גירוש ספרד: 1492 | 2

תרגום: תני בדנרש; עריכה: אורי שטרן.

***

מבוא

בשיעור הקודם דנו באתגרים שעלו בעקבות גירוש יהודי ספרד ופורטוגל. עסקנו בהיווצרות של מניינים חדשים ונוסחי תפילה שונים. האם הערך התורני של אחדות מהווה סיבה הלכתית למיזוג קהילות?

 

לא תתגודדו

בתקופת המקרא, אבלים נהגו לפגוע בעצמם גופנית. התורה אוסרת על כך, באומרה: "לא תתגודדו".[1] חז"ל למדו מדמיון המילה "תתגודדו" למילה "אגודה" איסור נוסף. לפי איסור זה, אין להתחלק לקבוצות (אגודות) נפרדות. האמוראים חלוקים לגבי פרטי האיסור:

אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל.

רבא חולק, וסובר שמותר לבתי דין שונים באותה העיר לפסוק אחרת. האיסור לדעתו מתייחס לבית דין יחיד שבו חלק מהחברים נוהגים על פי פסיקת בית שמאי, והאחרים נוהגים על פי פסיקת בית הלל.[2]

על פי כללי הפסיקה התלמודיים, ההלכה לדורות נקבעת בדרך כלל כרבא. אף על פי כן, הרמב"ם פוסק כשיטת אביי:[3]

ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.[4]

הרמב"ם מסביר שטעם האיסור הוא כדי למנוע מחלוקות. רש"י לעומתו סובר שהמטרה היא למנוע מחשבה שישנן גרסות שונות לתורה.[5] ייתכן שלדעת הרמב"ם, אדם שנקלע לקהילה הפוסקת שונה מפסיקתו, יכול להמשיך להחזיק בדרכו בצנעה.

מקובל להבין שהלכה זו חלה גם ביחס למנהגים. דוגמה לכך היא מנהגי האבלות לזכר פטירת תלמידי רבי עקיבא. בשולחן ערוך נפסק שבמהלך ספירת העומר חלים דיני אבלות מסוימים.[6] הרמ"א מסביר ששני מנהגים שונים התפתחו בנוגע לתקופת האבלות המדויקת: יש הנוהגים מנהגי אבלות בין פסח לל"ג בעומר, ויש שנוהגים מראש חודש אייר ועד חג השבועות.[7] הרמ"א מצטט את האיסור "לא תתגודדו", ופוסק לפיו שאסור לתושבי עיר אחת לנהוג תקופות אבל שונות.

האם ייסוד בתי כנסת חדשים בעלי נוסח אחר מתנגש עם האיסור "לא תתגודדו"?

בשו"ת מהרשד"ם שהוזכר בשיעור הקודם, נטען במפורש שאיסור "לא תתגודדו" אינו חל כאשר קהילות שלמות מתיישבות בעיר חדשה. יתר על כן, המנהג המקובל הוא לאפשר קהילות נפרדות בעיר אחת, כדעת רבא.[8]

 

דין המבקרים בקהילה אחרת

אם כן, קהילות יהודיות שמתמקמות במקום חדש רשאיות להקים מרחב קהילתי עצמאי, שבו יקיימו את מנהגיהן ויתפללו בנוסח המקורי של הקהילה. מהו הדין בנוגע למבקרים? האם מבקר בבית כנסת בו מתפללים בנוסח שונה נדרש להתאים את תפילתו לנוסח המקומי?[9]

הפוסקים נקטו בגישות שונות ביחס לשאלה זו:

1. הרב הראשי הספרדי לשעבר, הרב בן־ציון עוזיאל, טען שמבקר בבית כנסת צריך לאמץ את כל מנהגי המקום, כולל נוסח תפילת הלחש.[10]
2. הרב משה פיינשטיין מחלק בין חלקי התפילה הנאמרים בקול – בהם יש לנקוט על פי הנוסח המקומי, ובין אלו הנאמרים בשקט – בהם הנוסח הוא אישי. לדוגמה, תפילת הלחש נאמרת בנוסח האישי, אך קדושה נאמרת על פי נוסח הקהילה. בנוגע לקטעי תפילה שניתן לאומרם בקול או בשקט, כגון ברכות קריאת שמע, מתיר הרב פיינשטיין לאומרם בשקט על פי הנוסח האישי.[11]
3. הרב עובדיה יוסף פוסק שיהודי מעדות המזרח רשאי להגיד את נוסח הקדושה האישי בבית כנסת אשכנזי. טענתו היא שעיקר הקדושה זהה לפי כל המנהגים. הפתיחה והסיום של הקדושה הם תוספת שאינה חלק מהתפילה המקורית. לפיכך, אמירת קדושה על פי הנוסח האישי אינה נחשבת כפרישה מן הציבור.[12]

 

האם ניתן לשנות נוסח?

בשיעור הקודם הזכרנו שבמהלך השנים יהודים רבים שינו את הנוסח שלהם. המעבר הנפוץ היה מנוסח אשכנזי לספרדי. החתם סופר מעיד כי שני מוריו הנכבדים, הרב נתן אדלר[13] והרב פנחס הלוי הורוביץ[14] שינו את תפילתם לנוסח הספרדי.

למעשה, האדמו"רים המייסדים של התנועה החסידית הנחו את חסידיהם לעבור מהנוסח האשכנזי לספרדי. בזמנו, פוסקים מרכזיים חלקו עליהם, ותהו כיצד הלכתית הדבר אפשרי.

מרתק לראות שפוסקים רבים, ספרדים כמו גם אשכנזים, מצטטים את הרעיון של האר"י הקדוש, המסביר שיש בשמיים שנים עשר שערים, המקבילים לשנים עשר שבטי ישראל. תפילתו של כל שבט עולה דרך השער הייחודי לו.[15] מחד, אף אחד לעולם לא יכול להיות בטוח מאיזה שבט הוא. לפיכך יש שטענו שעל כל אחד להמשיך להתפלל על פי הנוסח של משפחתו. מנגד, המצדיקים את השינוי לנוסח הספרדי גורסים כי היוצא מן הכלל לרעיון של האר"י הוא נוסח ספרד. על פי דבריהם נוסח זה הוא "שער הכולל" – השער המקיף את כל התפילות, שבאמצעותו יכולה התפילה להיכנס דרך כל שנים עשר השערים.[16]

כאמור, רבותיו של החתם סופר אימצו את נוסח האר"י. למרות שהחתם סופר נחרץ בדעתו כי כל צורות התפילה שוות, הוא מצדיק את מנהג רבותיו. הוא מסביר שרבותיו הבינו את המשמעות העמוקה של כוונות האר"י, ולכן אימצו את נוסח ספרד:

וכשבא נר האלקים האר"י זצ"ל ואיזן וחיקר ותיקן כי הוא ידע תוכן הדברים, הוא העמיד בסידורו כל דבר על מכונו וגילה תעלומות של הנוסחא ההיא הספרדית יען כי היה ספרדי ואילו הוא היה אשכנזי או היה נמצא באשכנזים איש כמוהו היה עושה כיוצא בזה בסידור אשכנזי.[17]

לפי דברי החתם סופר נראה כי ההיתר להחליף נוסח מוגבל רק למי שמבין את משמעות כוונות האר"י. עם זאת, המהר"ם שיק, תלמידו של החתם סופר, הכיר בכך שאימוץ הנוסח של האר"י נהיה המנהג הנפוץ. הוא נימק שבמסגרת מצוות הכוללות כוונות רוחניות, כגון תפילה, מותרים שינויים כאלו.

המנהג של אשכנזים להתפלל בנוסח ספרד נעשה לנפוץ ביותר. לאור זאת, פוסקים אשכנזים כמו הרב משה פיינשטיין קיבלו אותו, והסבירו כי בימינו אין סיבה להתנגד אליו.[18] יתר על כן, הרב עובדיה בחיבורו[19] מצטט פוסקים המתירים לאשכנזים לעבור לנוסח הספרדי, בטענה שמקור הנוסח הוא הנכון ביותר.[20]

 

נוסח אחיד

במדינת ישראל המודרנית התעורר הדיון – האם קהילות צריכות לשמור על עצמאותן ועל מנהגיהן העתיקים, או שמא יש לשאוף לאיחוד קהילות על ידי אימוץ נוסח יחיד.

הרב יאיר דרייפוס, ראש ישיבת שיח יצחק, טען כי העדות השונות במדינה צריכות להמשיך להתפלל במניינים נפרדים. הרב דרייפוס הזכיר רבים מהטיעונים שהובאו לעיל, וטען שהקמת בתי כנסת נפרדים בעיר אחת אינה עוברת על איסור "לא תתגודדו".[21]

הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, התנגד לעמדה זו. לדעתו אחדות הקהילות חשובה יותר משמירה על הנוסח. בין שאר טענותיו, הוא מציע שמקור האיסור "לא תתגודדו" הוא מן התורה, בעוד שהקפדה על מנהגים נגזרת ממקור בעל תוקף פחות משמעותי.[22]

במהלך כהונתו כרב הראשי לצה"ל, ניסה הרב שלמה גורן ליצור נוסח חדש. נוסח זה מבוסס בעיקרו על פסיקת הגר"א, ומשלב בין הנוסח האשכנזי לספרדי. הרב גורן פירסם את הנוסח בשנת 1963, וקרא לו "נוסח אחיד". בתשובה המסבירה את עמדתו, הוא כתב שקיבוץ הגלויות הניסי שהתרחש בתקופת הקמת המדינה הביא אותו לחבר את הנוסח.

הרב גורן טען שאין מקום מתאים יותר מאשר הצבא הישראלי להתחיל את הניסוי החדש הזה, ופירסם אותו לראשונה בסידור הרשמי של צה"ל.[23]

לצד הנוסח המילולי, הרב גורן סבר שהלחנים והניגונים של עדות המזרח עדיפים על אלו של האשכנזים, שכן במנגינות האשכנזיות מעורב לרוב רק החזן ולא כל הציבור.

הרב עובדיה יוסף התנגד לרעיון הנוסח האחיד. הוא הבהיר זאת בתשובתו לקהילה של יהודים ספרדים בטבריה, שחבריה הצעירים ביקשו לאמצו.[24]

הרב יהודה סגל,[25] שכיהן כרב שכונת קריית שלום בתל אביב במשך כחמישים שנה, התבקש לחקור את הדעות השונות סביב דילמות אלו ולהציע את מסקנותיו. מאמרו הארוך והיסודי מסתכם בהתנגדות ברורה לכל ניסיון לאחד נוסחים שונים.[26]

בפועל, הניסיון ליצור נוסח אחיד לא צלח. המודל של "כור ההיתוך" הרגיז רבים שרצו להישאר נאמנים למסורת ולמנהגי משפחתם. עם זאת, קהילות ברחבי הארץ משלבות באופן אחר את הנוסחים השונים.

במספר קהילות, קיבוצים וישיבות, מנהג המקום הוא לשלב בין הנוסחים השונים בכך שמאפשרים לחזן לבחור בנוסח המועדף עליו. גם בסליחות, יש הנוהגים לאחד את הקהילות השונות למניין אחד.

הרב נחום רבינוביץ, שכיהן כראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, כתב על תקוותיו שיום אחד יתאספו יהודים מרקעים שונים ויתפללו יחדיו. בהתאם, בישיבתו נעשו ניסיונות לקרב בין המנהגים השונים. הרב רבינוביץ נהג לצטט את דברי הגמרא על האופן שבו התפללו התנאים בראש השנה:

ירד רבי יוחנן בן ברוקא לפני רבן שמעון בן גמליאל, ועשה כרבי יוחנן בן נורי. אמר לו רבן שמעון: לא היו נוהגין כן ביבנה.

ליום השני ירד רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועשה כרבי עקיבא. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היו נוהגין ביבנה.[27]

אנו רואים שחז"ל איפשרו לחזן לבחור את הנוסח היומי. הרב רבינוביץ' הציע שבאופן דומה, אשכנזים וספרדים יתפללו יחד בבית כנסת אחד, כאשר הנוסח ייקבע על ידי החזן.[28]

מנהג זה נהוג בישיבת הר עציון וכן בקהילת אלון שבות. מסופר שכאשר תלמידי הישיבה התקבצו עם הקמתה לתפילת המנחה הראשונה, הם התקשרו לרב עמיטל ושאלו באיזה נוסח עליהם להתפלל. הרב עמיטל ענה שיש לעשות הצבעה, אך התוצאה הייתה שוויון. הרב עמיטל בתגובה פסק שהחזן הוא שיקבע את הנוסח.