לך לך | ויקרא אברם בשם ה'
השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת לך לך ה'תשפ"ב. סיכם מרדכי סמבול, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
***
פתיחה: בין אברהם ונח
מפרשים ומדרשים רבים עמדו על ההשוואה בין אברהם לנח, הן מבחינה תוכנית הן מבחינה לשונית. כך, כשם שנאמר "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט), גם אברהם נצטווה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א).
עם זאת, לא רק ההשוואה בין נח לאברהם בולטת, אלא גם הניגוד ביניהם, בפרט בנוגע לדאגה לבני דורם: אנחנו יודעים שאברהם התפלל עבור אנשים אחרים כמו פרעה ואבימלך, ואפילו על אנשי סדום, ואילו על נח לא מצינו (לפחות לא בפשט הפסוקים) שהתפלל על בני דורו שיינצלו מן המבול. ההבדל ביניהם מומחש היטב במשל חסידי ידוע המבדיל בין נח שהיה 'צדיק בפרווה' ובין אברהם שהיה 'צדיק בתנור': המשל מתאר מקרה שבו היו הרבה אנשים בחדר קר. בתגובה, אחד מהם קם ולבש מעיל פרווה וכך נהיה לו חם – אף על פי שלכל השאר עדיין היה קר. לאחר זמן קם מישהו אחר קם והדליק את התנור – וכך נהיה חם לו, ולכל שוכני החדר. 'צדיק בפרווה' זה נח שדאג לעצמו שיינצל מן המבול, ואילו 'צדיק בתנור' זה אברהם שהתפלל על בני דורו.
ברצוני להצביע על הבחנה מעט שונה בין נח לאברהם. נדמה לי שמוקד ההבדל ביניהם איננו בשאלת האכפתיות, אלא בשאיפה להפיץ את המסרים שבהם הם האמינו: נח היה צדיק ועסק בעבודה עצמית, אבל הוא לא התעסק בחייהם של אנשים אחרים – אולי מתוך כבוד האדם וכבוד הבריות. נח האמין שכל אחד צריך ללכת בדרכו, ואין זה מעניינו באיזו דרך אנשים אחרים מחליטים ללכת.
לעומתו, אברהם לא היה יכול לשמור 'בפנים' את מה שהאמין בו. הוא לא היה יכול לשמור את הקריאה בשם ה' אצורה בתוכו בלי להוציא אותה החוצה, כפי שנאמר בירמיהו בהקשר אחר: "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (ירמיהו כ', ט). הוא מנסה לשמור את הנבואה שלו לעצמו, ולאצור אותה בקרבו. ירמיה נרדף רבות בגלל נבואותיו על ידי המלך ואנשים אחרים, ולכן הוא רצה להפסיק לומר אותן – אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק, הן בעבעו בתוכו ופשוט יצאו החוצה. כך גם אברהם: הוא לא היה יכול לשמור בתוכו את הקריאה בשם ה' ואת ההליכה בדרכיו, והיה חייב להפיץ קריאה זו לכל העולם.
אכן, אותה קריאה גדולה בשם ה' הצליחה לפעול את פעולתה. אמנם אונקלוס מתרגם את המילים "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית י"ב, ח) כמתייחסות לתפילה, אך בוודאי קריאתו של אברהם לא התמצתה בכך, וכללה גם את הפצת דרך ה' להמונים. כך, הרמב"ם מתאר בתחילת הלכות עבודה זרה "שנתקבצו אליו אלפים ורבבות" (הל' עבודה זרה א', ג). גם הרמב"ן שם (בראשית י"ב, ח) מסביר שאברהם קרא בשם ה' במובן של הפצת האמונה בו להמונים ואף חותם בדברי המדרש: "מלמד שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה" (בראשית רבה [וילנה] לך לך ל"ט, טז).
הפצת האמת
בעידן המודרני, וביתר שאת בעידן הפוסט־מודרני, גישה רווחת היא שלכל אחד יש אמת משלו, וכל אחד צריך ללכת בעקבותיה ולעשות את מה שהיא מורה לו. גישה זו נפוצה מאוד בעקבות מלחמת העולם השנייה, אז אנשים רבים חשו שהם אינם מעוניינים יותר להיות חיילים בצבא של מישהו אחר, ובכלל לשרת כל יעד 'גדול' חיצוני.
הרתיעה מכניעה למרות וליעד 'גדול' מובנת, אבל הגישה שצמחה בעקבותיה הובילה ללא מעט בעיות. מן הגדולות שבהן, נמצאת בעיית התפרקות המערכת המשפחתית ואיבוד הקשר למסורת: כשכל אחד מנסה לבנות בעצמו את 'האמת שלו', הצעירים אינם מקשיבים עוד למסורת שנושאים הוריהם, וכך המסגרת הבסיסית ביותר – המשפחה – נפגעת קשות.
כנגד גישה זו, ניצבת גישתו של אבינו אברהם, הראשון לקרוא בשם ה' בעולם: יכול להיות שהוא טרח להפיץ את האמונה בקב"ה מתוך רצון לשתף אחרים בדרך האמת שנתגלתה לו, וכך לסייע להם. אבל יכול מאוד להיות שהמניע המרכזי לא היה הטובה שתצמח למי שילך בדרך ה' בעתיד, אלא פשוט הרצון להפיץ את האמת באשר היא האמת. כשאדם ניצב בפני אמת כל כך כבירה ועמוקה הוא פשוט איננו מסוגל לשמור אותה לעצמו. לא נותרה לו ברירה אלא 'לקרוא בשם ה''.
אמונתו של אברהם
החידוש הגדול בקריאת אברהם בשם ה' איננו מסתכם בכך שיש א-ל אחד ולא אלילים רבים. זה חידוש חשוב כשלעצמו כמובן, אבל הוא טומן בחובו משמעות עמוקה הרבה יותר: בהנהגת ה' בעולם אין פן של תחרות. ברגע שיש אלים רבים, יש ביניהם תחרות. כל אחד מהם מנסה להרוויח יותר – על חשבון השני. יצר התחרות הוא שורשן של רעות רבות בעולם, שנובעות מכך שכל אחד מנסה להיות רק קצת יותר טוב מהשני. לעומת זאת, משהתברר שיש א-ל אחד, אזי הוא א-ל מושלם ואין מי שיכול להתחרות בו. לגביו לא ניתן לדבר על 'מניע תחרותי' כביכול.
כפועל יוצא מכך, מסתבר שאין לא-ל רצון לעשות דברים עבור עצמו. הפילוסופים תיארו את הא-ל כמושלם עד כדי שהוא איננו רוצה בדבר אפילו עבור עצמו, ובעקבות כך טענו כי אין לו רצון כלל. לדבריהם, העולם קיים כמין תוצר לוואי של מחשבתו, ולא משום שיש לו רצון חיובי בקיום העולם. גם כנגד תפישה זו ניצבת קריאתו של אברהם: אכן, הקב"ה איננו רוצה בדבר עבור עצמו, אך יש לו רצון – והוא מופנה כלפי אחרים. הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב עם ברואיו כפי שכותב הרמח"ל בספרו דרך ה' (ח"א ב', א). חוסר רצון מאפיין מתים או דוממים, אבל אברהם מפיץ את הבשורה של "אֱ-לֹהִים חַיִּים", ולפיה הקב"ה מעוניין בטובתן של הבריות, ולשם כך ברא את העולם. זהו חידושו המחשבתי, הרעיוני, הגדול של אברהם אבינו, ועליו מושתתת דרך האמת שהוא הפיץ בעולם.
דרך ה'
חידושו של אברהם אבינו איננו רעיוני בלבד, ויש לו משמעויות מעשיות ברורות.
בראש ובראשונה, תפישתו הרעיונית האחדותית של אברהם אבינו מביאה לכך הוא מנחיל לבניו ובני ביתו את שמירת "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). אברהם מנחיל לבניו את הדרישה המוסרית, "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", ואותה הוא מזהה עם לא אחרת מאשר "דֶּרֶךְ ה'". א-ל אחד, שאין לפניו קנאה או תחרות, הוא א-ל צדק, המחייב את האדם להיות מוסרי.
אמונתו של אברהם מביאה לציווי נוסף: ברית המילה. סימונה הפיזי של בריתו עם הקב"ה. משמעותה של ברית המילה דומה לזו של רציעת עבד. בעולם העתיק, אדונים היו מסמנים את השעבוד על ידי פגיעה באחד מאיבריו של העבד – רציעת האוזן, או פגיעה באבר אחר.
אלא שלעומת רציעת העבד, עומד חידושה הגדול של ברית המילה: הקב"ה איננו כופה את סמכותו על אף אחד, והוא איננו 'רוצע' את האדם. להיפך – האדם בוחר להיות עבד ה', והוא זה שאחראי לעשיית ברית המילה, שבתורה גם היא איננה הורדת איבר במלואו, אלא רק פגיעה קטנה בו. האדם משעבד את עצמו לקב"ה ומקבל על עצמו את מלכותו. רעיון השארת הבחירה והאחריות לקיום הברית דווקא בידי האדם הוא חידוש גדול שהפיץ אברהם אבינו.
המאמץ בשמירת "דרך ה'"
אחרי שהבנו היטב את חידושו הרעיוני והמוסרי של אברהם אבינו, שבאמצעות הפצתו "נתקבצו אליו אלפים ורבבות" (הל' עבודה זרה א', ג), יש לברר נקודה נוספת: לאן נעלמו כל ה"אלפים ורבבות" שהתקבצו אל אברהם? אם המסר שהפיץ אברהם היה כה משכנע עד שהמונים נלוו אליו, לאן הם נעלמו אחרי מותו? שאלה מקבילה, ו'חדשה' יותר, היא מה גורם להצלחה הגדולה בהפצת הנצרות והאסלאם, לעומת היהדות שנותרה דת של עם קטן ומצומצם.
דומה שהתשובה לשתי השאלות הללו קשורה בשני חידושיו של אברהם אבינו: המוסר הא-להי וברית המילה.
הדרישה הנוצרית מן המאמין פשוטה מאוד: כל שנדרש הוא אמונה בעיקרים מסוימים, בלי להציב דרישות מעשיות רבות. דרך זו הפוכה לגמרי מדרכו של אבינו אברהם, וברית המילה מוכיחה זאת היטב: ברית המילה מוכיחה שהאדם צריך לפעול בעצמו, ולשעבד את עצמו מרצונו אל הקב"ה. האדם נדרש לפעול בעולם כעבד ה', ולקדם את העולם ולפתחו.
ברית המילה איננה מביעה רק את חובתו של האדם לפעול, אלא גם את הדרישה להתמסרות. ברית המילה קשורה למידת הדין, ולא בכדי הובילה ללידת יצחק, אשר גם הוא מייצג את מידת הדין, ואת המוכנות להקריב את הכל על גבי המזבח. מברית המילה וממסירותו של יצחק אבינו, אנו למדים שאין ארוחות חינם, והאדם נדרש לעמל וליגיעה כעבדו של הקב"ה.
הדרישה לפעולה מעשית, ואף למסירות והקרבה, איננה קלה למילוי. לעומת זאת, הסתפקות בהצהרה על אמונה בעקרונות מסוימים קלה מאוד למימוש. הדרישה לפעולה מעשית היא שמנעה את התפשטות היהדות באופן שבו התפשטה הנצרות.
בעוד הנצרות נפוצה בין השאר באמצעות ביטול ברית המילה וכל הכרוך בה, האסלאם נפוץ באמצעות טשטוש חידושו הראשון של אברהם, הנוגע למוסר הא-להי: האסלאם מדגיש את כוחו ועוצמתו של ריבון העולם, אשר משליט את עצמו על האדם בכוח. הדגשת עוצמתו הכובשת של ריבון העולם גוררת כמובן הפצה כוחנית של הדת. כך נפוץ האסלאם בלי להותיר בררות רבות לאוכלוסייה הנכבשת. דרך זו מביאה להפצה רחבה ומהירה הרבה יותר, לעומת היהדות שלא נקטה בדרך זו.[1]
מסיבות אלו, אומת המאמינים שהלכה אחרי אבינו אברהם, לא האריכה ימים: אברהם אבינו לא השתמש בכפייה לטובת קידום האמונה, ובנוסף, הציב רף בלתי מתפשר של דרישות מן המאמינים. השילוב בין אפשרות בחירה ובין הצבת דרישה קשה למילוי, מגביל את יכולת הפצת האמונה בה', ובהמשך גם מוביל להצטמצמות קבוצת המאמינים בקב"ה.
חתימה
מאבינו אברהם למדנו את החובה הגדולה לפעול בעולם. עלינו לפעול למען הפצת דת האמת ודרך ה', ולקרוא "בְּשֵׁם ה'", וחובתנו לעמול על בריתנו עם הקב"ה, ולקבל את מלכותו.
כל זאת, תוך שאנו זוכרים ש'אין ארוחות חינם': דת האמת איננה רעיון יפה ונכון בלבד. דרך ה' דורשת מאמץ ועבודה רבה, ואיננו בני חורין להיבטל ממנה.
[1] הדרך שבה מאמינים מסוימים תופשים את הא-ל מנוכרת לתפישתנו את הקב"ה כא-ל של חסד ומוסר, שאיננו כופה את עצמו על האדם, אלא נותן לו את הבחירה אם להשתעבד אליו אם לאו. תפישה שמבטלת ממד זה, ותופשת את הקב"ה כבעל מניע 'תחרותי', היא עבודה זרה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)