נפוליאון ואמנציפציה – נאמנות למדינה (1802)
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
מבוא
בשיעור הקודם, עסקנו בהכרזות העצמאות שצמחו מהמהפכות הגדולות של צרפת וארצות הברית. הסעיף הראשון בהצהרת זכויות האדם והאזרח של צרפת קובע:
בני אדם נולדו והם חופשיים ושווים בזכויותיהם. ניתן להצדיק הבחנות בחברה רק בשל התועלת הכללית.
באופן תיאורטי, טענה זו הייתה צריכה להעניק זכויות מלאות לכל יהודי צרפת. בפועל, מעמדם נותר שנוי במחלוקת.
למרות שהמהפכה התמקדה בתחילתה בזכויות אדם, בחופש ובחירות, בשלב מסוים היא שינתה את פניה, והתמקדה בלאומיות צרפתית. המונח "מהפכנים" נקשר לפטריוטיות.[1] מכיוון שהיהדות היא לאום, ולא רק דת, מעמד היהודים בצרפת החדשה היה נתון לדיון.
למעשה, העיסוק בנושא החל עוד לפני המהפכה. כינוס בעיר מץ בשנת 1785 התייחס למקומם של היהודים בחברה הצרפתית. באי הכינוס דנו האם יש דרך בה יהודי צרפת יהיו מרוצים יותר, וכך גם מועילים יותר למדינה. הדעה המובילה בדיונים אלו תמכה באמנציפציה יהודית בתנאים מסוימים.
הרוזן סטניסלאס דה קלרמון–טונר, שהיה אציל צרפתי, טען את הדברים הבאים:
עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה ולתת להם הכל כיחידים... נתעב הדבר, שבתוך מדינה יהיה גוף של לא־אזרחים, או אומה בתוך אומה. עליהם להיות אזרחים כיחידים. אבל, יגידו לי חלקכם, הם אינם רוצים להיות אזרחים! אם כן, שיאמרו זאת, ונגרש אותם.
המהפכות בארצות הברית ובצרפת הביאו להענקת זכויות מלאות לאוכלוסייה היהודית. בשנת 1790, ג'ורג' וושינגטון עיגן את זכויותיהם של יהודי אמריקה במסמך שכתב. שנה לאחר מכן, החליטה האסיפה הלאומית של צרפת לתת שוויון זכויות ליהודי המדינה. מדינות מערב אירופאיות אחרות הלכו בעקבות צרפת.
נפוליאון בונפרטה – אוהב או אויב?
בעקבות המהפכה הצרפתית, נפוליאון בונפרטה, מפקד בצבא הצרפתי, הוביל שורה של מסעות צבאיים מוצלחים. נפוליאון השיג ניצחונות גדולים על מדינות אירופה, וביסס את צרפת כאימפריה עולמית. נפוליאון שלט באימפריה זו משנת 1799, ובשנת 1804 הפך רשמית לקיסר צרפת.
בשנת 1799, במהלך מצור של צבא צרפת על העיר עכו, נפוצה קריאה בשם נפוליאון הקוראת לשיבת יהודים לארץ ישראל. בכך למעשה, הכיר נפוליאון בזהות הלאומית של העם היהודי.[2] יחסו החיובי של נפוליאון ליהודים חיזק את מעמד הקהילה היהודית, וסייע ליהודים להשתלב בחברה הצרפתית.
יהודים רבים ראו את נפוליאון באור חיובי, וחלקם אף ראו בו מעין משיח. עם זאת, מנהיגי הקהילה היהודית היו חלוקים בנוגע לתמיכה בו. מצד אחד, יהודים קיבלו זכויות אזרחיות תחת הנהגתו של נפוליאון, והזדמנויות חדשות נפתחו בפניהם. מנגד, היו מי שראו באמנציפציה קרש קפיצה להתבוללות.
בשנת 1812 פרצה מלחמה בין רוסיה לצרפת. במהלך המלחמה התנהלה מחלוקת עזה בין מנהיגי התנועה החסידית – באיזה צד יש לתמוך. חלקם, כמו רבי יעקב יצחק רבינוביץ' מפשיסחה ("היהודי הקדוש")[3] ורבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ ("החוזה מלובלין"),[4] תמכו בנפוליאון. הם סברו שהמלחמה היא התגשמות הנבואה על מלחמת גוג ומגוג.[5] אחרים, כמו רבי שניאור זלמן מלאדי,[6] מייסד חב"ד, תמכו ברוסיה. הרב שניאור זלמן אף עודד את חסידיו לתמוך באופן פעיל ברוסים (שרבים מהם היו אנטישמיים). בהתאם לכך, חב"ד לקחה חלק ברשת ריגול במהלך המלחמה, ופעלה נגד הצרפתים.
ההבנה המקובלת היא שהרבי מחב"ד חשש שהתנועה הצרפתית לשחרור היהודים תוביל להתבוללות.[7]
הסנהדרין של נפוליאון
בשנת 1806, כינס הקיסר אסיפה של שבעים ואחד רבנים וחברי הקהילה היהודית. אסיפה זו נקראה "סנהדרין". לחברי האסיפה הוגשו שתים עשרה שאלות, שעסקו בזהות היהודית וביחסים שבין יהודים לגויים. בין היתר, הם נשאלו:
האם היהודים שנולדו בצרפת, והחוק מתייחס אליהם כאזרחים צרפתיים, מכירים בצרפת כמדינתם? האם הם מחויבים להגן עליה? האם הם מחויבים לציית לחוקים ולפעול לפי הנחיות הקוד האזרחי?
בספר שיצא לאור עם תשובותיהם, שנקראו "תקנות", הכריזה האסיפה כי על פי ההלכה היהודית על כל יהודי להיות נאמן לארצו ולציית לכל חוקיה.[8]
תפילה לשלום המדינה
שאלת היחס למדינה בה חיה הקהילה היהודית לא התחילה בימי נפוליאון. לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ירמיהו פנה אל היהודים הגולים לבבל ונשא את הנבואה הבאה:
כֹּה אָמַר ה' צְ–בָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַיִם בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.[9]
על סמך הכרזתו של ירמיהו,[10] פוסקת המשנה באבות (ג, ב) בשם רבי חנינא:
הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
בעל התפארת ישראל[11] מעיר כי המנהג להתפלל בשבת תפילה לשלום המדינה מבוסס על משנה זו.[12] מנהג זה הוזכר כבר במאה הארבע עשרה על ידי הרב דוד אבודרהם:
[אחרי קריאת התורה] ונהגו לברך את המלך ולהתפלל לשם שיעזרהו ויאמצהו על אויביו שכן כתוב (ירמיה כט, ט) ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום. ושלום העיר הוא שיתפלל לשם שינצח המלך את אויביו.[13]
הרבה נוסחי תפילה התפתחו, במשך מאות שנים, לרווחת המדינות השונות בהן חיו יהודים.[14]
האם משתלבים?
אם כן, חלק מהרבנים קיבלו בברכה את תהליכי האמנציפציה ושוויון הזכויות, וטענו שהיחס למוסדות המדינה הוא חיובי בעיקרו. עם זאת, גם הם היו מודעים לסיכון הכרוך בכך. במהלך העשורים הבאים, הביעו רבני קהילות רבים יחס דו־ערכי לנושא. מחד, הם סברו שיש לכבד את המדינה וחוקיה, ומאידך סברו שיש לשמור על הייחודיות היהודית, ולהישאר נאמנים לסלי הערכים והאמונות היהודיים.
הרב שמשון רפאל הירש[15] חי בגרמניה והאמין שעל היהודים מוטלת חובה דתית לנאמנות וכבוד כלפי ממשלתם וחוקיה:
כה דרש ה' מעם ישראל, גולי בבל, כי ישבו שמה בתור אזרחים ובתור תושבים ונתינים, כי ידרשו את שלום העיר והמדינה, גם להתפלל בעד שלומה, ואף כי מלך בבל הביא את היהודים "בחזקה" אל ארצו, ובכל זאת ה' דרש מכל אחד מישראל, לראות את שלומו וטובתו רק בשלום המדינה ואושרה, גם לפעול ולעשות והתפלל בעד שלום הארץ והמדינה, כמו בעד שלום עצמו – והנה אומנם רק "שבעים שנה" היה על בבל לשבת בארץ גלותו ההיא!
...כי בכל ארץ ומדינה, ששם הוא יושב ישראל בתור אזרח או תושב או עומד תחת החסות, כי החובה והמצוה עליו לכבד ולאהוב את המלך, את הנסיך והממשלה, אחר יחסו ויגנו עליו, ולדרוש את שלומם וטובתם בכל כוחו ומאודו... לקבל ולקיים ולמלאות את כל החובות המוטלים על הנתין ביחס אל מושל הארץ, על התושב בנוגע אל ארץ מושבו ועל האזרח ביחס למדינה שבה ימצא מכון לשבתו.
...והחובה והמצוה הזאת היא בלי כל תנאי – מבלי התלות, אם המדינה ההיא תתנהג עמך במידת החסד והרחמים, גם אם תגרע ממך ברב או במעט את הזכות והמשפט שלך, לחשוב אותך לאיש באנשים במדינה ולפתח את חיי האנשים על האדמה שעליה נולדת, גם אז חלילה לך מהתרשל למלא את חובתך – היה צדיק בפני עצמך, תם וישר בגלל שם "ישראל" הנקרא עליך. עשה כל זאת בגלל החובה השומה עליך מה', להיות נאמן אל הנסיך והארץ, שבה תשב ותגור, ודרוש את שלום העיר והמדינה, בכל אשר אתך ובכל אשר תוכל לעשות לטובת הארץ ולטובתך עליה.[16]
הטענה של הרב הירש, שנדרשת נאמנות גם אם הממשלה מושחתת, נראית קיצונית. ההלכה המוכרת של "דינא דמלכותא דינא", המחייבת יהודים לנהוג על פי החוק המקומי, חלה רק כאשר החוק אינו מפלה. לכאורה ברור שאותו היגיון צריך לחול כלפי "חובות האזרח לארצו".
על כל פנים, הרש"ר הירש בירך על האמנציפציה, והסביר שהחוקים החדשים יקלו על הקשיים המונעים מהעם היהודי למלא את ייעודו.[17] אולם, הוא גם היה מודע לסכנת הההתבוללות הכרוכה באמנציפציה.[18] הוא ציטט ממגילת אסתר את האופן שבו יהודי פרס התקבלו בקהילה הלא־יהודית, והזהיר את היהודים מפני "הסתנוורות" ממעמדם החברתי החדש.
יחס דו ערכי דומה ניתן לראות בכתבי הרב קוק. בשנת 1923 הראי"ה קוק נאם לכבוד יום הולדתו של המלך ג'ורג' החמישי. הרב קוק, שהיה באותה עת הרב הראשי לישראל, דן בנאומו במצווה לכבד את השלטון המקומי ולתמוך בו. הוא אף ציין לטובה את תמיכתה של אנגליה בהקמת בית לאומי ליהודים.[19]
עם זאת, הכבוד שרחש הרב קוק לאנגליה היה מסויג. מספר שנים לפני כן, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, ניסו מנהיגים ציוניים לשכנע את אנגליה להכיר בישראל כארצם של העם היהודי. הקהילה היהודית הבריטית באותה תקופה פרסמה הכרזה לפיה הם תושבי אנגליה, ואינם רוצים להגר לארץ ישראל. הרב קוק זעם על כך, וכינה את ההכרזה "בגידה".[20]
כך, אנו רואים שלמרות שהרוחות החדשות שנשבו במערב אירופה תמכו בקהילות היהודיות ושיפרו את תנאי החיים שלהן, היה חשש גדול שלחיבוק מהקהילה הכללית יש פוטנציאל לסנוור את היהודים. ההיטמעות בחברה הכללית עלולה להוביל את היהודים לאמונה באידיאלים לא יהודיים, ולגרום לכך שישכחו את ייעודם.
[1] ראו עשהאל אבלמן, תולדות היהודים (דביר), עמ' 340–341.
[2] ראו אסף מלאך, מהתנ"ך ועד מדינת היהודים (ידיעות אחרונות), עמ' 50.
[3] 1766–1813.
[4] 1745–1815 בערך.
[5] ספרו של מרטין בובר על מתח משיחי בין רבנים חסידיים בנוגע להתרחשויות עולמיות (כגון מלחמות נפוליאון) נקרא "גוג ומגוג", דבר המדגיש את מרכזיות המושג בדיונים.
[6] 1745–1812.
[7] פרופסור עמנואל אטקס מהאוניברסיטה העברית טען להיפך: הרב שניאור זלמן העדיף את הרוסים כי הוא סבר שהם ממשלת צדק. אטקס הקדיש לנושא זה פרק שלם בביוגרפיה שחיבר על מייסד חב"ד. ראו בעל התניא (מרכז זלמן שזר), פרק 10.
[9] ירמיהו כט, ד–ז.
[10] ראו רש"י על המשנה.
[11] הרב ישראל ליפשיץ (1782–1860).
[12] תפארת ישראל על המשנה, שם.
[13] ספר אבודרהם, דיני קריאת התורה.
[14] ראו אהרן ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות (אוניברסיטת בר אילן), פרק 10.
[15] 1808–1888.
[16] חורב, דפוס ניו יורק, עמ' 435–438.
[17] אגרות צפון, טז.
[18] חורב כרך א, עמ' 238.
[19] מאמרי הראי"ה, עמ' 302–305.
[20] שם, עמ' 331–332.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)