טעם הבריאה במשנת המהר"ל | סיום

 

לסיום עיוננו במהר"ל, נעבור להיבט של עבודת האדם הנגזרת מטעם הבריאה, ונתבונן בשתי סוגיות הקשורות לעבודת האדם: המצוות והתפילה.

בסוגיית טעמי המצוות, באופן חריג יחסית אצל המהר"ל, הוא מביא שתי שיטות שקדמו לו ודוחה אותן. בדרך כלל הוא מביא רק את שיטתו שלו, וגם אם הוא מביא שיטות של חכמי ישראל אחרים – הוא אינו מזכיר אותם בשמם. כאן הוא מזכיר בפירוש את דעות הרמב"ם והרמב"ן.

אחד ממוקדי הדיון המרכזיים על טעמי המצוות מתחיל מהמשנה:

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב ייזכר שמך, מודים מודים – משתקין אותו.

(ברכות ה, ג)

אחד ההסברים שנותנת הגמרא לאיסור לומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך' הוא "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות". הרמב"ם במורה נבוכים מבין כי דעת התנא במשנה זו היא שהמצוות הן גזירות שאין להם טעמים. הרמב"ם עצמו מתנגד לעמדה זו, וטוען שהיא דעת יחיד בין התנאים – ואיננו מכריעים כמותה אלא כדעה שיש טעם למצוות. הרמב"ן (דברים כב, ו) חולק על הרמב"ם בפרשנות המשנה ואומר כי גם לפי המשנה יש טעמים למצוות, אלא שתכליתן אינן רחמים על הבריות אלא תיקון האדם עצמו. תכלית מצוות שילוח הקן איננה רחמים על הציפור אלא הבניין המוסרי שלנו. המהר"ל מתנגד לשתי השיטות:

הרמב"ם ז"ל כתב בספר מורה נבוכים (ג, מח), כי טעם שלוח הקן, כי הביצים ששוכבת אמם עליהם, והאפרוחים הצריכים לאמם, על הרוב יהיה סבה להניח הכל. כי מה שלוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה. ואם אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ועופות, כל שכן בבני אדם. ולא תקשה על אמרם 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו, כי הוא לאחד מב' דעות אשר זכרנו, רצה לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא רצון הבורא יתברך. ואנחנו נמשכנו אחר הדעה הב', עד כאן. האמת כי יש להפליא הפלא ופלא על דברים אלו, לומר על משנה שנויה בלי מחלוקת, והאמוראים פרשוה בטעמא, ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף נגדה. וגם היא שנויה בלשונה במסכת מגילה (כה, א). ולומר על הכל שאינו הלכה, ומכל שכן דבר שהוא מגיע לאמונה.

והרמב"ן ז"ל בפרשת תצא (דברים כב, ו) האריך מאד בענין זה, ואמר כי טעם שלוח הקן שלא נתאכזר, כמו שהאריך שם. וכן פירש טעם "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח), שלא נתאכזר. וזה דעתו במצות שצוה השם יתברך להעם אשר בחר, לקבוע בהם מדות טובות להטיב להם, מבלי שהוא יתברך מקבל דבר טובה מזה, רק להטיב לנו וגו', זהו יסוד דעתו. ועם כי אין ראוי להשיג על הרב הגדול ז"ל, מכל מקום תורה היא, וללמוד אנו צריכים. כי גם בזה לא נחה דעתי, ולא שקטה רוחי בקרבי. כי לא יתורץ למאן דאמר שלא יטיל קנאה במעשה בראשית, שלא יעשה חלוק ופירוד בין הנמצאים, שציוה שלא נתאכזר עם זאת ולא ציוה עם זאת. ואם כי יכול לומר שאין זה קנאה במעשה בראשית, כיון שאין זה מצד השם יתברך, רק מצד האדם, שציוה על האדם שלא להתאכזר עם זאת, ולא ציוה על זאת. אבל מכל מקום לא יצאנו ידי קושיא זאת, כי למה ציונו על בריה זאת, ולא צונו על אחרת...

אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל - שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו.

(תפארת ישראל ו)

 

המהר"ל מזדעק נגד שיטת הרמב"ם. זאת על פי עמדתו העקרונית, שדברי חז"ל הם הבסיס לתפיסת העולם, ואם הם אינם מובנים – עלינו להתמודד עמם וחלילה לדחותם. לא ייתכן לדעתו ללכת בדרכו של הרמב"ם, לדחות משנה מפורשת ולומר שאיננו הולכים לפיה. גם שיטת הרמב"ן אינה מתיישבת על דעתו של המהר"ל, כיוון שהיא משקפת הנחה שהעולם חסר, והקדוש ברוך הוא צריך לתת לנו מצוות כדי לתקן ולהשלים פערים בו. כיוון שהעולם נברא כפי רצונו של הקדוש ברוך הוא, לא אמור להיות צורך במצוות שנועדו לתיקון. לכן שיטת המהר"ל היא שהמצוות לא נועדו לטובתנו אלא לכבוד ה'. הקב"ה לא ציווה אותנו מצוות בשבילנו, כדי שהחיים שלנו יהיו טובים, מתוקנים או נוחים יותר, אלא כדי שנקבל את מלכותו ונעשה את רצון המלך.

המהלך מקביל למה שמתרחש בסוגיית טעם הבריאה: המהר"ל דוחה את האפשרות שהעולם נברא כדי להיטיב לברואים, ואומר שטעם זה אינו יכול להספיק כדי להסביר את כל הבריאה, לכן חייבים לומר שהכל נברא לגילוי כבוד ה'. גם בנוגע לטעמי המצוות הוא דוחה את האפשרות שכל מטרתן להיטיב לאדם, וטוען שהן נועדו לגילוי מלכות שמים. לא אנחנו הנושא אלא המלך. תכלית הבריאה שיהיה עולם המגלה את מלכותו של המלך.

ממשיך המהר"ל ומחדד נקודה משמעותית:

אף כי האמת כי ימשך מזה, מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו, הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה, מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' א-להינו לעשות החקים האלה לטוב לנו", אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך. רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו. ומה שאמר (מכות כג, ב) "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם [תורה ומצות] וכו', פירושו כי בשביל שיש להם הרבה גזירות, בשביל כך יש הרבה זכות. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות. שאמרו במקומות הרבה 'מצות התורה לאו ליהנות נתנו', אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו (ראש השנה כח, א) המודר הנאה מן השופר, מותר לתקוע בו. והמודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו (שם). והמודר הנאה מן המעין, טובל בו טבילת מצוה (שם). וכהנה רבות בגמרא. והטעם בכולם, מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות, רק לעול על האדם.... אבל בודאי המצוה עלינו כמלך הגוזר על עמו, וכמו שבארנו.

בפועל, המצוות אכן מיטיבות והופכות את האדם לטוב יותר, אלא שלא זו המטרה היסודית שלהן. כיוון שהקדוש ברוך הוא טוב, הרי שמצוותיו טובות והן מביאות טוב לאדם, ולכן כתוב בספר דברים שהמצוות הן "לטוב לנו", אך ההטבה איננה התכלית.

המהר"ל מציין שבפרשת הבריאה, בפרק א בבראשית, מופיע רק שם אלוקים – מידת הדין; אם תכלית העולם היא להיטיב, מתבקש שגם מידת הרחמים תופיע בסיפור הבריאה. מכאן שהבריאה נועדה לגילוי מלכות ה', אלא שכיוון שה' טוב וישר, מלכותו מופיעה בעולם באופן שתואם את הצדק והיושר האלוקיים.

בנקודה זו נבדל המהר"ל ממי שאומר שאין למצוות שום תוכן (כפי שטען למשל ליבוביץ'). המצוות הן טובות, והן נגזרות מהאמת ומהיושר האלוקי, אך לא ייתכן לומר שכל מטרתן היא שלאדם יהיה טוב יותר. ראינו כבר שהמהר"ל לא דחה באופן מוחלט את שיטת אור ה' שהעולם הוא גילוי של ההטבה האלוקית, אלא הסכים עקרונית עם האמירה שדרך השלם להיטיב, ועם זאת טען שהיא אינה מספיקה כדי לשמש טעם לבריאה; גם בעניין טעמי המצוות, המהר"ל אומר שהמצוות מביאות טוב, הן אינן שרירותיות אלא הגיוניות וישרות, אבל התכלית היא גילוי כבוד ה' ולא ההטבה לאדם.

 

טעם התפילה

יסוד דומה מופיע בהסברו של מהר"ל למהותה של התפילה. סוגיית התפילה מתבארת אצל המהר"ל בספר נתיבות עולם, בנתיב העבודה. כך הוא פותח את הנתיב:

זבח רשעים תועבה ותפילת ישרים רצונו (משלי כא). שלמה המלך עליו השלום בא לומר על העבודה שהוא אל השם יתברך, שאין לומר שהוא יתברך חפץ בעבודה הזאת בשביל שהוא יתברך מקבל מזה תועלת מן העבודה, שאם היה הוא יתברך מקבל תועלת מן העבודה זה אין חילוק אליו יהיה התועלת ממי שיהיה הן מרע או מטוב, אבל אצל השם יתברך אינו כך כי זבח רשעים הוא תועבה, ואם כן העבודה אינה בשביל שהיא לתועלת השם יתברך אבל היא לתועלת האדם בלבד.

ומפני שהעבודה הזאת היא לתועלת האדם לבד זבח רשעים תועבה, שאין השם יתברך רוצה בתועלת הרשע, ותפילת ישרים רצונו כי התפילה היא גם כן עבודת השם יתברך והיא רצונו.

ובאולי יקשה לך אם כן שאין העבודה לתועלת השם יתברך אם כן למה צוה על העבודה הזאת שמביא קרבן אל השם יתברך.

אין זה שאלה, כי אף שאין דבר זה לתועלת השם יתברך מכל מקום האדם מוסר עצמו אל השם יתברך, ואף אם אין מוסר נפשו אליו רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מכל מקום גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השם יתברך כאשר מקריב אליו ממון שלו. ונקרא זה עבודה, כי העבד קנוי לרבו והוא וממון שלו הכל לאדון שלו, ולכך כאשר מביא קרבן אליו מורה שהוא שלו כמו העבד שהוא קנוי לרבו, ולכך נקרא זה עבודה אל השם יתברך כאשר הוא מביא קרבן אל השם יתברך...

וזה מורה גם כן על שהוא יתברך אחד ואין זולתו יתברך כי כאשר מקריבין אליו קרבן מורה זה כי הכל שלו ובאשר הכל הוא שלו אם כן אין זולתו והוא יתברך אחד ואם לא היה זה היה אפשר לומר כי יש זולתו אבל בהקרבה שמקריבין אליו מורה שהוא הכל ואין זולתו, ובזה השם יתברך אחד.

ולכך אצל כל הקרבנות לא נזכר רק שם המיוחד בלבד ולא שם אחר רק שם המיוחד, וכל זה מפני שעל ידי העבודה נראה כי הוא יתברך אחד ואין זולתו כמו שאמרנו. וזה מורה גם כן כי הוא יתברך גם כן שלם בתכלית השלימות ומסולק מכל חסרון.

כי כאשר יש חס וחלילה זולתו הרי חסר אותו שהוא זולתו אם כן הוא חסר חס וחלילה, וכאשר אנו עובדין לפניו הרי הכל שלו וכאשר הכל שלו אין כאן חסרון כי הוא הכל ואינו חסר.

ולכך נאמר בקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי לה' (בפסוק לא כתוב לה'), כי האדם כאשר אין לו לחם הוא חסר והלחם הוא השלמתו עד שאינו בחסרון לכך הקרבנות נקראים קרבני מורה על השלמתו לחמי לאשי על שם שאינו חסר.

(נתיב העבודה פרק א)

דברי המהר"ל כאן נראים הפוכים ממה שראינו עד כה. הוא שולל את האפשרות שעבודת ה' נועדה לצורך הקדוש ברוך הוא, ומסביר שהיא לצורך האדם. המהר"ל מבהיר מדוע אין לומר שהעבודה היא לצורך הקדוש ברוך הוא – כי זו תפיסה אלילית. בניגוד לעובדי האלילים שהתפללו כדי לרצות את האלים, הקדוש ברוך הוא אינו צריך דבר ואינו מרוויח כלום מהתפילה, ועל כן הוא אינו חפץ בתפילתם של רשעים. אילו הייתה לו תועלת אישית כלשהי מהקרבן, הרי שהיה יכול להיות לו עניין גם בקרבנות של רשעים. לכן "זבח רשעים תועבה ותפילת ישרים רצונו", מפני שהוא אינו זקוק לזבח ולתפילה עצמם, והשאלה היא רק אם האדם צדיק או רשע. כל זאת בניגוד, לכאורה, לעמדת המהר"ל שהעולם לא נברא לצורך האדם אלא לצורך גבוה.

ואלו תפלת ישרים רצונו של השם יתברך אף שהתפלה שהוא מבקש מן השם יתברך הוא לתועלת שלו כמו שהוא כל תפלה, ועם כל זה עבודה הזאת של הישר הוא היא התפלה היא רצונו, ועוד יתבאר בסמוך. ואין לשאול איך אפשר לומר שהתפלה היא עבודה אל השם יתברך, והרי עבודה זאת על מנת לקבל פרס ואם כן למה נקראת התפלה עבודה. שכבר אמרנו כי כל ענין העבודה מורה שהכל נקנה אל השם יתברך והוא שלו, וכך מורה העבודה של הקרבנות כמו שהתבאר, וכן התפלה שמתפלל לפניו כמו עבד שמתפלל לפני אדון שלו על צרכיו אשר הוא מבקש ובזה נראה כי האדם צריך לו, ואם כן שהאדם נתלה בו יתברך הוא שלו שכל אשר נתלה באחד הוא שלו וכמו שיתבאר עוד, ולכך התפלה היא עבודה גמורה שמורה שהאדם נתלה בו יתברך ולכך הוא שלו.

(שם)

המהר"ל עובר לבאר את עניינה של התפילה. במבט ראשון עניינה של התפילה הפוך משל הקרבן. בקרבן האדם נותן משהו לקב"ה, ואילו בתפילה האדם מבקש דברים מהקב"ה. אולם המהר"ל מבאר את תכליתה הסופית של התפילה: האדם מתפלל לצורך עצמו, אך בעצם העובדה שהוא מתפלל לקב"ה הוא מבטא את קבלת מלכותו, ואת תלותו המוחלטת בו. מלכות ה' היא עובדה קיימת ומוחלטת, אלא שהאדם צריך לגלות אותה, וזה נעשה על ידי התפילה.

בדומה לדברי המהר"ל שראינו בשיעורים הקודמים, שהאמת היא אמת מצד עצמה, אלא שעל הבריאה מוטל להביא אותה לידי ביטוי – המתפלל מכיר בעובדה שכל העולם מצוי ברשותו של הקדוש ברוך הוא, ורק בידו לעזור לו ולהחליט מה יארע לו. בזה הוא רואה את עצמו כעבד ה' שאין לו קיום בלעדיו. תכליתה של הכרה זו היא אלוקית.

המהר"ל מבאר את ההבדל בין עבודת ה' ובין התפיסה האלילית, שלפיה האל צריך את הקרבנות. העבודה אינה אומרת שיש לקב"ה חיסרון חלילה, אלא מדגישה את שלמותו דווקא. אצל בשר ודם, אם נותנים לאדם לחם, משלימים חיסרון שהיה לו; אולם כלפי הקב"ה, הבאת "קרבני לחמי לאשי" מבטאת שהכל שלו, ואם כן אין לו שום חיסרון. העבודה אינה משלימה את חסרונו אלא מבטאת את שלמותו.

ממשיך המהר"ל ואומר כי דווקא לפי שיטה זו, הקב"ה רוצה בתפילתו של האדם:

ומפני כך כתיב גם כן טרם יקראו ואני אשמע, ואיך אפשר לומר שהוא שומע טרם יקראו, אבל פירושו אני חפץ לשמוע, וזהו ואני אשמע כלומר מבקש אני לשמוע תפלתם. וכל זה רמז הכתוב ותפלת ישרים רצונו, כי הוא יתברך רוצה בעבודה אשר העבודה מורה כי הוא יתברך אחד והכל שלו וזה מורה על השלמתו, ולפיכך מתאוה לתפלתן של צדיקים כמו מי שמתאוה אל השלמתו.

לפי האלילות, האל רוצה בעבודה רק מפני שהוא חסר וזקוק לקרבנות; אולם בעבודת ה', לפי המהר"ל, הקדוש ברוך הוא חפץ בעבודה מצד עצמה, מפני שהיא היא האמת. האמת היא מלכות ה' שאפס זולתו, והקדוש ברוך הוא חפץ בגילויה בידי האדם.

אם נסכם את שיטת המהר"ל, הרי שהעוגן היסודי של שיטתו הוא דברי חז"ל, שהעולם נברא לכבודו של הקב"ה. העולם נברא בשביל הקב"ה, לא כי הוא זקוק למשהו, אלא דווקא כי הוא שלם, כי הוא האמת העליונה, והאמת מעצם מהותה ראויה להתגלות. העולם לא נועד להיטיב לאדם, ודווקא בזה הוא הופך להיות עולם משמעותי יותר לאדם. במקום שהקב"ה יברא עולם רק כדי "לשרת" את האדם במדרגתו הארצית ולהיטיב לו, האדם נוטל חלק בעולם אלוקי. יסוד הבריאה לכבודו מתבטא גם בכך שהבריאה תלויה באופן מוחלט בבורא, ותלות זו מתבטאת בחיוב המוחלט שלנו במצוות, ובתפילה שאמנם עוסקת בטובתו של האדם, אך היא מבטאת את תלותו המוחלטת בקב"ה.