ארבעה ביולי 1976 | מבצע אנטבה | 1

ברביעי ביולי 1976, ביצע הצבא הישראלי את אחת ממשימות החילוץ הנועזות והאמיצות ביותר בכל הזמנים. כמה ימים קודם לכן, ב-27 ביוני, חטפו מחבלים פרו-פלסטינים מטוס של חברת אייר פראנס שטס מישראל לצרפת. בתחנת העצירה באתונה עלו ארבעה מחבלים על המטוס. לאחר תדלוק המטוס בלוב, המחבלים הכריחו את הטייס להטיס את המטוס עם 250 הנוסעים שאיתו עד לאנטבה באוגנדה, שם הצטרפו אליהם שלושה מחבלים נוספים.

החוטפים שחררו את הנוסעים הלא ישראלים, ופתחו במשא ומתן עם הרשויות הישראליות על החטופים הישראלים שנותרו. באותה תקופה מנהיג אוגנדה היה הנשיא אידי אמין, שהיה בעבר ידיד ישראל, אך בשלב זה כבר הפך לאוהד גדול של התנועה הפלסטינית. המחבלים הפרו-פלסטינים איימו להרוג את כל בני הערובה אלא אם כן ישוחררו 53 מחבלים מבתי הכלא הישראליים וישולם כופר בסך חמישה מיליון דולרים.

ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, הורה לצבא לתכנן משימת הצלה. בסופו של דבר הוחלט להנחית ארבעה מטוסים מלאים בחיילים מיחידות מובחרות שיתקפו את הטרמינל בו הוחזקו הישראלים, יהרגו את המחבלים וישחררו את בני הערובה. כדי לבלבל את המחבלים, החיילים נסעו בתוך שדה התעופה במכונית דומה לזו של אידי אמין, ואחד החיילים התחזה אליו. במהלך התקיפה, הרגו החיילים את כל שבעת המחבלים וכן יותר מארבעים חיילים אוגנדים. מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, ושלושה בני ערובה נהרגו במהלך המבצע.

יש לזכור כי זו לא הייתה החטיפה הראשונה של מטוסים ישראלים או של אזרחיה. בדצמבר 1968 נחטף מטוס אל-על בדרכו מרומא לישראל והוכרח לנחות באלג'יריה. בעוד הצבא הישראלי התכונן למתקפת פתע, ממשלת ישראל בסופו של דבר ניהלה משא ומתן עם ארגון הטרור ושחררה יותר מעשרים אסירים פלסטינים עבור שחרור האזרחים הישראלים.

במאי 1972 נחטף מטוס סבנה בלגי על ידי קבוצת הטרור של "ספטמבר השחור" והוכרח לנחות בלוד. במבצע נועץ פרצו כוחות צה"ל למטוס, הרגו את המחבלים וחילצו את בני הערובה.

ברם, דווקא מבצע אנטבה היה זה שהדהים את העולם ותרם למיתוס של צה"ל כמודל למאבק בטרור.

העולם הדתי הגיב למבצע באופן מגוון. בעוד שהקהילה הציונית הדתית שיבחה את המבצע והכירה בו כנס, תגובת העולם החרדי היתה אמביוולנטית.

הרבנות הראשית לישראל (כפי שנרשם בארכיון ובהמשך פורסם על ידי הרב שמואל כץ) הוציאה מכתב המהלל את ממשלת ישראל על הצלחת המבצע, והצהירה כי יש להתפלל תפילות מיוחדות בשבת ולומר פרקי הודאה לקב"ה על הנס שהתרחש.

הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הספרדי דאז, כתב תשובה מפורטת על המבצע. התשובה עצמה עוסקת בשאלות הלכתיות שעלו בעקבות המבצע; אולם, בין השורות, הרב עובדיה מבהיר את דעתו על התקיפה. בהערת שוליים שנוספה כשנדפסה התשובה בספרו יביע אומר, הוא משבח את המבצע ומודה לאל על הנס הגדול:

תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזהי"ת להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו ברבים.[1]

אולם, מחוץ לישראל הדברים היו מעט שונים. מהעדויות שלפנינו עולה כי קבוצות דתיות מסוימות הוטרדו מהצלחת המבצע בשל סיבות תיאולוגיות. כיצד יכולה ישועת האל להתרחש על ידי יהודים חילונים? כיצד עלינו להגיב לאירוע עצמו? האם המבצע אכן היה נס?

אף על פי שמרבית מהשאלות הללו הועלו כבר על ידי הוגים דתיים רבים סביב מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, בשל ההצלחה המדהימה של אנטבה, שאלות אלה צפו מחדש.

באופן יוצא דופן, מתייחס הרב משה פיינשטיין למבצע ומדגיש את הנס הגלוי שהתרחש:

ובדבר יהודי שנחטף באוגנדא וניצול משם ע"י החיילים שבאו לשם, מסתבר שיש להחשיב זה לנס גלוי, כי בדרך הטבע לא היה אפשר להיות דבר כזה. וכל מה שנעשה בעולם הוא רק יד השי"ת בין הטוב ובין ח"ו להיפוך, והוא המכה והמרפא.

והוא עשה שנשבו, והוא עשה ההצלה בזה שנתן אומץ ורצון שילכו להציל, ואשר הצליח דרכם שהצילו. ודרכי השי"ת שעשה הנס ע"י פושעים נעלמו ממנו. ואסור לשום אדם להתחכם בקושיות על הקדוש ברוך הוא, אלא תמים תהיה עם ה' כמפורש בתורה (דברים י"ח י"ג).[2]

במהלך שנות השישים חב"ד וסאטמר היו בסכסוך דרמטי. לאחר מלחמת ששת הימים השמיע הרבי מלובביץ' את דעתו על תוצאות המלחמה. לדבריו, התרחשו ניסים גדולים במהלך המלחמה ואף הגדיל לעשות והגדיר אתה המלחמה כמלחמת מצווה. במהלך השנים שלאחר מכן המשיך הרבי מלובביץ' להביע תמיכה במדינת ישראל, ואף בסופו של דבר שינה את דעתו על התנועה הציונית בכללה.

באופן דומה, במכתבים ובדרושים שמסר בעקבות המבצע באנטבה, הוא תיאר את האירוע כ"ניסי".[3] במכתב אישי בתגובה לתרומה שניתנה לפתיחת בית חב"ד, כתב הרבי מלובביץ':

וכאן מחשבותיי פונות להצלה הניסית האחרונה של בני הערובה מאוגנדה. אדם אינו יכול שלא להבחין בהיבטים יוצאי הדופן של החטיפה. מצד אחד, הקלות שבה ארבעה טרוריסטים חטפו את מטוס הנוסעים הגדול באתונה, ומצד שני, ההצלחה היוצאת מן הכלל של מבצע ההצלה. במילים אחרות, הן המשבר הראשוני והן השחרור הסופי מפנים בבירור אל יד השם.[4]

ככל הנראה, מאמרים בעיתונים ביידיש הקשורים לסאטמר גינו את המבצע, וטענו שישראל לא היתה צריכה לסכן את חייהם של בני הערובה, אלא היה לה לנהל משא ומתן עם המחבלים. כותב על כך הרב יהודה דוד בלייך במאמרו על המבצע:

אנשים שהושפעו מהאידיאולוגיה של נטורי קרתא הכחישו כי חיילי מדינה יהודית חילונית עשויים להיות סוכנים של השגחה אלוקית. הקונגרס הרבני המרכזי, המכונה "התאחדות הרבנים", פרסם הצהרה רשמית ב-ט"ו באב תשל"ה, בה הביע ביקורת על המבצע ועל ההערכה שהופנה כלפי הכוחות הצבאיים הישראלים.[5]

באותה העת התפרסמו הדברים הבאים במעריב:

"מבצע יונתן" כבר הספיק לגרום למלחמת יהודים בניו-יורק. בעוד שהרבי מליובאוויטש שיבח פעמים אחדת את המיבצע וקשר כתרים לחיילי צה"ל, שסיכנו את חייהם כדי להציל את חטופי מטוס "אייר פראנס" באנטבה, יצא ארגון רבני המקורב אל חסידי סאטמאר בגינוי חריף לאלה ש "משבחים ומפארים את "אנשי הצבא" של מדינת הכופרים".[6]

כאמור, הרבי מלובביץ' טען כי האירועים היו ניסים. באחד משיחותיו הפומביות הרבות צוטט הרבי באומרו:

הנני חוזר על דבריי הברורים – מבלי הבט על כל המלעיגים – אנשי הצבא שטסו לאוגנדה להציל את החטופים וה' הצליחם במשימתם. עשרות החיילים אשר חלקם בעולם הבא בלי שום ספק, משום שסיכנו חייהם להצלת יהודים [...] מדובר ביהודים בעלי זכות גדולה שאין כמוה [...] והראיה הכי טובה שה' יתברך הצליח בידם, ואותם למעלה ממאה חטופים נמצאים עתה במקום בטוח [...] ואין לך נס גדול מזה בתקופה האחרונה.

הרבי מלובביץ' דיבר במילים קשות למי שלא הסכים עם אופן הבנת המשמעות של אירועים אלה:

ורחמנות גדולה על אלה שברצונם להעלים ולהסתיר את האלקות שנתגלתה בפרשה זו.[7]

אין ספק כי העמדות השונות כלפי מבצע אנטבה הוסיפו דלק למתיחות המתמשכת בין חב"ד לסאטמר.

אם כן, לפני שנפנה לשאלות והאתגרים ההלכתיים שהעלתה מבצע אנטבה, ראינו כיצד האירועים יוצאי הדופן ביולי 1976 הביאו לתגובות תורניות-תיאולוגיות שונות, אשר ישפיעו ישירות על פסיקת ההלכה.

 

ב-4 ביולי 2016 ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו באנטבה והשתתף בטקס לציון ארבעים שנה למבצע. בעיתון ידיעות אחרונות דווח כי בטקס ניצול מהחטיפה בירך את הברכה "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".[8]

נראה כי אמירת הברכה של הניצול התבססה היטב על פסיקותיהם של הרב משה פיינשטיין והרבי מלובביץ', אשר קבעו שאירועים מוצלחים אלו באנטבה הם בגדר "נס ברור".

בשמחת תורה 1976 (17 באוקטובר), הרבי מלובביץ' ביקש מקבוצת רבנים לפסוק בשאלות הקשורות למבצע. אחת מהשאלות הייתה האם כשאחד הניצולים חוזר לאנטבה הוא צריך לברך על הנס.[9] בכ"ד מרחשוון תשל"ו, ועד רבני חב"ד בישראל פסק שעליו לברך על הנס! אחד הרבנים ששמו חתום על פסק זה היה הרב שלמה זוין, תלמיד חכם מפורסם.[10]

המשנה במסכת ברכות (נד ע"א) קובעת ברכה ל"רואה מקום שנעשו בו נסים לישראל". הגמרא שם דורשת את המקור להלכה זו מיתרו, אשר בפגישתו עם משה, בירך את ה' על הניסים אשר קרו למשה ולעם ישראל ביציאתם ממצרים.

הגמרא מסבירה כי יש הבדל בין נס המתרחש להמונים ובין זה המתרחש ליחיד: במקרה של נס שמשפיע על הקולקטיב הציבורי יש חובה על כל הציבור לברך ברכה, ובמקרה של נס שקרה לאדם יחיד הוא עצמו מתחייב בברכה לבדו. במקרה האחרון, קיימת מחלוקת ראשונים על התנאים בהם גם בני משפחתו של אותו אדם יוכלו לברך. בעוד שחלקם סוברים שרק הילדים והנכדים יברכו את הברכה, אחרים טוענים כי כל הצאצאים יברכו.

חלק מהראשונים (הריטב"א ואחרים) מוכיחים מהמשך הגמרא שבמקרה של נס שיש בו יסוד של קידוש ה', על כל העוברים במקום לברך, אפילו אם הנס התרחש לאדם יחיד!

הבית יוסף מביא את דעת האבודרהם הסובר שהלכות אלו נוהגות רק במקרים של ניסים היוצאים מגדר הטבעי. לדוגמה: במקרה שפורצים לא פוגעים באנשי הבית הפרוץ אין על אנשי הבית לברך, שהרי לא מדובר בחריגה מדרך הטבע. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ריט) לאחר שהוא פוסק כדעת האבודרהם, הוא מביא את דברי החולקים עליו שסוברים שיש לברך אף במקרים אחרים ברכה בלא שם ומלכות.

מעניין לראות כי בשולחן ערוך הרב, אשר חיבר הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד ושושלת ליובאוויטש), נפסק שיש לברך ברכה בשם ומלכות לכל סוגי הניסים.

הרב בלייך במאמרו בנושא זה מבין שהרב זוין ועמיתיו בחב"ד כמובן סמכו על הפסק הזה, אך הוא טוען:

כל חסיד חב"ד, או מי שפוסק בעקביות אחר דעותיו של שולחן ערוך הרב, שהיה בין בני הערובה באנטבה, או שהוריו או סביו וסבתו היו בין בני הערובה, יכול כמובן ללכת לפסוק על פי שולחן ערוך הרב בעניין זה. אחרים יתקשו לפסוק לפי דעות שנדחו בצורה מפורשת על ידי השולחן הערוך ועל ידי הרוב המכריע של פוסקים מאוחרים כולל המגן אברהם, הגר"א והמשנה ברורה.

הרב בלייך לא מציין את ההבחנה בין נס טבעי לנס החורג מדרכי הטבע. אמנם, למעשה הגדרת האירוע כנס טבעי או "על-טבעי" חיונית לדיון. כך לדוגמה, הרב משה פיינשטיין מכריז על אירועי אנטבה כנס לכל דבר. הרב עובדיה, בדיון שלו באמירת הלל ביום העצמאות[11], מצטט את הרעיון שנס פורים נחשב לנס על-טבעי, אף על פי שלא היו אירועים על טבעיים אשר התרחשו, ובכך דורש לברך את ברכת "שעשה לי נס במקום הזה", למרות שהנס לא היה על-טבעי.

על סמך המקורות הקודמים, יש מקום לטעון שהניצולים ואולי אף ילדיהם צריכים לברך את הברכה בביקור באנטבה. יתרה מזאת, אם אנו רואים במבצע אנטבה מעשה של קידוש השם, אולי אף כל יהודי המבקר באתר צריך לברך במקום זה.

הגמרא בברכות (נה ע"ב) טוענת כי קיימים ארבעה אירועים המחייבים את האדם להביא קורבן הודיה לקב"ה לאחר שניצל מהסכנה. בימינו, משמעותה של הלכה זו מתבטאת בחיוב אמירת ברכת הגומל. ארבעת המקרים הללו מופיעים בדברי המשנה:

אמר רב יהודה אמר רב בארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים

מעתה, ברור כי בני ערובה בפרשת אנטבה תואמים את הקריטריונים ההלכתיים הללו ולכן הם נדרשים לברך. אמנם, נשאלת השאלה: האם משפחות החטופים נדרשים גם הם לברך?

הרב עובדיה יוסף מתייחס לסוגיה זו באריכות. הוא מציף את השאלה ומשיב: "אין ספק כי המשוחררים עצמם חייבים להודות לה' בברכת הגומל על גאולתם ועל פדות נפשם [...] אולם לענין קרוביהם וידידיהם, הדבר שנוי במחלוקת הראשונים [...] ולכן העיקר להורות כדברי מרן הבית יוסף שאין לברך הגומל על חבירו וקרובו שנתרפא או ניצל מסכנה".

מעתה יש לשאול: מה עם החיילים המעורבים במבצע? האם גם הם מחויבים לברך ברכת הגומל? בעוד שהרב הראשי הרב שלמה גורן[12] טוען כי חייל במצב כזה חייב לברך הגומל, הרב עובדיה טוען כי חיילים עם שובם ממלחמה אינם מברכים ברכה זו, ומגביל את הברכה לארבע הסכנות הספציפיות שהוזכרו לעיל.[13]

הרב יהושע בן מאיר, ראש הישיבה המייסד של ישיבת ההסדר שבות ישראל באפרת, מעלה טענה מעניינת כי ברכת הגומל נאמר רק על ידי אנשים שניצלים מסכנה ולא במקרים בהם ניצלה קהילה שלמה. חיילים, לטענתו, הם שליחי הקהילה ולכן אינם נחשבים כיחידים.[14]

בשבוע הבא נסיים לבחון את ההשלכות ההלכתיות של מבצע אנטבה.

 

 

 

---