עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – הקרב על דעת הקהל בעמק האלה

בשיעור שעבר סקרנו בהרחבה את השאלות ההלכתיות הנוגעות לפעילות מערך דובר צה"ל בשבת. סיימנו את השיעור בכך שייתכן שהסיקור התקשורתי הינו חלק מן הניצחון במערכה מדין "עַד רִדְתָּהּ", אך הערנו ששיקול זה לא בהכרח יתיר את מכלול הפעילות.

כדרך שנהגנו בשאלות 'חדשות' אחרות, גם כאן נודדות המחשבות אל המקרא. כבר הזכרנו בשיעור בעניין החוסן הלאומי את הקרב התודעתי שמנהל רב שקה על חומות ירושלים, בניסיון לשבור את רוח העם (ישעיהו ל"ו). למדנו משם, ש'לוחמה פסיכולוגית', והפצת מידע מאיים ברבים – מהווים גורם משמעותי מאוד בשדה הקרב.

למסקנה זו, ניתן להגיע גם מן העיון בפסוקים המתארים את אחד הקרבות המפורסמים במקרא – הקרב בין דוד וגָּלְיָת בעמק האלה. גם שם, מנהל גָליָת 'לוחמה פסיכולוגית', ויוצא מדי יום ביומו במשך ארבעים יום כדי לאיים על הפיקוד הישראלי. האיומים נשמעים היטב, וכך מתאר הנביא:

"וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד". (שמואל א י"ז, יא)

דוד הצעיר מודע היטב להלך הרוח, וכאשר הוא מתייצב בפני שאול ומבקש את רשותו לצאת ולהילחם בגָליָת, הוא מדגיש שמדובר בראש ובראשונה בקרב תודעתי, כנגד אדם אשר "חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים" (שם, לו).

ואכן, כאשר דוד יוצא אל הקרב עם גָליָת, הקרב נפתח במילים ולא במעשים: מצד אחד, גָליָת מבזה את דוד ומקלל אותו ואת א-להיו. מצד שני, גם דוד משתמש במילים עוד לפני שמשתמש באבן הקלע, ונואם נאום מופלא של אמונה וביטחון "בְּשֵׁם ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל" (שם, מה). דוד מדגיש שמטרתו הברורה היא לשנות את התודעה במחנה ישראל:

"וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". (שם, מז)

ואכן, הניצחון על גָליָת היה ניצחון משנה־תודעה, ותוצאותיו באו לידי ביטוי לא רק בשדה הקרב, אלא גם בשירים ובמחולות לכבודו של דוד (שמואל א י"ח, ו־ט).

כפי שכבר הודגש בעבר, עיון מקראי מסוג זה איננו מקור להכרעה הלכתית חד־משמעית. עם זאת, יש בו בכדי לתת השראה וכיוון מחשבה כללי ביחס לחשיבות הרבה של דעת הקהל במלחמה, והצורך לא רק לנצח בקרב, אלא גם להציג את הדברים ולדברר אותם באופן הנכון.

כפי שהזכרתי בשיעור שעבר (שיעור מס' 42), בשנת תש"ע פרסמתי בכתב העת תחומין (ל') מאמר שכותרתו "פיקוח נפש תקשורתי". זו הייתה הפעם הראשונה שבה הגשתי מאמר לבמה תורנית חשובה זו, ומלכתחילה כוונתי הייתה להציג בפני רבנן ותלמידיהון את השאלות ההלכתיות ואת מורכבותן, מבלי לקבוע מסמרות להלכה.

זכורים לטוב עורכי כתב העת, הרבנים אורי דסברג וישראל רוזן ז"ל, אשר הבהירו לי כי בסוגיות עמוקות ומורכבות מעין אלה, נדרשת גם תשובה, ולא רק שאלה. המאמרים בתחומין, כך הסבירו, נועדו לבירור ולהכרעה. בעצתם, שלחתי את המאמר לכמה רבנים כדי לבקש את חוות דעתם, וכך זכיתי לעקרונות אחדים שלאורם ניתן לברר סוגיא זו, כדלהלן.

 

ספק פיקוח נפש

זמן מה לאחר שהתחלתי לאסוף את השאלות ההלכתיות במערך דובר צה"ל, עליתי יחד עם הרב איל קרים (אשר שימש באותם ימים כראש ענף ההלכה ברבנות הצבאית, התפקיד שכיום אני זוכה למלא בס"ד) לביתו של מורנו הרב אביגדור נבנצל בעיר העתיקה בירושלים. במשך השנים התייעצנו רבות עם הרב נבנצל, ועל כן ביקשנו להציג בפניו גם את הנושא הזה.

הכנתי דף עם רשימת שאלות, וכדרכנו בקודש התחלתי להרצותן בפני הרב. על השאלה הראשונה השיב הרב "איני יודע", כך גם על השאלה השנייה, ובהמשך הוסיף ואמר "אני מתלבט". ילדות היתה בי והעזתי פניי ושאלתי: "אם הרב לא יודע להשיב לנו על השאלות, מי כן ידע?!". אך הרב הסתכל בי בחיוכו המיוחד ובהארת פניו והשיב בפשטות: "ספק פיקוח נפש".

כלל גדול למדתי באותה שעה, שאם אכן מדובר בסוגיא הקשורה לפעילות המבצעית של צה"ל, ואין בידינו תשובה ברורה אודותיה, הרי שמכלל ספק פיקוח נפש לא יצאנו ויש מקום להקל.

עוד הוסיף הרב נבנצל באותה פגישה ואמר, שה'כללים' שקבעה התקשורת לעצמה הם כללי "עלמא דשיקרא", שמעניקים משקל יתר לשיקולים כדוגמת תדמית ודעת הקהל; אלא ש"תוך כדי דיבור" הוסיף הרב ואמר שבצד התפילה לכך שכל אויבינו "יעזבו את עלמא דשיקרא ויעלו לעלמא דקשוט", הרי שאת הכרעת ההלכה אנו מכריעים בהתאם לנתונים שבעולם הזה, ואם אכן יש נחיצות ביטחונית בדבר, מכלל ספק פיקוח נפש לא יצאנו.

את שאלותיי בנושא שלחתי גם לראש ישיבת מעלה אדומים, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל. הרב עיין בשאלות, אך בדומה לרב נבנצל התקשה להגיע להכרעה ברורה, וכתב לי:

"אני מסכים לגמרי עם מסקנתך: 'הכרעת ההלכה בנידון אינה פשוטה כלל ועיקר'; ברם לעצם העניין ברור שצריך להתייחס לכל מקרה ומקרה לגופו, ולא ניתן לפסוק באופן גורף בכל הבעיות". (הרנ"א רבינוביץ', מכתב פרטי, פורסם בתחומין ל' שם)

אכן, גם על פי גישת "ספק פיקוח נפש" ששמעתי מפי הרב נבנצל, הפותחת פתח משמעותי לקולא, אי אפשר להכריע הכרעה גורפת, ואין מנוס מבחינת כל מקרה לגופו.

 

פיקוח נפש עקיף והתקנים הלכ־טכנולוגיים

את שאלותיי שלחתי גם לרב דב ליאור,[1] ועמדתו הייתה להקל באיסורי דרבנן בלבד. הרב הסביר, שהיות שאנו עוסקים בסוגיא של פיקוח נפש ציבורי, ניתן להקל באיסורי דרבנן, ובכללם: שיחות טלפון, שליחת הודעות כתובות, כתיבה במחשב ואף הקלטה. הרב ציין שמעבר למקורות המפורשים בידינו בעניין פיקוח נפש ציבורי, ברור שפיקוח נפש כזה לא גרע מחולה שאין בו סכנה, שלדעת חלק מן הראשונים הותרו עבורו איסורי דרבנן.

עם זאת, הרב ליאור סבור שאין להתיר איסורי דאורייתא, משום שקשה להגדיר את האיום התקשורתי על אגפיו השונים כאיום שיש בו משום פיקוח נפש. הודעות הרגעה, הכחשת פרסומים זרים כוזבים, או הגנה על תדמית צה"ל – כל אלה הינם בגדר פיקוח נפש עקיף, ולא ישיר, ולכן הם מתירים אך ורק חילול שבת במלאכות דרבנן.

כדי להבהיר את דבריו, הסביר הרב שטיפול תקשורתי בידיעות שונות הרי הוא כהפעלת מפעל לייצור תחמושת. בעיתות שלום, ובדרך כלל גם בעיתות מלחמה, מפעל כזה לא יפעל בשבת, וזאת אף שאין ספק שיש לו חלק חשוב במאמץ המלחמתי.[2]

הרב הציע, שבמקרה של צורך לעשות פעולות שאסורות מדאורייתא, יעשו אותן גויים. פיתרון זה לא כל כך מעשי בצה"ל בדרך כלל, ואולם את גישתו העקרונית של הרב בהחלט אימצנו במסגרת ההנחיות שנקבעו. ההתקדמות הטכנולוגית הובילה לכך שאין כמעט איסורי תורה הנדרשים במסגרת הפעילות התקשורתית. אם בעבר נדרשו נסיעות מיוחדות כדי לשנע קלטת־וידאו ממקום האירוע ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הרי שהיום כלל הפרסומים משודרים באופן דיגיטלי, וניתן לבצע את מכלול הפעולות הנדרשות באמצעות המחשב ו'מרחוק'. דבריו של הרב ליאור מאפשרים להקל באופן די נרחב באיסורי דרבנן במסגרת פעילות זו.

בהמשך לאמור, כתב הרב ישראל רוזן ז"ל בתגובה למאמרי את הדברים הבאים:

"השאלות המועלות במאמר זה הן דוגמאות קלאסיות אשר מכון 'צומת' מטפל בהן מזה שנים רבות. מרבית היישומים ההלכ־טכניים נועדו בדיוק למרחב זה של 'שטח אפור', המצוי מאד בתחום הבטחוני והרפואי. כדי לאפשר פעילות חיונית בשבת, שאינה מוגדרת ממש כפיקוח נפש, פיתח המכון ציוד מגוון, ובכללו עזרים שיכולים לסייע לפתרון מירב הבעיות המועלות במאמר זה... דומה כי חיילים שומרי שבת המשרתים במסגרת דובר צה"ל יכלו לעשות שימוש רב בציוד זה". (תחומין ל' שם)

ואכן, בעשור האחרון פיתחה הרבנות הצבאית יכולת עצמאית לייצור והתקנה של התקנים מסוג זה. בקובץ ההנחיות שפורסם למערך דובר צה"ל, נקבע כי חיילים ומפקדים שומרי שבת יוודאו מבעוד יום שיש ברשותם "טלפון שבת", "מקלדת שבת" ו"עכבר שבת", המבוססים על תצורות שונות של פעולה בעקיפין ושינוי זרם, ובדרך זו ניתן יהיה להקל בפעולות שונות המחייבות שיחה, עריכה, שידור והפצה של המידע הנוגע לפעילות המבצעית של צה"ל.

 

איבה

גישה אחרת לפתרון השאלות הציע מורי־חמי, הרב שלמה לוי. לדבריו, ניתן היה לבסס את ההיתר לפעילותו של דובר צה"ל על המושג ההלכתי של "איבה". אין כאן המקום להאריך בסוגיא נרחבת זו, ולענייננו די אם נזכיר כי אף שבמקור הסוגיא במסכת עבודה זרה (כו.) נאמר, שהחשש מפני איבה מצד אומות העולם עשוי להתיר איסורי דרבנן אך לא איסורי תורה,[3] הרי שהפוסקים האחרונים נקטו שכאשר החשש מפני איבה מידרדר עד כדי חשש ממשי לפיקוח נפש, יש בו בכדי להתיר אפילו איסורי תורה.[4] ואכן, מזה מאות בשנים הלכה פשוטה ופסוקה היא, שמותר לחלל שבת גם לשם הצלת גויים יהודים משום "איבה", דהיינו מפאת החשש שמא הימנעות מהצלת נכרים תוביל לפגיעה בחייהם של יהודים ברחבי העולם.

על רקע דברים אלה, כתב מו"ח את הדברים הבאים, שמפאת חשיבותם, אצטט אותם כמעט בשלמותם:

"קראתי בעיון רב את המאמר החשוב בענין פעילות דובר צה"ל בשבת; נתבקשתי להגיב בקיצור נמרץ. השאלה העולה כאן היא שאלת עשיית איסורים דאורייתא או דרבנן משום איבה. הדיון המרכזי בנושא זה עוסק בטיפול בגוי בשבת. מפאת חומרת הנידון, הפוסקים התנסחו בזהירות רבה בנושא זה, שהרי מחד גיסא אין כאן פקוח נפש מיידי הדרוש בדרך כלל כדי להתיר מלאכה בשבת, ומאידך הרי יש כאן סכנה רבתי שעלולה להיגרם לפעמים לציבור שלם...                 
ניתן לכאורה לומר שגם בנידון דידן יש סכנת איבה ופקוח נפש של רבים, וזאת בכמה מישורים: ראשית, כולנו עדים לגל של פגיעה ביהודים באירופה לאחר עופרת יצוקה; ובצרפת היו גם רציחות. שונאי ישראל, שלצערנו נמצאים בכל מקום, מחפשים עילות כדי לפגוע ביהודים. האווירה הציבורית משפיעה ללא ספק גם על המפגעים, וגם על השלטון האמור להגן על היהודים.                        
במישור אחר ניתן לדבר על סכנה גם במקומותינו בתוך ארץ ישראל כאשר מסיתים משתמשים בסיפורים כאלה כדי להסית קהל ולפעמים לבצע פיגועים. כולנו יודעים שסיפור כזה יכול להביא מתקפת זריקת אבנים על כלי רכב יהודיים שבודאי יש בה פקוח נפש, וגם לפיגועים חמורים יותר.                                      
מישור שלישי הוא המישור המדיני־צבאי, המושפע ביותר מדעת הקהל ועלול להיות בעל השלכות חמורות עד מאד, ונדמה שאין צורך לפרט.                                                      
לעומת האמור לעיל, ברור לכולנו שההשפעה על דעת הקהל היא מצטברת ולא תלויה בדרך כלל רק במעשה אחד, ועל כן קשה לאמוד את השפעת המעשה הבודד על המערכה הכוללת. אף על פי כן, מצאנו שבפיקוח נפש יש לחשוש גם כאשר מדובר על מאבק רחב יותר, כגון עסקי קש ותבן ועוד דוגמאות שאין כאן המקום לפרטן.    
המאמר שבפנינו נוקט דוגמאות שונות וכמובן שיש הבדל רב בין המקרים השונים: פעולות שבאות למנוע פגיעה בצה"ל או לאפשר פעילות מבצעית בשבת כגון ירי לריכוזים אזרחיים ניתן להגדיר כפעולות דחופות.                                                      
לעומת זאת, פעולות הבאות לפגוע בתדמית הערבים, כגון הפצת צילום מעבדת נפץ או אמבולנס ערבי עם מטען, לכאורה יכולות להמתין למוצאי שבת...                                              
מסתבר, שיש מקרים שבהם אכן קיים ספק פקוח נפש; אולם מובן שאין להתיר באופן גורף. חרף העובדה שכל מקרה שונה מחברו, ואי אפשר לחזות מראש את כל האפשרויות, נראה לי שיש צורך להתייעץ עם אנשי מקצוע ולנסות לנסח כללים לגבי המקרים המצויים. להבדיל מפעולות מלחמתיות הדורשות דיוק רב במישור המעשי והטכני, בנידון דידן עיקר המאמץ הוא לקבל את ההחלטה הנכונה. לכן, בחלק גדול מהמקרים ניתן לבצע את הפעולות עצמן על ידי גוי או בשינוי, וכך למנוע חילול שבת במלאכה דאורייתא, ויש לעשות כל מאמץ כדי להימנע מאיסורים דאורייתא". (תחומין ל' שם)

בשולי דבריו הבהירים של מו"ח, יש להזכיר שדווקא הרב גורן נטה לצמצם תפישה זו. במאמר ארוך שעסק בהיבטים ההלכתיים של המצור שהטיל צה"ל על ארגוני המחבלים בעיר בירות במהלך מבצע שלום הגליל, התייחס הרב גורן גם למשקל ההלכתי שיש להעניק ל"לחצים מדיניים".[5] לדעת הרב גורן, לחצים אלה הם לכל היותר בגדר של "איבה", והרי הלכה פסוקה היא שמשום איבה לא התירו איסורי תורה, אלא איסורי דרבנן בלבד. לפיכך, מגיע הרב גורן למסקנה כי:

 "לא עמדנו בפני תגובה צבאית נגדנו אם לא היינו מסירים את המצור הימי מעל המחבלים, אלא לכל היותר היו נוזפים בנו, או שארצות הברית היתה מעכבת לזמן מה את המענקים לישראל... לאור זה בוודאי שאסור היה לרחם עליהם, אלא מחובתנו היה להדק עליהם את המצור...". (שו"ת משיב מלחמה כרך ג', שער ה')

לעניות דעתי, הרב גורן אמר את דבריו מתוך הנחה כי ה"איבה" שנוצרה כתוצאה מן המצור על בירות היא כזאת שניתן יהיה להתמודד איתה בכלים מדיניים שונים, ועל כן לא הצדיקה את הפסקת המצור ושחרור רב־המרצחים יאסר ערפאת ואנשיו. אכן, גם כאן אין מנוס מבחינת כל מקרה לגופו, והבחנה בין רמות שונות של "איבה".

 

צילום הפגנה בשבת, ודין "עד רדתה"

להשלמת סקירת הדעות השונות בעניין המלחמה בזירה התקשורתית, אבקש לצטט גם דברים שכתב ראש ישיבת הר־עציון, הרב יעקב מדן.

בסיום השיעור בעניין מוראל הלוחמים (שיעור מס' 40), הזכרתי תשובה שכתבתי בעניין צילום הפגנות אלימות בשבת. התשובה נכתבה על רקע מקרה מצער שאירע בשבת קודש פרשת שמיני תשע"ב, כאשר במהלך הפגנה אלימה בבקעת הירדן, חבט מפקד בכיר מצה"ל בפניו של מפגין. הסרטון פורסם במהירות רבה בארץ ובעולם, והוביל להדחתו של אותו קצין מתפקידו, ולסדרה של התנצלויות מפי בכירי הממשלה ובכירי צה"ל על ההתנהגות הבלתי־הולמת של הקצין בעידנא דריתחא.

באותו מאמר, טענתי שמותר היה לנציג דובר צה"ל לצלם את ההפגנה בשבת משלוש סיבות: א. ניתן יהיה להסתייע בתיעוד כדי לאתר לאחר זמן את הפורעים שנהגו באלימות ולהעמידם לדין; ב. אם יופץ תיעוד ערוך או מגמתי, כפי שאכן קרה, ניתן יהיה להפיץ תיעוד מהימן יותר, שיגן על תדמית צה"ל ומפקדיו בארץ ובעולם ויציג תמונה שלמה של האירוע; ג. התיעוד תורם למנוחת נפשו של המפקד, וליכולתו להתרכז במשימה המבצעית שמוטלת עליו, מבלי לחשוש שיופץ כנגדו תיעוד עוין כפי שקרה באותה פרשייה עגומה.

את דבריי פרסמתי ב'דף־קשר' של ישיבת הר־עציון,[6] ובתגובה לדברים כתב הרב מדן מאמר משלו, ובו הסביר:

"דבריו החשובים והיקרים של הרב אביהוד שוורץ בעניין התרת הצילום דורשים לדעתי, בשוליהם תוספת, ועל כך באתי על הכתוב...        
קטונתי מלפסוק הלכה למעשה בשאלות של חילול שבת מדאורייתא, אך אעיר על נקודה אחת: התיעוד, הצילום, ההסרטה והפרסום ברבים הם היום חלק מן המלחמה עצמה. בעבר כתבתי שלענ"ד באופן עקרוני יש למנהיגי המדינה ולמפקדי צה"ל שיקול הדעת, והוא נכון מבחינה הלכתית, לשנות אסטרטגיה של קרב ושל מלחמה בשל שיקול של דעת קהל כאן בארץ ובשל שיקול של דעת קהל בחו"ל. הם רשאים (וחייבים) לעשות זאת גם אם מחיר שינוי האסטרטגיה עלול לעלות חלילה גם בחיי אדם! במקומות רבים יכול היה צה"ל להפציץ בתים מן האוויר כדי למגר מוקד סכנה, והוא העדיף לעשות זאת בקרב פנים אל פנים למרות מחירו הכבד. היו מקרים שצה"ל סבל בכך מרגישות יתר לדעת קהל, אך במקרים רבים הייתה זו החלטה נכונה. אם שאלות דימוי עשויות להשפיע על שיקולי פיקוח נפש, הן גם עשויות ובצדק, להשפיע על שיקולי חילול שבת.                                                
דו"ח גולדסטון וספינה המרמרה הן דוגמות קטנות להשפעת דעת הקהל בעקבות צילומים מעוותים כאלו או אחרים על השפעת התקשורת ודעת הקהל על האסטרטגיה הקיומית. נזכיר, שתוצאות הלוואי המרות של מלחמת של"ג על קיומנו ועל שלושים שנות מלחמה בלבנון הושפעו ישירות ממאבקי דעת הקהל בעקבות פרשת סאברה ושתילה בשלהי מלחמת של"ג, שהייתה במידה רבה פרשה של דעת קהל... 
לכן לעניות דעתי, היתר חילול שבת כשיש צורך בכך לצורכי צילום אינם בהתרי פיקוח נפש ותקנת הציבור, אלא בדיני מלחמה, שהותרה בשבת". (הרב יעקב מדן, תגובה: "עוד בעניין צילום והסרטה של אירועים מבצעיים בשבת", בתוך: 'דף־קשר' גליון מס' 1305 [פרשת בהר כ' באייר ה'תשע"ב, עמ' 3־4])

הרב מדן מתבסס על השיקול שבו פתחנו, ומבקש לבסס את ההיתר לדברר את הפעילות המבצעית על דיני "מלחמה" ו"עַד רִדְתָּהּ".

 

סיכום

שאלת פעילותו של מערך דובר צה"ל בשבת היא שאלה עמוקה ומורכבת. במידה מסוימת, גם הזירה התקשורתית הופכת לזירת מלחמה של ממש, ועל כן ניתן ליישם לגביה חלק מן ההיתרים הקיימים במלחמה.

המסקנה ההלכתית העולה מן הדברים היא כי ניתן להתבסס על שיקולי "עַד רִדְתָּהּ", "איבה" ו"ספק פיקוח נפש" כדי להתיר איסורי תורה במצבים מסוימים; וכמו כן, ניתן להתיר באופן די נרחב איסורי דרבנן, שתפקידם להשפיע לטובה על דעת הקהל הלאומית והבין־לאומית.

כל זאת, כמובן, תוך הימנעות מוחלטת מעיסוק בשבת בנושאים שאינם מבצעיים. גם כאשר מתקבלת 'שאילתא בוערת', לכאורה, כגון כתבה המבקשת לתקוף את תנאי השירות של חיילים בבסיס כזה, או המזון המוגש להם בבסיס אחר, וקיים חשש שהיעדר מענה ישפיע לרעה על דעת הקהל ביחס לאופן שבו צה"ל דואג לחייליו – אין כל היתר לחלל את השבת! ההיתר היחיד לעיסוק תקשורתי בשבת נוגע לפעילות המבצעית, ולנושאים השונים הכרוכים בה.

אסיים בציטוט של כמה משפטים מן הנוהל שגובש בשיתוף עם דובר צה"ל, שכפי שהוסבר בשיעור הקודם, נכתב ופורסם בתום שתים־עשרה שנים של מחשבה, דיון, בירור והעמקה:[7]

"פעילות שמגנה באופן ישיר על חיי האדם, ובכלל זה הרחקה ממקום אירוע, הנחיות ביטחון והתגוננות וניטור תקשורתי המגן על שלום הכוחות בשטח – מותרת באופן גורף ותתבצע בשבת כבחול.        
המעטפת התקשורתית המלווה את הפעילות המבצעית – תתבצע בשבת תוך התמקדות באותן פעולות שלא ניתן לדחותן לצאת השבת.      
בחמ"לים ביחידות דובר צה"ל יותקנו 'התקני שבת' כדי שיתאפשר לחייל\ת המעוניינים בכך להשתמש בהם ובכך לצמצם את חילול השבת הנדרש לצורך הפעילות המבצעית.             
כלל הנושאים והשאילתות שאינם קשורים לפעילות המבצעית לא יטופלו בשבת. זכות הציבור לדעת – אינה מתירה חילול שבת, למעט באותם נושאים שיש להם ממשק עם הפעילות המבצעית ודברור סדור שלהם יאפשר את המשך הפעילות ואת הצלחתה. 
פגיעה בתדמית צה"ל שלא בהקשר מבצעי, דוגמת כתבה על פגיעה בתנאי השירות של החיילים (מזון מקולקל במטבח צבאי) – אינה מתירה חילול שבת ותטופל עם צאת השבת או החג".