בישול בדבר לח

 

שיטת מספר ראשונים, שעל אף שאין בישול אחר בישול בדבר יבש מאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי (=מאכל שהגיע לשליש בישול) או לבישול כל צרכו, ייתכן בישול אחר בישול בלח שהצטנן מן הבישול הראשון עד שאין היד סולדת בו. לכאורה משמע מכאן שאוכל מוצק נחשב "מבושל" רק כשהגיע לרמה כלשהי של כשירות לאכילה, בעוד שמשקה נחשב מבושל רק כאשר הוא חם, ועם רדת החום מפסיק המשקה להיחשב מבושל, ועל כן ניתן לבשלו שנית. אבל טעם החילוק בין לח ליבש צריך עיון, היה אפשר להציע על פי הגמרא (שבת עד:) שבישול בדבר יבש אינו עניין של התאמת החפץ לצורך מסויים בלבד, אלא תלוי בריכוך על ידי האש, והיות ואין נוזלים מתרככים על ידי אש עלינו למצוא קריטריון אחר לבישולם, דהיינו חום. אבל אין בזה כדי להסביר מדוע לא מצאנו את קריטריון החום בבישול בדבר יבש; מדוע אין חיוב בחימום אוכל יבש לכדי יד סולדת בו? קצת מוזר הדבר שלא מצאנו הסבר לנקודה הזאת בדברי הראשונים, פרט לדברים הבאים שמביא הריטב"א בשם בעלי התוס': "בדבר לח שייך בשל מבושל, אבל בדברים יבשים כגון בשר ודגים לא שייך בשל מבושל", והדברים סתומים.

 

קיימת בעניין זה שיטה שונה במקצת. רבנו יונה סובר שיש בישול אחר בישול בלח שהצטנן כנ"ל, אבל רק במצטמק ויפה לו (=מאכל שתוספת בישול מעבר לצרכו משביחה אותו). גישה זו תמוהה ביותר, כפי שהקשה בעל "שביתת השבת" וזה לשונו (בערך)  "לא זכיתי להבין דברי רבנו ירוחם (המביא את רבנו יונה הנ"ל: דממה נפשך אם הצימוק הוא האיסור הוה ליה למיסר גם ביבש, ואם מה שהוא לח צונן גורם הבישול, ועל כן כיון שנצטנן אזדא ליה פעולת הבישול דמעיקרא, אם כן אפילו מצטמק ורע לו נמי!"

 

נראה שהחיוב על בישול משקים אינו דומה לחיוב בדברים יבשים. שוני זה נובע מן ההבדל בתפקידיהם בתהליך הבישול. כאשר התורה מדברת על בישול קרבן פסח, היא משתמשת בביטוי "בשל מבושל במים". האם המילה "במים" היא תאור רק של מקומו של הבשר בזמן הבישול? או שמא עלינו לפרש "במים" = באמצעות מים? האם המים נמצאים בקדירה בתור חלק מן התבשיל בלבד, או כפעילים בתהליך הבישול? מן הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) נראה כפירוש השני, שהרי מובאת שם דעה המחייבת על בישול קרבן פסח בחמי טבריה על סמך הפסוק "מבושל במים". ברור במקרה זה שאין מקומו של הבשר בתוך חמי טבריה וכוונת הירושלמי לבישול באמצעות החום של חמי טבריה. אם כן יש לפרש את הפסוק בצורה דומה, גם ביחס לאותם מים הנמצאים באותו הסיר, שגם הם נחשבים כגורם לבישול. עקב העברתם את חום האש לתוך הבשר תוך כדי פעפוע וחדירה לעוביו.

 

והנה בחלקת יואב (י') הוכיח מן הירושלמי שאפשר להתחייב על ידי התחלת מלאכה בשבת שנגמרה במוצאי שבת; לגבי בישול, פירוש הדבר שמי ששופת קדירה בשבת חייב אם התבשיל מגיע למאכל בן דרוסאי במוצאי שבת. לפי זה יש להגדיר את המעשה שעליו מתחייבים לא כבישול עצמו - שהרי זה מתבצע אחרי שבת - אלא בהעמדת האש בתנאים ונסיבות שנוכל לבשל, שבכך האש הופכת ל"מבשל". אלא שאם שוב דבר לא מתבשל בפועל אי אפשר לחייב, כי אז איגלאי מילתא שהאש לא הייתה מעולם "מבשל". אולם האגלי טל ועוד אחרונים דחו את דברי החלקת יואב הנ"ל, ולדבריהם אין בהפיכת האש למבשל משום חיוב. אבל ייתכן שאין הם דוחים את סברתו מכל וכל. אמנם על הפיכת האש למבשל אין לחייב, כי בעצם האדם לא שינה שום דבר באש עצמה. כוח הבישול טבעי הוא באש מפאת חומה, והאדם לא עשה כלום חוץ מאשר לנצל את הכוח הזה על ידי קירוב האש לסיר. אבל על הפיכת מים למבשל בודאי אפשר לחייב. מים במצבם הצונן והטבעי נטולים לגמרי מכל שייכות לבישול; חימומם הוא שמוסיף בהם את כוח הבישול.

 

מסתבר, אם כן, שהחיוב בבישול משקים על ידי חימומם אינו משום הפיכתם לחפצא מבושל כמו בדברים יבשים, אלא על עשייתם לחפצא המבשל; המים מצטרפים למים שמתחתם כדי ליצור מערכת בישול המורכבת מאש וממים. יתרה מזאת, אי אפשר לחייב על הפיכת משקים לחפצא מבושל, כי לגבי זה משמע בגמרא הנ"ל (שבת עד:) שהחיוב תלוי בריכוך, וזה אינו שייך במשקים כנ"ל. ואם כן לא נותרה אפשרות של מלאכת בישול במשקים אלא על ידי הפיכתם לחפצא המבשל, ומסתבר שבכגון דא לא קיימת דרישת הריכוך. אפשר לפרש בדרך זו את דברי הריטב"א הנ"ל בשם התוס': "בדבר לח שייך בישול מבושל" במים. כלומר, שדבר לח מהווה אמצעי בישול, ועל כן חייבים על חימומו לאחר שנצטנן, כי כך מחזירים לו את מעמדו כמבשל, מה שאין כן בדבר יבש.

 

והנה כמה פוסקים סבורים שאין חיוב בישול בפירות חיים, משום שהם ראויים לאכילה בלי בישול. וקשה לשיטתם, שהרי מים ראויים לשתיה בלי בישול - מדוע חייבים על בישולם? ב"אגלי טל" האריך ביישוב עניין זה; ברם, לדברינו הקושיא אינה מתחילה, משום שהחיוב הוא על הפיכת המים למבשל, והכוונה זו חסרה לגמרי במים צוננים.

 

ונראה להביא עוד סימוכין לדברנו .מן הירושלמי (פ"ג ה"ד) המסביר את העובדה שאין בישול בכלי שני אבל יש בישול בכלי ראשון, בכך שבכלי ראשון קיים חום של "יד סולדת" ולא בכלי שני מהי השייכות של "יד סולדת" לכאן כאשר מדובר, למעשה, בבישול של דבר יבש ? נצטרך לומר שיד סולדת הוא השיעור הקובע בשני תחומים - החום הנחוץ כדי לבשל, והחום שאליו צריכים נוזלים כדי להגיע כדי להיחשב "מבושלים". האם רק מקרה הוא שלשני דינים שונים יש בדיוק אותו השיעור? לפי דרכינו הדבר מובן היטב, כי הא בהא תליא - העובדה שהמים מספיק חמים בשביל לבשל גורמת לחיוב על בישולם הם, כי כל החיוב בנוי על היותם "מבושלים".

 

לפי זה סברת רבנו יונה הנ"ל מובנת כמעט מאליה. החיוב בחימום משקה הוא בעשייתם לחפצא מבושל. אבל רבנו יונה סובר שאין די בכוח בישול פוטנציאלי להחשיב את המשקה כמבשל; צריכים שכוח זה יצא אל הפועל. ולכן אי אפשר לחייב אם אין כאן תבשיל המצטמק ויפה לו, שימלא את התפקיד ה"מתבשל" עקב פעילותו של הנוזל החם. אבל סברה זו אינה מוכרחת, כי ייתכן ועצם צירוף המשקה לאש, הגורם ליצירת מערכת מבשלת הוא תיקון משמעותי בחפצא של המשקה ודי בזה להתחייב (ובשו"ע שי"ח ס"ד משמע שפסק נגד ר' יונה).

 

לעניות דעתי אין צל של ספק שכזאת הייתה הבנת ה"דרישה". הוא מדייק מדברי רבנו יונה שאפילו אם יש בישול אחר בישול בלח, אין איסור דאורייתא בהחזרת לח שהצטנן לאש, כל זמן שלא הניחו מידו. מובן שיש כאן חידוש עצום, בכך שהוא מיישם גדרי החזרה לגבי בישול דאורייתא. אך על כל פנים הדבר הוא בלתי אפשרי אם נניח שחיוב בישול בלח הוא עקב הפיכתם לחפצא מבושל, .שכן מצב זה בודאי השתנה על ידי הצינון, ומה זה משנה אם הניחו על הארץ או החזיקו בידו? מוכרחים לומר שהחיוב הוא על צירוף המים לאש ויצירת מערכת מבשלת, וסובר הדרישה שמאחר שהמים הגיעו ליד סולדת והפכו לחלק מובהק ממערכת הבישול. הרינו רואים אותם על פי דין כמשתייכים למערכת זו כל זמן שלא ניתקו ממנה לגמרי, על ידי הנחתם על הארץ.

 

לבסוף נבוא להכרעת הרמ"א לאסור בישול אחר בישול בלח שהצטנן לגמרי דווקא, ויד סולדת אינו קובע לעניין זה. לכאורה קשה מאוד להבין את הפשרה הזו, כי שעור הבישול הראשון הוא יד סולדת, ואם מחמירים לעניין בישול אחר בישול, הרי שגם לגבי זה היינו צריכים לתלות את הכל ביד סולדת. כי מתחת לשיעור הזה מפסיקים המים להיות מבושלים, אבל לפי דרכינו יש לומר שיד סולדת אינו באמת שיעור המחשיב את המים למבושלים, אלא הוא החום הקובע את צירוף המים לאש בתור מבשל. וסובר הרמ"א שמאחר והמים כבר השתלבו כמערכת הבישול, הרי הם ממשיכים להשתייך אליה כל זמן שחום האש קיים בהם אפילו במקצת, ורק צינון מוחלט יכול לנתק את המים ממעמדם כ"מבשל" בדומה למה שכתבנו לעיל לפי הדרישה.