מצווה מט | דיני קנסות – חובל בחברו

חיובי קנס וממון בחובל

בשיעור הקודם הוזכר האיסור מדאורייתא לחבול בזולת. איסור זה נמנה בספר החינוך בפרשת כי תצא במצוה תקצ"ה – "שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות, ובכללה שלא נכה ישראל". מצווה מ"ט עוסקת בחיוב התשלומים של החובל בחברו, וחמישה הם: נזק – ירידת ערך גופו של הנחבל, לכאורה בדומה לדין הרגיל של תשלומי נזיקין המפצים בגין ירידת ערך הנכס הניזוק; שֶבֶת – אובדן ההכנסה בתקופה שבה הנחבל היה מושבת ממלאכה; ריפוי – הוצאותיו הרפואיות; צער – הכאב הפיזי; בושת. בכותרת המצווה היא מכונה גם "דיני קנסות".

כבר נחלקו הרמב"ם והראב"ד (חובל ומזיק ה, ו–ח) ביחס לגדרם של תשלומי החובל.[1] הראב"ד סבר שכולם חיובי ממון המפצים אדם בגין נזקים שנגרמו לו ולא קנס שנועד להענישו, ועל כן המודה בהם חייב, על פי הכלל שנקבע במשנה (כתובות מא ע"א). לעומתו, הרמב"ם סבר שיש הבדל בין החיובים. שֶבֶת וריפוי הם פיצויים שנקבעו בגין פגיעות כלכליות ברורות – על פי דיני הנזיקין הרגילים של התורה קשה לחייב בגינן, שכן מדובר בגרמא, אבל משעה שקבעה התורה שהחובל בחברו במזיד חייב בחיובים אלו – יש להם תורת ממון, שכן הם מתבססים על פגיעה מוכרת ("שהשֶבֶת והריפוי ממון הוא ואינו קנס, שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו"). לעומת זאת, חיובי צער ובושת מתייחסים לפגיעות לא ממוניות, שבדיני הנזיקין הרגילים של התורה כלל אינן נחשבות פגיעה, ועל כן כאשר התורה בוחרת לחייב עליהן במקרה מסוים הדבר נעשה בתורת קנס.[2] אולם החידוש המפתיע יותר בשיטת הרמב"ם הוא שגם תשלומי נזק של חובל, שהם לכאורה התשלום הבסיסי הדומה לדיני נזיקין הרגילים של "מכה בהמה ישלמנה", שבמסגרתם אדם הפוגע בנכס חייב לפצות את בעליו בגין ירידת ערכו, דינם כקנס, שהמודה בו פטור. כמובן, חידוש זה טעון ביאור, ונדמה שגישה מסוימת בביאורו עולה מתוך דברי המנחת חינוך (ס"ק כה):

"דין זה דפסק הר"ם דנזק הוי קנס הוא חידוש גדול... מכל מקום נראה לי ברור דאם חובל בעבד כנעני של חבירו, דחייב לשלם לאדון חמישה דברים כמבואר לעיל, בזה לא הוי הנזק קנס שיפטר במודה, כי עבדו של אדם הוי כשורו וכממונו... אם כן הוה ליה כמו אדם דהזיק שור של חבירו, דהנזק הוי ממון וחייב אף בהודה, אך הצער והבושת הוי קנס".

המנחת חינוך טוען שדמי הנזק שחייב החובל בעבד כנעני של ראובן אינם בגדר קנס שהמודה בו פטור אלא בגדר ממון, שכן ראובן הוא בעליו של העבד ואין סיבה שלא לראות כאן חיוב ממוני פשוט כמו במקרה של אדם שחבל בבהמתו של ראובן. נראה שהמנחת חינוך מבין שטענתו ביחס לעבד אינה נכונה ביחס לבן חורין, וזהו יסוד שיטתו של הרמב"ם. הווה אומר: הסיבה לכך שחיוב נזק של "מכה בהמה ישלמנה" הוא ממון ואילו חיובו של החובל בחברו הוא קנס היא שבמקרה של החובל בחברו לא ניזוק רכוש של הנפגע. גופו של אדם אינו רכוש ממוני השייך לו כמו בהמתו, ואפשר שיסוד הדבר הוא בכך שהגוף שייך לקב"ה, בדומה לקו שראינו בשיעור הקודם, ועל כן אין כאן פגיעה ממונית רגילה המחייבת פיצוי ויש צורך בהטלת קנס. מבחינה זו יש בשבירת רגל של שולחן ממד של פגיעה שאינו מתקיים בשבירת רגל של אדם. במקרה של עבד כנעני, לעומת זאת, מדובר ברכוש ממוני של האדון, ופגיעה ברכוש זה מחייבת בדיני נזיקין הרגילים.

אולם לעניות דעתי גישה זו מוקשית. כאשר בהמתו של אדם חובלת בחברו, הוא חייב לפצותו, ומעולם לא שמענו שמדובר בקנס. ככל דיני נזיקין, המזיק מחויב בירידת הערך של הגוף הנחבל, וזהו תשלום ממון: "כל המשלם נזק שלם הרי התשלומין ממון שהוא חייב לשלמו כמי שלוה מחבירו שהוא חייב לשלם" (רמב"ם נזקי ממון ב, ז). ומכאן שלא רק גופו של עבד נידון כחפצא בעל שווי כלכלי שפגיעה בו מחייבת בפיצויי נזיקין לבעליו, אלא אף בן חורין כן. במקרה של אדם החובל בחברו חל דין מיוחד, המפקיע את דיני הנזיקין הרגילים ומגדיר את החיוב כקנס. גורם מפקיע זה קיים גם במקרה של החובל בעבד חברו, שאף הוא נידון כחובל ולא כמזיק רגיל, ועל כן אף שם דין חובל מפקיע את חיוב הממון ומגדיר את חובת התשלום כקנס, אף שהזכאי בקנס הוא האדון ולא העבד עצמו.

ומדוע יש דין מיוחד המגדיר את חיוב החובל כקנס? תשובה לכך עולה מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות חובל ומזיק (א, ג):

"זה שנאמר בתורה 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו' אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח', לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר".

לשון הפסוקים בפרשות משפטים ואמור מורה על ענישה פיזית של החובל. אילו היה זה הדין בפועל, ברור שאופיו לא היה פיצוי הנחבל אלא ענישת החובל. הרמב"ם מסביר שגם לאחר שהתורה שבעל פה ביארה שכוונת הדברים לתשלום ממון, שורש העניין נותר בעינו – יש לחייב בעונש חמור את הפוגע בגופו של חברו שנברא בצלם, והוא "ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו", דהיינו תשלום הנזק הוא צורה מסוימת לממש את העונש שהיה ראוי להיות, והתשלום הוא אף כעין מתן כופר המחליף את הענישה הפיזית. כיוון שכך, יש היגיון רב בכך שתשלום זה מוגדר כקנס ולא כממון, ומפאת חומרתו הרעיונית הוא מחליף את חיוב הממון הרגיל שהיה מקום לחייב בדומה לדיני נזיקין הרגילים, אף שהמשמעות המעשית של קביעה זו מקלה על החובל יותר משהיא מכבידה עליו.

 

חיוב מלקות בחובל בעבדו

אף שהחובל, כאמור, עובר בלאו, הוא בדרך כלל אינו חייב מלקות, משום שזהו לאו הניתן לתשלומין. חריג לכך מובא ברמב"ם (חובל ומזיק ה, ג):

"המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין. ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי ישנו במקצת מצות".

כפי שמציין המנחת חינוך (ס"ק ט), מדברי הרמב"ם משמע שרק המכה את עבדו של חברו הכאה שאין בה שווה פרוטה חייב מלקות, ולא החובל בעבדו שלו, אולם השולחן ערוך (חושן משפט תכ, ב) כתב שהדבר נכון לכל עבד כנעני, וביאר דבריו בבית יוסף (חושן משפט סימן ת"כ):

"דאפילו אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה, שאף על פי שהוא עבדו, כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו".

הסמ"ע (ס"ק ו) הציע ביאור לשיטת הרמב"ם, ולפיו מכיוון שבמקרה של חובל בעבדו חבלה שיש בה שווה פרוטה אין מלקות, משום שהתורה העדיפה את חיוב התשלום, ובפועל אין תשלום משום שמה שקנה עבד קנה רבו, הרי שחיוב מלקות בחבלה שאין בה שווה פרוטה ייצור תמריץ לא ראוי: "דאם באנו לחייבו עליה מלקות יבוא להכותו מתחילה מכה רבה שיהיה בה שוה פרוטה, כדי שיפטר מכל וכל".

אולם המנחת חינוך סבר שאין מקום להעלות חילוקים בדינים דאורייתא על בסיס סברות כעין זו, "שזה כמו נתינת טעם על המצוה",[3] ועל כן סבר שקושיית הבית יוסף נכונה, שכן יש מקום לחייב מלקות בחובל בעבדו חבלה שאין בה שווה פרוטה. יתר על כן, המנחת חינוך גם העלה אפשרות שיש לחייב מלקות את החובל בעבדו חבלה שיש בה שווה פרוטה, שכן האדון אינו משלם לעבדו, ועל כן אין מדובר בלאו שיש בו תשלומין, וניתן לחייב מלקות בדומה לחובל בחברו חבלה שאין בה שווה פרוטה. ויש להוסיף שהב"ח (שם ס"ק ה) והגר"א (ס"ק ו) הסכימו לעמדה זו ואף דייקו כך מדברי הרמב"ם, שבדבריו "הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה" אין כוונתו למעט מכה עבד עצמו ולפוטרו ממלקות גם בפחות משווה פרוטה, אלא למעטו ולחייבו מלקות גם ביותר משווה פרוטה, שכן אין זה לאו הניתן לתשלומין!

כאמור, הבית יוסף לא נקט כך, אלא סבר שהמכה את עבדו שלו הכאה שיש בה שווה פרוטה פטור ממלקות. המנחת חינוך סבר שאף הבנה זו אפשרית, וביאר זאת כך:

"דבשווה פרוטה, כיון דבאמת הוה ליה כאילו משלם, רק הוא בעצמו זכה, כמו אם אחר חבלו דהוא לאדון, על כן אינו לוקה".

ויעוין גם בדבריו הבהירים של קצות החושן (תכד, א):

"החובל בעבד כנעני שלו פטור, והיינו אפילו ממלקות. ואף על גב דהיכא דליכא תשלומין בחובל מיחייב מלקות, כיון דפטורא דרבו אינו אלא משום דמה שקנה עבד קנה רבו, והוה ליה בר תשלומין אלא שרבו זוכה ממנו אחר כך... ולזה כתב שם דאם הוא מכה שאין בו שוה פרוטה חייב מלקות, כיון דליתיה בתשלומין כלל".

לעמדה זו, החובל בעבדו דומה לחובל בחברו לעניין מלקות – המעשה מצד עצמו יכול לחייב מלקות, אבל חיוב התשלומין פוטר מן המלקות. החובל בעבדו מתחייב כלפיו בתשלומים, אלא שכמו במקרה שבו אדם אחר חבל בעבד – האדון זוכה בתשלומים מדין "מה שקנה עבד קנה רבו", ודי בחיוב התשלומין התאורטי כדי לפטור אותו ממלקות. ניתן לדון במספר הנחות העומדות בבסיס עמדה זו: האומנם העבד הוא הזכאי לדמי החבלה, והאדון זוכה רק מדין "מה שקנה עבד קנה רבו"; האומנם זכייה מכוח דין "מה שקנה עבד קנה רבו" היא זכייה של העבד, ורק בשלב שני כביכול זכייה של האדון; האומנם די בחיוב תשלום תאורטי כדי לפטור מחיוב מלקות. אולם אנו נעיין בהנחה מרכזית נוספת – שגם המקרה של האדון החובל בעבדו מוגדר כאירוע חבלה המקים חיובי חובל בהיבט הממוני והענישתי. הרמב"ם, שהבית יוסף והמנחת חינוך מדייקים מדבריו שהפטור של החובל בעבדו הוא גם בהכאה שאין בה שווה פרוטה, יכול לחלוק על הנחה זו גופא, וכך נראה שהבין המנחת חינוך בהמשך דבריו. הוא מביא את דברי הרמב"ם בהלכות רוצח (ב, יא–יד):

"ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'. מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכהו הכייה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד עשרים וארבע שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אף על פי שמת מחמת המכה, שנאמר 'לא יוקם כי כספו הוא'... אבל המכה עבד שאינו שלו, אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה, הואיל והכהו כדי להמית הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין. יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר 'בשבט', שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן, לא הכיית רציחה".

הרמב"ם סבור שיש לאדון רשות להכות את עבדו כחלק מזכויות השעבוד שלו. ודאי שאין מדובר בהתנהגות מוסרית, וכבר הרחיב הרמב"ם בהלכה החותמת את הלכות עבדים על היחס הראוי לעבד כנעני. אף במישור ההלכתי, ההיתר אינו כולל "הכיית רציחה" כגון באבן ובאגרוף, ומסתבר שהוא גם אינו כולל פגיעה בראשי איברים שהעבד יוצא בהם לחירות.[4] עם זאת, במקרים שבהם ההיתר חל מדובר בחבלה ברשות שיש מקום לומר שכלל אינה מקימה חיובי חובל, הן לעניין מלקות והן לעניין החיובים הממוניים, וזו הסיבה לכך שהחובל בעבדו אינו חייב מלקות גם אם חבל פחות משווה פרוטה.

לסיכום, מצינו שלוש שיטות בעניין חיוב מלקות בחובל בעבדו: להבנת הב"ח והגר"א בשיטת הרמב"ם האדון לוקה משום שמדובר בלאו שבמקרה זה לא ניתן לתשלומין; להבנת המנחת חינוך ברמב"ם מדובר באירוע שכלל אינו מקים חיובי חובל ובכלל זה מלקות; ולשיטת הבית יוסף הדין דומה לכל חובל, שבפחות משווה פרוטה חייב מלקות וביותר משווה פרוטה פטור ממלקות כדין לאו שיש בו תשלומין, אף שבמקרה זה האדון זוכה בתשלומים בעצמו מדין מה שקנה עבד קנה רבו.

 

חיוב ריפוי בחובל בעבד כנעני

כפי שראינו, החובל בעבד כנעני חייב דמי חובל לאדונו של העבד. חריג לכך עולה בגמרא בגיטין (יב ע"ב) – האדון אינו זוכה בדמי הריפוי, והם מיועדים לריפויו של העבד: "רפואתו דידיה היא, דבעי איתסויי ביה". הגר"א וסרמן הי"ד (קובץ שיעורים כתובות אות רי"ח) הקשה מדוע לא נאמר גם כאן שמה שקנה עבד קנה רבו, וביאר שחיוב ריפוי שונה משאר תשלומי חובל, שאינו חובת תשלום אלא חובה לרפא את הנחבל, כפשט הפסוקים, שבניגוד לחיוב שֶבֶת, שגדרו הוא "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן", חיוב ריפוי הוא "וְרַפֹּא יְרַפֵּא", אלא שבפועל החובל אינו עוסק בעצמו בריפוי אלא שוכר רופא שיעשה זאת. לכן אין כאן זכאות ממונית של העבד, שהאדון יכול לזכות בה, אלא חובה של החובל לרפא את העבד.

ומה הדין באדון החובל בעבדו? כפי שמביא המנחת חינוך (ס"ק טז), התוספות בבבא קמא (פז ע"א ד"ה בעבד) העלו בתחילת דבריהם שהאדון חייב בריפוי עבדו, ובסוף דבריהם נקטו שהאדון פטור מכל חיובי חובל ובכלל זה ריפוי, וכך מטה גם לשון הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (ד, י). יש מקום לומר ששאלה זו תלויה בהבנות השונות שראינו. אם המקרה של האדון החובל בעבדו כלל אינו מוגדר כאירוע המקים חיובי חובל, כפי שעולה מהבנת המנחת חינוך ברמב"ם, יש מקום לומר שריפוי בכלל זה, והרמב"ם הולך לשיטתו. לעומת זאת, אם מדובר באירוע המקים חיובי חובל אלא שהאדון זוכה בתשלומים מדין מה שקנה עבד קנה רבו, מסתבר שבדומה לחובל בעבד של חברו כלל זה אינו תקף ביחס לחיוב ריפוי, והאדון חייב לרפא את עבדו. כאן עולה שאלה מעניינת בדבר השפעת חיוב ריפוי על חיוב המלקות לאור דין "אין אדם לוקה ומשלם", ובכך עוסק המנחת חינוך בהמשך הסעיף, יעוין שם.