טעם הבריאה במשנת רמח"ל | 2

 

כשעסקנו בדברי האר"י הקדוש ראינו שיש בדבריו שני כיוונים לטעם הבריאה –יסוד גילוי שמותיו של הקב"ה ויסוד ההטבה לנבראים. בעיוננו ברמח"ל עד כה, ראינו כיצד הוא מפתח את יסוד ההטבה, וכעת נראה שגם אצלו יש יסוד נוסף.

היסוד השני של האר"י מופיע בתמצות בתחילת ספר "אוצרות חיים". שם כתוב שעלה ברצונו של הקב"ה לברוא את העולם "מהסיבה הנודעת שהיא להיקרא רחום וחנון". הרמח"ל כתב הגהות על אוצרות חיים, ושם הוא מעיר:

זאת אינה הסיבה הראשונה אלא השנייה, והראשונה התכליתית היא עניין ההטבה.

הרמח"ל מביע בכך את עמדתו בשאלה מה היחס בין שני הטעמים. הטעם הראשי הוא מגמת ההטבה, והטעם להיקרא רחום וחנון הוא רכיב בתוך המערכת של ההטבה. צריך לדון מה עניינו ומה הוא בא להוציא לפועל, אך הוא חלק ממערכת שנוצרת מהמגמה הרחבה יותר. כיוון שב"אוצרות חיים" נזכרים רק השמות "רחום וחנון", ולא מכלול רחב יותר של שמותיו של הקב"ה, אפשר לתת הסבר פשוט, שחלק מההטבה הוא גילוי מידותיו של הקב"ה שמיטיבות עם הנבראים.

באופן דומה לרמח"ל כאן, כותב גם רבי יוסף אירגאס בספרו "שומר אמונים" שראינו בשיעורנו על האר"י. מעניין ששניהם, גם השומר אמונים וגם הרמח"ל, שייכים לאותה מסורת של מקובלי איטליה (השומר אמונים היה מאלו שתהו על קנקנו של הרמח"ל כשפרצה הסערה, והוא פנה במכתב לרבו כדי לדעת אם אין לחשוד בו בשבתאות). הרמח"ל מכריע אם כן באופן דומה לשומר אמונים, בנוגע ליחס בין שני הטעמים של האר"י.

לפי זה ההטבה היא הטעם המרכזי לבריאה, אך כעת נראה את דברי הרמח"ל בספר דעת תבונות, משם עשויה לעלות תמונה שונה.

 

טעם הבריאה על פי דעת תבונות

ספר דעת תבונות כתוב כדו-שיח בין הנשמה לשכל. הנשמה שואלת, והשכל הוא העונה. בפתיחת הספר הנשמה רוצה לברר את עיקרי האמונה, וממקדת את הדיון בסוגיות ההשגחה והגמול, שאינן ברורות לה, בעוד שאר עיקרי האמונה ברורים לה. יסודות ההשגחה והגמול מתוארים בדבריה לא רק כבלתי מובנים דיים, אלא כנראים הפוכים מכפי שמתנהלת המציאות. השכל עונה לנשמה דרך הסבר ארוך על ייעוד האדם, וכשהנשמה שואלת למה זהו ייעוד האדם, מסביר לה השכל שהייעוד נגזר מטעם הבריאה. ומהו טעם הבריאה? כאן אומר הרמח"ל את השיטה שראינו כבר בפעם הקודמת, שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב, וההטבה השלמה היא על ידי שהטוב יהיה עצמי לאדם, לכן עליו להשיג את טובתו בעצמו ובבחירתו.

אלא שבשלב זה של הספר מתפתח דיון רחב יותר, ואנו צריכים לעקוב אחריו כדי לראות לאיזה חידוש הוא יוביל בסוגית טעם הבריאה.

השכל מתאר עתה מהו הטוב שאמור האדם לקבל. הטובה הגדולה ביותר שביכולתנו להשיג היא הדבקות בקב"ה והשגת כבודו ושלמותו; אלא שאיננו יכולים להגיע בשכלנו הצר להשגתו יתברך, והדבר העיקרי שביכולתנו להשיג הוא ייחודו של הקב"ה. השכל מסביר זאת דרך שרשרת של טענות, ומביא בין השאר את הפסוק: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד" (דברים ד, לט). התורה מלמדת שמה שביכולתנו לדעת הוא שאין עוד מלבדו. אין הכוונה שהנבראים אינם קיימים, אלא שהשליטה המלאה היא בידו, ואין כוח נפרד ממנו (יסוד זה עוד יתפתח בהמשך הדורות לכיוונים נוספים, בתורת החסידות).

לעתיד לבוא מתגלה הייחוד. כיצד מתגלה הייחוד? גם כאן מחדש הרמח"ל יסוד משמעותי. הקב"ה מסתתר, ונותן כביכול לכוחות הרשע לעשות כל מה שהם חפצים, ובעולם נראה שהכוחות הרעים הם עצמאיים. בסוף ההיסטוריה מתגלה לא רק שהקב"ה מנצח אותם, אלא גם שכל מה שעשו כוחות הרשע כשפעלו כביכול נגדו, באמת שירת את מגמתו. דוגמה מובהקת לזה היא מגילת אסתר: לאורך המגילה המן עושה את מעשיו מטעם עצמו ופועל להשמיד להרוג את כל היהודים, ובסוף מתברר שכל צעד וצעד שעשה המן רק כרה לעצמו בור עמוק יותר. הגדולה שלו, הגזרה על היהודים, בניית העץ למרדכי וכן הלאה – הכל משרת בסופו של דבר את הישועה של היהודים. זו דוגמה ממאורע היסטורי אחד, ולעתיד לבוא, לפי הרמח"ל, יתגלה מבט זה למפרע, ויתברר שכך פעלה ההיסטוריה כולה.

גילוי הייחוד יהיה לעתיד לבוא, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ואילו בינתיים, לאורך כל תקופת ההסתר, זהו זמן עבודת האדם. יש לנו עבודה רוחנית להאמין בייחוד, גם כשהוא אינו ניכר. אמירת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הבסיסית כל כך באורח החיים היהודי, היא חלק מהשרשת אמונת הייחוד.

 

מרכזיותו של יסוד הייחוד

כך מסתכם מהלך שתחילתו ביסוד ההטבה, וסופו בהצבת ייחוד ה' בתור התכלית, כי השגתו היא הטובה הגדולה ביותר עבור האדם. לפי זה ההטבה היא תכלית הבריאה, ואופן ההטבה הוא בהשגת ייחוד ה', כיון שהשגה זו היא האושר המלא של האדם.

לאחר שפרס את היסודות הללו מסכם הרמח"ל את המהלך:

אמרה הנשמה - נקבץ איפוא כל אשר דברנו עד עתה בענין הזה, כי רב הוא:

אמר השכל - הכלל קצר ונוח לקבלו. רצה הרצון העליון לגלות ולברר אמתת יחודו - שאין שום יכולת נגד יכלתו כלל ועיקר, ועל היסוד הזה בנה עולמו בכל חוקותיו. והכלל הוא, מה שהוא מסתיר פניו ונותן מקום לרע לימצא, עד שיחזור ויגלה טובו, והרע לא ימצא עוד, ונראה יחוד ממשלתו. ובין כך ובין כך ניתן מקום עבודה לאדם כל זמן שהחסרון נמצא, והשלמות עומד להתגלות; ואחר שנתגלה - הוא זמן קבלת השכר על העבודה שנעשית כבר:

(דעת תבונות, מא-מב)

סיכום זה משנה את הצליל שליווה אותנו עד עתה, ושם את גילוי הייחוד לא כאמצעי בלבד להטבה, אלא כמטרה עצמה. הנשמה שמה לב לכך ומעמתת בין שני היסודות:

אמרה הנשמה - עדיין יש לי מקום מעט לשאלה, למה אנו צריכים לומר שהכל עומד על ענין היחוד הזה? הלא טובה הסברא הראשונה אשר שמעתי מפיך בתחלת דבריך, שרצה הקב"ה להטיב הטבה שלמה אל נבראיו, וראה שצריך לזה שיקבלוה בזכות ולא בצדקה, על כן שם השכר והעונש בעולם, כדי שיקבלו הטובה בשכרם, וכנגד זה שם רק הבחירה כדי שיהיה מקום לשכר ועונש:

אמר השכל - אבל המעשה מוכיח שהיחוד הוא העומד להתגלות. כי אנחנו רואים הבטחות הנביאים שהבאנום למעלה כבר, אשר הם מבטיחים שהקב"ה יגאל את ישראל על כל פנים, אפילו בלא זכות, ושיסיר יצה"ר מבני האדם ויכריחם לעבדו; והנה כל אלה הם נגד השכר ועונש ונגד הבחירה. ואם היתה הכונה באמת להעמיד ענין הבחירה והשכר ועונש, דהיינו שיהיה העולם תמיד בנוי מבני בחירה, להיות צדיקים או רשעים כרצונם, ותמיד יהיה טוב לצדיקים או רע לרשעים, היה צריך שזה יהיה תמיד, ולא יהיה לו הפסק; וזה היה - שהקב"ה היה רוצה להחזיק במדת המשפט, להעמיד כל בריותיו בה כל הימים. אבל זה ידענו שאינו כך, כמו שהוכחנו מן המקראות, וכמבואר לנו בדברי חז"ל, שסוף כל סוף תסור הבחירה מן האדם, ולא יהיה עוד רעות בעולם, וכבר אמרו (ברכות י ע"א), "יתמו חטאים מן הארץ כתיב". אם כן, אין סוף הכונה על השכר ועונש, אלא על התיקון כללי. אלא שהרכיב הקב"ה שני הדברים כאחד, והיה זה מעומק עצתו לסבב הכל אל התיקון השלם. ועוד נדבר מזה לפנים בס"ד בבואנו אל פרטי ההנהגה, כי הוא ענין עמוק ועיקרי מאד.

(דעת תבונות שם, מג-מד)

הנשמה מקשה: אם אפשר היה להסביר את כל ייעוד האדם לפי עיקרון ההטבה, מדוע נוסף כעת עיקרון הייחוד? השכל עונה שיש יסודות שעיקרון ההטבה אינו יכול להסביר, והוא מונה כמה מהם.

הראשון – הנביאים מבשרים שהגאולה אינה מותנית בזכות, והיא תבוא גם אם עם ישראל לא ייטיב את דרכיו. לעומת זאת, לפי עיקרון ההטבה הבאה בזכות, הכל צריך להיות על פי הגמול. שנית, המקורות מלמדים שלעתיד לבוא תתבטל הבחירה החופשית, והקב"ה כביכול "יכריח" את האדם לעבוד אותו – "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו", ואילו לפי עיקרון ההטבה, העבודה צריכה להיות בבחירתו הגמורה של האדם. השלישי, נוסף על הבחירה שעתידה להתבטל, מובטח לנו שהרע עצמו עתיד להתבטל. המשמעות היא שעיקרון הגמול לא ימשיך לנצח, והמצב ישתנה להנהגה אחרת. לכן יסוד ההטבה אינו מספיק בשביל להסביר את בריאת העולם לפי אמונת ישראל. אמנם חשוב לציין כי אין הכוונה שיסוד ההטבה אינו נכון כלל, אלא שהוא חלק ממגמה רחבה יותר.

זה אחד מהמקומות שבהם הרמח"ל מוסיף עוד יסוד לטעם הבריאה, שעומד לצד יסוד ההטבה ואולי עמוק ממנו. אם קודם נדמה היה שהייחוד הוא סעיף משנה בתוך ההטבה, בדעת תבונות נראה שההטבה היא סעיף משנה בתוך הייחוד.

מבחינה נוספת נראה שיסוד הייחוד הוא יסוד אחר לגמרי, שנבדל מהותית מההטבה. יסוד ההטבה הוא פרטי ואישי, הוא אינו קשור להיסטוריה של העולם אלא לביוגרפיה של האדם. יסוד הייחוד, כפי שמפרט הרמח"ל בהמשך דעת תבונות, מסביר את כל הציר ההיסטורי עד לגאולה. כשהרמח"ל מדבר על השינויים לעתיד לבוא שסקרנו קודם, הוא אינו מציג כמה קושיות נקודתיות, אלא עומד על מגמה רחבה שהעולם נע אליה.

 

בין ההטבה לייחוד – קל"ח פתחי חכמה

ראינו אם כן שני יסודות לטעם הבריאה בדברי הרמח"ל, ההטבה והייחוד. את ההטבה יכול היה הרמח"ל ליטול גם מהוגים שקדמו לו, דוגמת רס"ג ור' חסדאי קרשקש, אבל את הייחוד לא מצאנו במפורש אצל קודמיו כמסביר את טעם הבריאה. היחיד שאולי קדם בזה ברמח"ל הוא רבנו בחיי, שנושא הייחוד פותח את ספרו חובות הלבבות. השער הראשון הוא שער "הייחוד והאמונה", ובתחילתו אפשר להבין שרבנו בחיי מעמיד את הייחוד בתור המטרה המרכזית לבריאה (אם כי הוא עוסק רבות בהמשך ספרו גם ביסוד ההטבה של הקב"ה לאדם), אך הוא אינו מפתח זאת בהמשך. מעניין כי יש קשרים רבים בין הרמח"ל ובין ספר חובות הלבבות. המבנה ההדרגתי של מסילת ישרים מזכיר את המבנה של חובות הלבבות, שניהם עוסקים בהקדמתם בבעיה שבהזנחת לימוד המוסר לטובת פלפולים בהלכה, ועוד. מכל מקום, אצל רבנו בחיי לא נאמר במפורש שהעולם נברא כדי לגלות דרכו את ייחוד ה'. יסוד הייחוד הוא בסיס הספר, אך הוא אינו מסביר אותו במפורש כטעם הבריאה.

מה בסופו של דבר היחס בין ההטבה לייחוד, האם הם עומדים זה לצד זה? האם אחד מהם עיקרי והשני משני לו? שאלה זו מלווה אותנו בחיבורים נוספים של הרמח"ל. בחיבורים מוקדמים של הרמח"ל מופיע רק יסוד ההטבה, ובחיבורים מאוחרים יותר מופיע גם יסוד הייחוד. יש חיבורים של הרמח"ל שמופיע בהם רק יסוד ההטבה, וחיבורים שמופיע בהם רק יסוד הייחוד. החיבורים שמופיע בהם רק הייחוד הם מאוחרים יותר בכתיבתו של הרמח"ל, דוגמת דעת תבונות וקל"ח פתחי חכמה. כעת שתי אפשרויות עומדות לפנינו: האחת היא שאכן יסוד הייחוד הוא המרכזי, והוא מחליף את יסוד ההטבה שנראה בתחילה כטעם הבריאה. את האפשרות השנייה נראה בפתיחתו של הרמח"ל לפרקים הראשונים בספר קל"ח פתחי חכמה.

פתח א נפתח כך:

יחוד האין סוף ב"ה הוא - שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבנין.

(קל"ח פתחי חכמה פתח א)

בפתח א, הקל"ח מציב את יסוד הייחוד כיסוד של כל הבנין. בפתח ג כותב הרמח"ל:

תכלית בריאת העולם הוא להיות מיטיב כפי חשקו הטוב בתכלית הטוב:

אחר שבארנו אמונתנו בו ית"ש, נבא עתה לבאר פעולותיו:

א. תכלית בריאת העולם, זה פשוט, שכל פועל - פועל לתכלית:

ב. הוא להיות מיטיב, פירוש - לא לצרכו, כי הוא אינו צריך לבריותיו, אלא לברוא בריות להיטיב להם:

ג. כפי חשקו הטוב, אם תשאל - ומהיכן נולד זה התכלית? התשובה ברורה, כל טוב חשקו להיטיב, הרצון ב"ה הוא תכלית הטוב, אם כן חשקו להיטיב:

ד. בתכלית הטוב, לפי שהוא תכלית הטוב, גם חשקו הוא להיטיב בתכלית הטוב. וזה הטעם למה עשה העולם בזה הדרך של בחירה ושכר ועונש, לפי שזהו הוא תכלית הטוב, וכדלקמן במאמר שלאחר זה:

(קל"ח פתחי חכמה פתח ג)

מה היחס בין שני הפתחים הללו שלכאורה סותרים זה את זה? פתח א עסק בקב"ה, ושם הייחוד עמד במרכז, אבל פתח ג עובר לשאלה למה הוא ברא את העולם, ושם את ההטבה במרכז. ממשיך הרמח"ל בפתח ד:

רצה האינסוף ברוך הוא להיות מיטיב הטבה שלמה, שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו. ושיער לגלות בפועל יחודו השלם - שאין שום מניעה נמצאת לפניו, ולא שום חסרון. לכן שם ההנהגה הזאת שהוא מנהג, שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינו במה שנתן בתחילה מקום לרע לעשות את שלו, ובסוף הכל כבר כל קלקול נתקן, וכל רעה חוזרת לטובה ממש. והרי היחוד מתגלה, שהוא עצמו תענוגן של נשמות.

(קל"ח פתחי חכמה פתח ד)

הרמח"ל מסכם כאן סופית את היחס בין ההטבה לייחוד – ההטבה היא היסוד העיקרי, והדרך לממש את ההטבה הזו היא באמצעות גילוי הייחוד, שהוא "תענוגן של הנשמות". נצטרך לברר אם סיכום זה מנוגד לדעת תבונות, או שהתפיסה שהייחוד הוא רכיב בתוך מגמת ההטבה היא גם כוונתו של הרמח"ל בדעת תבונות. בבירור זה נעסוק בשיעור הבא.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב.