ניסים

בשיעור האחרון עיינו בפירוש הארוך של הרמב"ן לשמות יג, טז. בפירוש זה הוא מסביר שתכליתן של המצוות המכונות 'אותות' היא לשמש 'תזכורת' לניסים בכלל וליציאת מצרים בפרט. ראינו כיצד הוא רואה את הניסים כיסודות לאמונה היהודית באל כבורא הכול וככל יכול. בשיעור זה נסיים לעסוק בפירוש לפסוק זה, ונתמקד בתפיסתו הכוללת של הרמב"ן לגבי ניסים.

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כֻלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכֻלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון".

בקטע המוכר הזה אנו נחשפים להבחנה יסודית בין שני סוגי ניסים בעולם. הסוג הראשון הוא "הניסים הגדולים המפורסמים", והסוג השני הוא "הניסים הנסתרים". הקטגוריה הראשונה מתייחסת לניסים שהוזכרו בחלקים הראשונים של פירוש זה, כגון יציאת מצרים, עשר המכות וקריעת ים סוף. הקטגוריה השנייה כוללת בתוכה כל התרחשות בעולם, אף אם היא נחשבת כטבעית וכחלק מהמהלך הטבעי של הקיום. הטענה המרכזית בדברי הרמב"ן כאן היא שמבחינה מטפיזית אין כל הבדל בין שני סוגי הניסים: לשניהם משותף המסר שהאחראי להתרחשויות השונות בעולם הוא האל עצמו, ולא חוקי טבע. ההבדל היחיד בין שני הסוגים הוא פסיכולוגי: ניסים מן הסוג הראשון מותירים באדם רושם עז, ואין לו מנוס מפני המשמעות העולה מהם, ואילו ניסים מן הסוג השני נראים בעיני האדם כחלק מההתרחשות הטבעית של העולם, והאדם מדמה בליבו שהגורם להם הוא סיבתיות טבעית שכיום אנו מכנים "מדע". שני סוגי הניסים קשורים יחד בקשר חינוכי משמעותי. אולם הניסים משני הסוגים שלובים אלו באלו: בזכות ניסים מן הסוג הראשון וההבנות שהאדם רוכש על ידם ביחס לאל ולעולם, הוא יכול להכיר בסוג השני ובמשמעויות העולות ממנו. כתוצאה מכך מבין האדם שיש לראות כל מאורע בעולם כנס וכהתערבות ישירה של האל בחייו של כל מאמין.

חשוב לעמוד על כך שבטענה זו הרמב"ן איננו קובע עיקרון מטפיזי כולל: הוא אינו טוען ש'הטבע' איננו קיים או שמדובר באשליה, ואין בדבריו שלילה של הפיזיקה האריסטוטלית של הרמב"ם, שלפיה לכל נברא יש טבע ייחודי שהוא כפוף לחוקיו. בשורש דבריו עומדות שתי טענות. ראשית – מדובר בעם היהודי בפרט, ולא בטענה גורפת על המציאות, ושנית – מדובר בשינוי הפריזמה שדרכה אנו מביטים על העולם: האדם צריך ללמוד לראות את ההתרחשויות בעולם כדיאלוג בין האל לאדם, שיסודו בניסים, אך עם זאת – לא לחשוב שהוא ראוי להשגחה התמידית והמוחלטת הזו.

שתי הטענות הללו קשורות ומעורות זו בזו. אם הרמב"ן היה טוען שכל התרחשות בעולם היא תוצאה ישירה של נס אלוהי, לא הייתה דרך להבדיל בין יהודים ובין שאר אנשי העולם. נוסף על כך, לא היה ניתן להעלות את האפשרות שיש התרחשויות המשפיעות על יהודים שהן אכן תוצאה של חוקיות טבעית כלשהי.

בנקודה זו עלינו לעצור ולעמוד על כמה מסקנות משמעותיות, המתבססות גם על מה שראינו בשיעורים הקודמים. הרמב"ן מציב בפנינו כחלק יסודי ביהדות את האמונה שכל התרחשות המשפיעה עלינו מגיעה ישירות מאלוהים. הטענה המופלאה שאדם שאינו מאמין כך 'אין לו חלק בתורת משה' אינה משאירה מרחב תנועה גדול. כדי להבין את החשיבות המרכזית של נקודת מבט זו על העולם נחזור למה שראינו בשיעור שעבר – שלשיטת הרמב"ן העיקרון הדתי הבסיסי נעוץ בהכרת כוח הבריאה של אלוהים. הדברים שראינו בשיעור זה מרחיבים עיקרון זה באופן משמעותי: לא מדובר באמונה בעלמא או בהכרה של מערכת יחסים הפרושה לאורך ההיסטוריה (כפי שהביטוי "אתה בראתנו" יכול היה לשקף) אלא בעמדה נפשית תמידית של האדם המאמין, שניתן לומר ללא הפרזה שהיא המאפיינת את מערכת היחסים של האדם הדתי עם אלוהים. אין גישה ראויה כלפי אלוהים מלבד גישה זו, ואם גישה זו אינה עומדת במרכז תודעתו של האדם הדבר שווה ערך להיעלמות מוחלטת של מערכת היחסים שלו עם אלוהים.

הרמב"ן מציג בפנינו נתיב חיבור בין האדם לאלוהים, המתבסס על שלושה שלבים מקדימים:

א. הזכרון המעוגן בקיום המצוות, המפנה אותנו אל יציאת מצרים.

ב. הניסים הגדולים של יציאת מצרים, המגלים את "הניסים הנסתרים".

ג. תפיסת התרחשויות היומיומיות כמעשה ידיו של אלוהים.

אם כן, הנס איננו רק המפתח לאמונה נכונה, אלא אף התוכן של אמונה זו. אינני מכיר אף הוגה דעות אחר השם דגש גדול כל כך על הניסים. כמובן, בביטוי 'ניסים' הרמב"ן איננו מתכוון להתרחשויות המופלאות ומעוררות ההשתאות בלבד. התרחשויות אלו משמשות בעיקר כעזרים פסיכולוגיים בדרך להבנת טבעם של הניסים כחודרים אל תוך מציאות היומיום של המאמין. ה'נס' הוא ידו של אלוהים הנוכחת בחייו של המאמין. התורה (ולא המציאות) היא המערכת המקרבת את אלוהים אל היהודי המאמין, ומניחה אותו בידי האל. מכיוון שמטרת הבריאה היא שהאדם יכיר ויפנים את מערכת היחסים שלו עם האל הכול יכול, מטרה זו מתעצמת עבור אדם הדבק בתורה ושואף לחיות חיי תורה. במילותיו של הרמב"ן: "אין לאדם חלק בתורת משה".

כדי להבין זאת באופן מלא עלינו לבחון את המבנה הקבלי העומד ביסוד תפיסותיו של הרמב"ן (תוך דילוג על פרטים שאין ביכולתנו להבין). הרמב"ן מאמין שכל דבר במציאות קשור באופן ישיר לדרגות שונות של השפעת האלוהות לעולם, דהיינו ל'ספירות'. העולם הטבעי ומערכת החוקים הטבעיים, שהרשימו כל כך את ההוגים האריסטוטליים, הם עצמם נובעים מאחת הספירות. ברובד עמוק, ההכרה בכוח הבריאה של אלוהים היא הכרה של הקשר בין האדם הפרטי ובין הספירות. גם אם היינו כפופים באופן מלא לחוקי הטבע, היה זה שיקוף של קשר עם אלוהים, אך בספירה נמוכה יותר. המפתח הוא התורה: התורה עצמה היא שיקוף של רובד גבוה של הספירות, והדבקים בחוקיה ובדרכה קשורים לרובד זה. ברמה הפרקטית, ההבדל מתגלם בשוני שבין היות האדם כפוף לחוקי הטבע לבין היותו נתון בידי החלטותיו המוסריות של האל. במילים אחרות, השאלה היא אם מאורעות חייו של אדם נובעים מחוקי הטבע או מחוקי התורה. בהתאם למידה שבה אני חי חיים של תורה, אני מביא לידי ביטוי רובד קיומי גבוה יותר, 'ספירה' גבוהה יותר. עובדה זו מחייבת אותנו להכיר ולהפנים את הרובד הקיומי הזה, שניתן לראות אותו גם כביטוי לרמת ההסתמכות על הכוח היוצר של אלוהים.

[הבנה זו מתכתבת עם הבחנה מרכזית נוספת בהגותו של הרמב"ן. כאן הרמב"ן מתייחס רק ליהודים, אך במקומות אחרים (ראו בראשית כח, יב) הוא כותב שחייהם של שאר בני העולם מנוהלים על ידי מלאכים או בתיווך שלהם, ורק היהודים נמצאים תחת השגחה ישירה של הקב"ה.]

לדעתי הדבר מיישב את הסתירה שיש בדברי הרמב"ן בעניין הזה. במקור שאנו מעיינים בו טענתו של הרמב"ן חד משמעית – "שכֻלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם", אך בפירושו לספר איוב (לו, ז) הוא מתבטא בצורה עדינה ורכה יותר:

"לא יגרע מצדיק עיניו – זה הכתוב מפרש ענין גדול בענין ההשגחה, ובאו בו פסוקים רבים, כי אנשי התורה והאמונה התמימה יאמינו בהשגחה, כי האל ישגיח וישמור אנשי מין האדם, כמו שכתוב 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו', ואמר דוד 'כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין'. ולא בא בתורה או בנבואה שיהיה האל משגיח ושומר אישי שאר הבריות שאינן מדברות, רק שומר את הכללים בכלל 'השמים וצבאם', ולכן הותרה השחיטה לצורך האדם, וגם לכפר על נפשותינו בדמם על המזבח. והטעם הזה ידוע וברור, כי האדם, מפני שהוא מכיר את אלהיו, ישגיח עליו וישמור אותו, ולא כן שאר הבריות, שאינן מדברות ואינן יודעות בוראם. ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים, כי כאשר לבם ועיניהם תמיד עמו, כן עיני ה' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה, עד כי החסיד הגמור הדבק באלהיו תמיד ולא יפרד, הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן, אפילו ההֹוִים בטבע, וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאלו יֵחָשב מִכַּת העליונים, אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו, ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים. ובאו בזה פסוקים רבים: אמר דוד עליו השלום 'רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו', אמר כי הקרובים אליו – בתכלית השמירה, והרחוקים ממנו – מזומנים למקרים ואין להם מציל מן הנזק, כמו ההולך בחשך אשר נפילתו קרובה אם לא ישתמר וילך לאט. ואמר 'כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה'', וכתיב 'עין ה' אל יראיו המיחלים לחסדו', יאמר כי עיניו עליהם כאשר הם מיחלים לו תמיד ונפשם דבקה עמו. ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית, צותה התורה החלץ הנלחמים, וענין משוח מלחמה להשיב היראים 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים, כגון 'וישאל דוד בה' ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים וגו'', וכגון 'לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש'. כי אם ראוים הם, יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק, ואילו היו חייבים בנצוח עַם, לא יועיל למו. רק הענין, כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה, והענין הזה בארו הרב זצ"ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים (ג, יח, נא). ועתה אמר אליהוא בדרך הזה: 'לא יגרע מצדיק עיניו' – כי האל לא ימנע עיניו שעה ורגע מן הצדיק, אלא יראה בו תמיד, כענין 'עיני ה' אל יראיו'. 'ואת מלכים לכסא' – כי הוא יושיבם לנצח ויגביה מלכותם, כי לא בכחם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו".

הרמב"ן מציין בפירוש שרוב בני האדם נתונים בידי חוקי הטבע ואסונות עלולים לפקוד אותם, ולכן עליהם לנקוט בצעדים הראויים כדי להימנע מכך. העובדה שזה תקף לרוב בני האדם נעוצה בכך שרוב בני האדם אינם ראויים לניסים. מי שראוי לנס הוא רק הצדיק הגמור, ורק הוא מעל להתרחשויות הטבעיות ולאסונות. אם נעיין שוב במקור שהתמקדנו בו בתחילת דברינו נראה שהרמב"ן לא טען בשום שלב שראוי להתעלם מהטבע ולהסתמך על ניסים. אדרבה, דבריו נפתחו בטענה שניסים פומביים הם נדירים ביותר, מכיוון שהדורות אינם ראויים לכך. למרות ההשוואה שעורך הרמב"ן ביחס לניסים הפומביים והניסים הנסתרים, הוא מציב הבדל משמעותי בין הערך המטפיזי של כל אחד מסוגי הניסים הללו. בשפה הקבלית – הוא מאמין שהניסים הנסתרים החבויים במהלך האירועים הנראים לעין התמימה כהתרחשות טבעית נובעים מ'ספירת המלכות', הספירה הנמוכה ביותר. לעומת זאת, הניסים הפומביים נובעים לשיטתו מ'ספירת התפארת', הספירה השלישית (מתוך שבע).

אני סבור כי התשובה לדברים אלו יסודה בכך שהרמב"ן איננו טוען שיש עיקרון מטפיזי שלפיו הטבע אינו קיים, אלא שיש עיקרון תורני שלפיו התורה יכולה להעלות אותנו מעל הקיום הטבעי. ההכרה והמציאות – ההכרה בכך שהכול נובע מפעולותיו של הקב"ה והמציאות שהכול תוצאה ישירה של התרחשות אלוהית ניסית – שזורות זו בזו. התורה מאפשרת לך לחיות חיים שבהם אתה נתון לחסדי האל בזכות העובדה שאתה מכיר בכך שזו המציאות. אדם החי בתודעה שהוא נתון לחסדי האל מחובר במציאות לספירה גבוהה יותר, הבאה לידי ביטוי בנוכחות אלוהית גדולה יותר ומובילה להתרחשות ניסית מוגברת.

הקטע שקראנו בהתחלה אכן כתוב באופן מוקצן, וזאת מכיוון שהוא מבטא עיקרון. מטרת הבריאה היא שהאדם יכיר בכוחו של האל. הכרה, כפי שמובן בתפיסה הקבלית, היא גם הבסיס להכנסתו של האל אל תוך חיי היומיום, ועל כן היא מעלה את דרגת ההשגחה על לאדם ומגבירה את נוכחות הניסים בחייו. ככל שאדם יראה את העולם שהוא חי בו כעולם טבעי, הוא ירחיק את עצמו מעולמה של תורה ומייעודו הקיומי – להכיר בכוח הבריאה של האל.

טענתו הפרקטית של הרמב"ן היא שהצדיקים הגמורים מוגנים באמצעות הניסים הגלויים והפומביים, ושאר העם היהודי – באמצעות הניסים הנסתרים. עם זאת, טבעם של הניסים הנסתרים הוא פחות הגנה, אלא יותר "אם יעשה המצות – יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם – יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון".

אם ננסח זאת כעיקרון, נגיד שמעשיו ואמונותיו של האדם משפיעים ישירות על טבעה של מערכת היחסים של האלוהים עם העולם ועל הפעילות של הספירות. עיקרון זה הוא ככל הנראה העיקרון הקבלי החשוב ביותר המצוי בהגות הרמב"ן, ובהמשך הסדרה נקדיש לכך שיעור שלם שיתבסס על הבנת משמעותם של הקרבנות.

אם נתנתק לרגע מהזוויות הקבליות והפילוסופיות של הדברים, נעמוד על הבדל פרקטי בין תפיסתו של הרמב"ן לגבי נוכחות האל בעולם לתפיסתו של הרמב"ם, הרואה את העולם הטבעי כבריאה אלוהית שיסודה בחוכמת האל. הרמב"ן שואף להסיר את המחסום הפסיכולוגי שבין האדם לבין האל. לדידו, אופי דתי בא לידי ביטוי בתחושה שאתה נתון לחסדי האל. בעוד הרמב"ם טוען שההכרה הדתית מושרשת בהכרה בעולם המופלא והיצירתי שאלוהים ברא עבורנו, לפי הרמב"ן הכרה כזו מגבירה את המחסום בין האדם לאלוהים. הרמב"ן מתעקש על המיידיות של החוויה הדתית, ודרך זה הוא מסביר את ה'אותות' והמצוות שהאדם מקיף את עצמו בהם כדי להיות במודעות מתמדת לכוחו של האל. ההבדל המרכזי בין 'הטיפוס הדתי' של הרמב"ן לבין זה של הרמב"ם הוא הבדל פסיכולוגי: השאלה הנשאלת היא איך האדם מרגיש לגבי מערכת היחסים שלו עם אלוהים, ולא שאלה מטפיזית (על אף שלדעתו יש קשר ישיר בין ההכרה האנושית לבין הנוכחות המטפיזית עצמה). המנטליות הזו יסודית עבור יצירת הטיפוס הדתי של הרמב"ן ועבור מערכת היחסים שלו עם האל.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציוןן ולרב עזרא ביק.

תרגום: ישראל ציגלר, עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.