סיפור החסיד והמסקל וסיפורי חסידים (2)

בשיעור שעבר קראנו את הסיפור מהתלמוד הבבלי (בבא קמא נ ע"ב) על החסיד והמסקל:

ת"ר: לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים.
ומצאו חסיד אחד, אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך!
לגלג עליו (/שחק עליו)[1]
לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.

השיח בין החסיד החז"לי והאיש המסקל בסיפור הזה מזכירים סיפור חסידי על הרבי מקוצק (שיח שרפי קודש, פר' ראה, עמ' קכו):

פ"א [פעם אחת] הלך הה"ק [הרב הקדוש] הר"מ מקאצק [ר' מנחם מנדל מקוצק] זצלל"ה לפשיסחא, להרבי ר' בונם זצלל"ה,
ובאמצע הדרך פגע בו עשיר ושוע אחד אשר הי'[ה] עמו מנעוריו,
והעשיר הי' יושב בעגלת צב עם מבחר הסוסים, וקרא להה"ק מקאצק לישב עמו על העגלה,
והעשיר הנ"ל הי' אז מן החפשיים [יהודים שאינם שומרים מצוות].
ובעת שהי'[ו] יושבים יחד הי'[ו] מדברים בדברי חכמה ומוסר כראוי להה"ק מקאצק ז"ל
ובתוך הדברים הי'[ה] שואל אותו הה"ק:
היכן יש לך עוה"ז [עולם הזה] שלך (וויא האסט דיא דיין עוה"ז)?
ושחק העשיר הנ"ל ממנו, וכי אין רואה כבודו מה יש לי בבית ובשדה, שור וחמור, וכל סגולות מלכים,
ואז השיב לו הה"ק: זה הוא עוה"ב [עולם הבא] שלך,
אבל אני שואל אותך: היכן יש לך עולם הזה שלך?
ונכנסו דברי הה"ק זצלל"ה באזניו, ונעשה בעל תשובה.             

יש כמה נקודות מעניינות בסיפור הזה ש'מתכתבות' עם הסיפור החז"לי. גם בסיפור החסידי יש אדם בעל נכסים, ו'חסיד' שמוכיח אותו. כדאי לשים לב גם לאופן התוכחה. גם הרבי מקוצק פונה אל העשיר בשאלה מפתיעה, שיוצרת 'הזרה', עבור הדמות המבוקרת בסיפור ועבורנו הקוראים. בשני הסיפורים האדם המבוקר לא מבין את העוקץ, ומלגלג על המוכיח (או 'שוחק עליו').

בסיפור החסידי הרבי נענה ללגלוג ומסביר את דבריו, ובעקבות ההסבר העשיר מפנים את הלקח ואת משמעות הדברים ועובר שינוי. בסיפור החז"לי זה לא קורה מיד, אלא לאחר זמן כאשר המציאות טופחת על פני המסקל והוא מבין בדיעבד את משמעות דברי החסיד. אבל שני הסיפורים חולקים עיקרון דומה – הנקודה המרכזית נמצאת לא בתוכחה הישירה על מעשי האיש, אלא בערעור של משהו יותר ראשוני בתפיסה שלו את המציאות או את חייו. נראה לי שצודק אבישר הר־שפי[2] שמסביר שאילו הרבי היה פונה לעשיר בשאלה הצפויה "היכן העולם הבא שלך" הוא לא היה זוכה לתגובה. הרי העשיר מכיר את השאלה הזו והוא כבר הכריע בה, הוא בחר ב'עולם הזה' – עושר, נכסים ונוחות, על פני עולם הבא. דווקא השאלה "היכן העולם הזה שלך" תופסת אותו לא מוכן ומטלטלת את עולמו, מפני שהיא מציבה סימן שאלה גדול – האם מה שהוא בחר הוא אכן מה שהוא חושב שהוא? האם זה אכן טוב? האם זה מביא לו שמחה? וכנראה שהתשובה בעומק היא שלא.

נראה שנקודה משמעותית שעולה משני הסיפורים היא הרעיון של שליפה של דמות מתבניות החשיבה שלה, שיכולה לטלטל את הדמות ולעורר אותה לשינוי בחשיבה ובחיים. באופן מסוים זה קורה גם בסיפור המסקל. החסיד לא עוסק נקודתית במעשה ה'סיקול', אלא קורא תגר באופן רחב יותר על מערכת מושגי הבעלות שלו, וממילא על התפיסה של המסקל שהשדה שבבעלותו כרגע אכן 'שלו'. הוא מעביר אותו למערכת מושגים אחרת. אמנם בסיפור החז"לי התובנה הזו מופנמת על ידי הגיבור עצמו בשלב 'מאוחר מדי', לאחר שהוא כבר איבד את השדה ונפל על האבנים שסיקל לרשות הרבים. ועדיין השינוי מתחולל אצלו. יותר מכך, הסיפור יכול להעביר את הקוראים תהליך, והם מוזמנים לבחון מחדש את מושגי הבעלות והקניינים שלהם בעולם.

לתפיסה שעולה בסיפור המסקל יכול להיות תפקיד גם בהקשר הרחב בסוגיה. אמירת החסיד שמערערת קצת את תבניות החשיבה גם מתפקדת כהצבת סימן שאלה, מהמקום הערכי והרעיוני, על הקונבנציות המשפטיות שהובילו את אותן דעות שבדיון ההלכתי הפורמלי פוטרות את חופר הבור שלא נמצא ברשותו/בבעלותו מתשלום הנזקים.

בסיפור החסידי על הרבי מקוצק הערעור המושגי הוא קצת אחר, אבל גם הוא קשור לקניינים שאדם קנה בעולם. העשיר בטוח שה'עולם הזה שלו'; מה שנכון וטוב לו לרכוש בעולם הוא קניינים חומריים יקרים ומפוארים. הרבי גורם לו להבין שקניינים כאלה אינם באמת 'עולם הזה' טוב. אפשר אולי להוסיף להסבר לכך את התובנות והשפה שלמדנו מסיפור המסקל – כל קניין חומרי הוא זמני, אדם עלול לאבד אותו בקלות, ולכן הוא אינו באמת 'שלו'. 'עולם הזה' טוב הוא דברים שאינם תלויים בבעלות חומרית, שאדם רוכש באופן אחר ומחזיק בהם בלי תלות במצבו הכלכלי. אלה יכולים להיות קניינים רוחניים, אהבה, חברות, קשר עם אנשים או קשר עם ה'. אלה ימשיכו ללוות את האדם גם בנפילותיו. כמו בסיפור המסקל, ההזרה שנגרמת משאלתו ה'מוזרה' של הרבי גורמת לו להרהר מחדש על טיב הקניינים שנרכשים בעולם.

מי השילוח – שלי שלך ושלך שלך

רעיון הערעור של מושגי הקניין והבעלות המקובלים מקבל פיתוח מעניין וקצת אחר בתורה אחת בספר מי השילוח. האיזביצ'ר מדבר בתורה זו על הקשר בין שמיטה ויובל למידה שמוזכרת במסכת אבות – "שלי שלך ושלך שלך", ומרחיב את הדברים מקרקעות ושדות לכל התחומים שבהם אדם קונה קניינים, בחומר ואפילו ברוח. חלק מהקניינים האלה אינם 'שלו', אלא שייכים, בעומק, למישהו אחר. בשמיטה מתרחשת הכרה בזה, כשאדם 'שומט' זמנית ומכיר בכך שהקרקע אינה בבעלות מוחלטת שלו אלא של ה'. ביובל מתקיימת ממש פרידה של אדם מחלק מקנייניו, והוא נשאר רק עם מה שירש מאבותיו:

וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים וכו' והעברת שופר תרועה וכו' ושבתם איש אל אחזתו וכו' בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו. ענין שמיטה ויובל הוא נגד המדות הנזכרות במס' אבות (פ"ה, מ"י) שלי שלך, שלך שלך. שמיטה, היא נגד מדות שלי שלך, היינו אף כי הארץ נתן לבני אדם שיש לאדם קנין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם... בשביעית יתן הארץ להש"י, כי הוא שובת ממלאכה ומעבודת הארץ של רשות על פי רצון ה' וישמור פקודותיו, וזה יקרא "שלי שלך"...

ויובל הוא נגד מדות "שלך שלך" שמצות יובל הוא שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי באמת אלקים... חילק נחלה לכל אחד ואחד כפי מעלתו השייך לו בשורשו... אך מחמת שהם בקשו חשבונות רבים עד שזה יזכה לעלות ולהרחיב את גבולו ולקנות חבירו לעבוד בו, וזה ירד ולמכור מאחזתו עד שמוכר עצמו, אך ביען כי דבר ה' יקום לעד ולא ישתנה ח"ו ע"י מעשה בני אדם... כי ברא הש"י עת לכל דבר שישוב לאחזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישוב כל איש אל מקומו ואחזתו השייך לו מאת ה'... עד שיוכר שמה שיש לו מאחזת אבותיו ע"י נתינת הש"י זה ישאר לו, וזה שבא לידו ע"י פעולת אדם, אף שהיה קנינו עד עתה והיה ברשותו עכ"ז לפי שאינו שלו בשורש יוכרח להחזירו למקומו השייך...

רק אולי יהיה בלב האדם לאמור אם כן הוא שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו הש"י בשורשו, א"כ הלא כל השתדלותו בחנם לאסוף הון ולקנות קנינים ולהרחיב גבולו, מאחר שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו הש"י! ע"ז [=על זה] אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת י, א) "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. פי' אמת כי ע"י החכמה שיבין האדם שלא ישאר לו מכל השתדלותו עי"ז [=על ידי זה] ימנע מהשתדלות בעוה"ז. אך סכלות מעט שמצוי בו שגרם לו להשתדל ולאסוף קנין אף שמבין בחכמה כי אינו רק לפי שעה...

מי השילוח כאן מתרגם לשפה רוחנית את מושגי הקרקעות והיובל שבתורה. אדם יכול להשיג בכוח מאמציו וכספו כל מיני קניינים, חומריים ורוחניים, אף שחלקם הגדול לא באמת שייכים ל'שורש' שלו, למה שהוא, למקום שהוא אמור לתפוס בעולם. מדי פעם, אומר האיזביצ'ר, מתרחש מעין 'יובל', ואדם נשאר עם מה שקשור אליו באמת בעולם, כדי שכל אדם יהיה במקום שנכון לו ולא במקום של חבירו. התורה הזו במי השילוח 'מתכתבת' גם עם סיפור ה'מסקל'. בשניהם מובעת עמדה מפתיעה ולא טריוויאלית לגבי הקניינים שאדם רוכש בעולם, אבל במי השילוח זה קצת אחרת: יש קניינים שהם באמת 'שלי' – שמיועדים באמת להיות שלי בעולם. במקרה של קרקעות מדובר באלה שירשתי מנחלת אבותי, ולא כל אלה שהשגתי בעבודה שלי, כוחי ועוצם ידי. בתחומים אחרים, אלה יהיו קניינים חומריים ורוחניים המותאמים למי שאני מיועד להיות, לכישורים, לאישיות ולנשמה שלי, ומשרתים אותם.

הדברים האלה משמעותיים בחיי כל אדם. אדם מתנסה בכל מיני דברים. לא תמיד הם באמת מקדמים את המקום האישי של מה שנכון לו או את האופן שמתאים לכוחות שלו להתבטא ולתרום לעולם. כך הוא צובר גם נכסים חומריים וגם רוחניים שאינם באמת מדויקים לייעוד שלו.

למשל, אדם שאין לו באמת כישורים בתחום הניהול יכול ללכת לקורס ניהול. אדם בלי חוש מוסיקלי יכול ללמוד מוסיקה. אדם שיש לו כישורים רוחניים יכול ללמוד בישול או תיקון מכוניות, ואדם מעשי מאד יכול לקחת קורסים במדעי הרוח. בסופו של דבר, חושב האיזביצ'ר, מכל אלה מה שיישאר עם האדם לטווח ארוך הוא אותם דברים שכן קשורים בעומק לפנימיותו. אדם שמתאים לו לחיות בהסתפקות במועט יכול לקנות הרבה רכוש, מכל מיני סיבות חיצוניות, למשל צורך חברתי להיראות בעל רכוש, אך לבסוף יאבד אותו כנראה כי הוא אינו נכון עבורו. לעומת זאת, יכול להיות אדם שבאמת לנפש שלו מתאים לחיות ברווחה ובשפע מהסוג שנוצר על ידי רכוש יוקרתי. לאדם כזה צבירת רכוש יכולה דווקא להיות נכונה.

בפסקה האחרונה מי השילוח מוסיף חידוש נוסף. למרות האמור לעיל, כל אחד יכול ללכת לתקופה מסוימת בנתיב שהוא נכון יותר עבור מישהו אחר. החידוש הוא שזה גם נועד להיות, ולצורך כך הקב"ה נתן לאדם גם 'סכלות' – שגורמת לו חלק גדול מהזמן להתעלם מהדיוק, לחשוב ולהחליט חלק מהזמן בצורה לא מדויקת. ומסתבר שהליכה זו היא אפילו לא לגמרי לשווא.[3] כנראה הקב"ה אף מעוניין ב'טיול' הזה של אדם שבו הוא מתנסה בדברים שונים עד שהוא מוצא את מה שמדויק לו. אך גם זה לבסוף יקרה, ואדם יחווה סוג של 'יובל' שבו ילקח ממנו מה שאינו באמת 'שלו'.

אפשר לחדד מעט את הדברים. האופן ש'מי השילוח' מגדיר כאן את המונח 'שלו' הוא קצת אחר מההגדרה ל'שלו' בסיפור המסקל בגמרא. היחס שם לכל רכוש פרטי שאדם קונה היה כאל משהו 'שאינו שלו'. רק רשות הרבים היא 'שלו'. דבר זה מתעדן אצל מי השילוח. יש דברים שאדם מקבל והם 'שלו' וגם ישארו 'שלו', גם לאחר שמה שאינו 'שלו' יאבד לו בדרכים שונות. המשותף לשניהם הוא שיש בהם ערעור על התפיסה הרגילה של רוב האנשים את מה ששייך להם, הן בחומר והן ברוח.

אפשר להשוות את דברי 'מי השילוח' כאן לפתיחתו של סיפור של ר' נחמן מברסלב – 'מעשה מבעל תפילה':

מַעֲשֶׂה פַּעַם אֶחָד הָיָה בַּעַל־תְּפִלָּה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק תָּמִיד בִּתְפִלּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהָיָה יוֹשֵׁב חוּץ לַיִּשּׁוּב, וְהָיָה רָגִיל לִכָּנֵס לַיִּשּׁוּב. וְהָיָה נִכְנָס אֵצֶל אֵיזֶה אָדָם... וְהָיָה מַרְבֶּה לְדַבֵּר עִמּוֹ דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת כָּאֵלּוּ, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנָיו, עַד שֶׁנִּתְרַצָּה אוֹתוֹ הָאָדָם לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ. וְתֵכֶף כְּשֶׁנִּתְרַצָּה עִמּוֹ, הָיָה לוֹקְחוֹ וּמוֹלִיכוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁהָיָה לוֹ חוּץ לַיִּשּׁוּב, כִּי אוֹתוֹ הַבַּעַל־תְּפִלָּה הַנַּ"ל בָּחַר לוֹ מָקוֹם חוּץ לַיִּשּׁוּב, כַּנַּ"ל. וּבְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם הָיָה שָׁם נָהָר לְפָנָיו, גַּם הָיָה שָׁם אִילָנוֹת וּפֵרוֹת. וְהָיוּ אוֹכְלִים מִן הַפֵּרוֹת, וְעַל בְּגָדִים לֹא הָיָה מַקְפִּיד כְּלָל.

גַּם הָיָה עִנְיַן הַבַּעַל תְּפִלָּה הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַסְפִּיק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁצָּרִיךְ. וְאִם הָיָה מֵבִין בְּאֶחָד מֵאֲנָשָׁיו, שֶׁלְּפִי מחוֹ הוּא צָרִיךְ לַעֲבוֹדַת ה', שֶׁיְּהֵא הוֹלֵךְ מְלֻבָּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁי זָהָב (שֶׁקוֹרִין גִילְדִין גִישְׁטִיק), הָיָה מַסְפִּיק לוֹ. וְכֵן לְהֵפֶךְ, שֶׁלִּפְעָמִים נִתְקָרֵב אֵלָיו אֵיזֶה עָשִׁיר, וְהָיָה מוֹצִיאוֹ מִן הַיִּשּׁוּב, כַּנַּ"ל, וְהָיָה מֵבִין שֶׁזֶּה הֶעָשִׁיר צָרִיךְ לֵילֵךְ בִּבְגָדִים קְרוּעִים וְנִבְזִים, הָיָה מַנְהִיגוֹ כָּךְ. הַכּל כְּפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ צרֶךְ הַסְפָּקַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מַסְפִּיק לוֹ.

לא ארחיב כאן כרגע על סיפור זה, אבל רק נשים לב להבנה שמבטא ר' נחמן בסיפור, לכך שאופני התנהלות שונים עם רכוש מתאימים לאנשים שונים.

בשיעור הבא נביא סיפורים ומקורות נוספים שבהם ר' נחמן נוגע בשאלת הבעלות והקניינים בעולם הזה, בהמשך לתפיסה שעלתה מדברי 'מי השילוח'.