השמשות יצא ידי חובתו אך המשנה ברורה מצטט את האליה רבה שממליץ לחזור על הספירה ללא ברכה לאחר צאת הכוכבים (משנה ברורה שם דטו).

ערוך השולחן (תפט, ז) מציין כי יש הנוהגים לחכות עד לאחר צאת הכוכבים, למעט יום שישי, כאשר הקהל מקבל את השבת יחד. לעומתו, הרב עובדיה יוסף פוסק כי אדם יהיה רשאי להגיד את ספירת העומר בברכה מיד לאחר שקיעה; הוא אף מתאר כי זהו 'מנהג ירושלים'. עם זאת, הרב עובדיה פוסק כדעת השולחן ערוך כי על המדקדקים לחכות עד לאחר צאת הכוכבים, כחמש עשרה דקות לאחר שקיעה, על מנת לספור (יחווה דעת א, כג).

 

ספירת העומר מפלג המנחה

האם יהיה מותר לספור את העומר אפילו מוקדם יותר, כבר מפלג המנחה (נקודת האמצע שבין מנחה קטנה וסוף היום – בין עשר שעות ושלושת רבעי השעה לאחר תחילת היום לבין שעה אחת ורביע לפני תחילת הלילה)?

השולחן ערוך מביא את דברי המחזור ויטרי שפוסק כי אדם שהתפלל בציבור 'בעודו יום' צריך לספור את העומר ללא ברכה, ואם הוא נזכר מאוחר יותר עליו לספור בברכה (שולחן ערוך תפט, ג). המגן אברהם מסביר כי פסיקה זו מתאימה למצב בו אדם מתנה שאם הוא יזכור לספור לאחר צאת הכוכבים, אין בכוונתו לקיים את המצווה על ידי הספירה הראשונה, אך אם הוא שוכח לספור בשנית הוא יוצא ידי חובה בספירה הראשונה.[6]

האחרונים חולקים בשאלה האם מקרה זה מתייחס לאדם שספר לאחר שקיעה (במהלך בין השמשות) או לאחר פלג המנחה.[7] על אף שאחרונים רבים מטילים ספק בנוגע לאפשרות השנייה, יש התומכים בהבנה זו.

השולחן ערוך טוען בחוזקה כי פלג המנחה איננו נחשב לזמן בו אפשר לספור את העומר, כיוון שבמקרה אחר – בו אדם אומר בטעות את יום העומר לאחר פלג המנחה אך לפני שקיעה – הוא פוסק כי מותר לו לספור בברכה לאחר שקיעה (שולחן ערוך תפט, ד).