חומות של שגרה

דברים שכתב תלמידנו היקר שי פיזם הי"ד בשבת זכור תשע"ח, אז היה 'רב פורים', בעיתון הישיבה התיכונית בה למד, ישיבת נווה שמואל. הבאנו את הדברים בצורתם המקורית והמלאה, למעט הגהה לשונית ועריכה צורנית. הופיעו לאור בדף קשר פרשת ויגש גיליון מס' 1795. יהי זכרו ברוך.

***   

אחד הדברים שאני מחכה לו בכל הכתרה, הוא סרטון השטויות. בטח תשאלו (או שלא תשאלו, אבל לא כזה אכפת לי...) למה דווקא את הסרטון הזה? לכאורה, הוא הסרטון בעל התוכן הירוד ביותר, מה כל כך מרגש בחבורת נערים בגיל ההתבגרות שמנופפים בגרזנים לעבר העוברים והשבים ברחוב? התשובה נעוצה בכך שאם תשימו לב, תראו שהאנשים ברחוב נהנים. כן, כן, הם נהנים לראות חבר'ה מחופשים לאינדיאנים. אפשר בכל סרטון שטויות לראות המון אנשים צוחקים ומחייכים למרות שהם מודעים לעובדה שהם עושים מעצמם צחוק גמור, כל זה בגלל שבירת השגרה…

בנו"ש, אנו עלולים להרגיש הרבה פעמים שהשגרה מכניסה אותנו למין סרט שחוזר בלופים. שוב לקום, תפילה, סדרים, שיעורים… שום דבר מזה לא משתנה!

(למרות שחייבים להודות, השנה זה היה יותר מתנ"ס מאשר תיכון עם כל הפעילויות שהיו). ועדיין, יש איזו הרגשה נעימה ומוכרת, הרגשה שהכל יחזור לסדר הרגיל. יש משהו מרגיע בחזרה לשגרה, אני אישית מרגיש אותה כל שנה בחזרה מחופשת הקיץ, נכון שמצד אחד המועקה והאפרוריות שולטים בשגרה אבל מצד שני יש בה נחת – מעין "יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד" או "אחרי החגים יתחדש הכל".

***

בפרשת תצוה אנו מצווים בפעם הראשונה על מצוות קרבן התמיד: על הכהנים להקריב בכל יום שני כבשים בני שנה, אחד בבוקר ואחד בערב. הקרבת התמיד היא העבודה הראשונה שמתבצעת מידי בוקר, והעבודה האחרונה שמתבצעת מידי ערב, והיא בונה מעין מסגרת המקיפה את כל עבודות היום במקדש, יום אחר יום במשך שנים עד החורבן. ניתן לכנות את הקרבת קרבן התמיד בתור "המצווה הכי שגרתית שיש" או כמו שהתורה קוראת לזה: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". אך יחד עם היותה של הקרבת התמיד מצווה שגרתית למדי, היא גם אחת המצוות החשובות ביותר, במסכת תענית מתוארים חמישה אירועים עליהם אנו צמים בי"ז בתמוז, ואחד מאותם האירועים הכאובים הוא "בטל התמיד". מה שנאמר בתמצות במשנה, מרחיבה הגמרא בסוטה:

תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם, למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה…  (סוטה מט:)

שני המלכים לבית חשמונאי, הורקנוס ואריסטובלוס, נלחמים על השלטון בממלכה החשמונאית ערב הכיבוש הרומאי. כדי לזרז את נצחונו, הורקנוס מחליט לבטל את הקרבת תמיד, ומונע מהכוהנים הנצורים בעיר את האפשרות להקריב את הכבשים כרגיל. ההשפעה של ביטול התמיד, זועקת מתוך האדמה עצמה. ארץ ישראל מזדעזעת מביטולה של אותה מצווה שבלונית ורגילה למדי. אם כך יש לשאול, מה החשיבות הרבה כל כך במצוות קרבן התמיד?

קידוש חיי היומיום

המקור המפתיע ביותר לגבי חשיבותה של עבודת התמיד מופיע בהקדמה למדרש "עין יעקב":

...בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן...

על פי שמעון בן פזי, לא רק שהפסוק על מחזוריותו של קרבן התמיד (פסוק זהה לזה שבפרשת תצוה מופיע בפרשת פנחס, ועליו כנראה מוסב המדרש) עומד "בליגה של הגדולים" יחד עם קבלת עול מלכות שמים ואהבת הרֵע, אלא הוא אפילו כולל ותמציתי יותר מהם. מה הופך את הפסוק הנ"ל לכל כך עמוק עד שביכולתו לתמצת את כל התורה כולה? תשובה על כך נותן המהר"ל:

ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבוקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד את ה' יתברך בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר: את הכבש האחד תעשה בבוקר... שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושא שעל ידי המצות הוא עובד את בוראו לגמרי. (נתיבות עולם, אהבת רע א', ד)

המהר"ל מסביר שההתמדה היומיומית של האדם בא–לוהים על ידי הקרבת התמידים היא כמו דבקותו של עבד ברבו, האקט החוזר ונשנה של ההקרבה מבטא כוונה גמורה וחזקה ביותר של אהבת הקב"ה ודבקות בו. תכלית האדם היהודי, על פי המהר"ל, היא שיעבוד לקב"ה, תכלית זו מיוצגת במלואה בהקרבת קרבן התמיד – "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אם כך, לאחר בירור, נראה כי קרבן התמיד מייצג הפנייה של סדר היום והאג'נדה כלפי שמיא. פעולתו של קורבן התמיד היא "קידוש היומיום".

החובה להתחדש

אמנם כמו שראינו, חשיבות רבה יש לשגרה, המתבטאת בהקרבת התמיד. השגרה היא התמסרות לאידאל מסוים, במקרה שלנו עבודת ה'. אולם גם סכנות רבות טמונות בה. בתוך השגרה אדם עשוי להפוך את ההכרח להרגל ולאבד את הזיק והניצוץ המאפשר לו לעשות את אותה פעולה יום אחר יום בהתמדה עילאית, הוא עשוי לשכוח את הסיבות שגורמות לו לפעול, הוא עלול "לאבד כל לחלוחית של חיים". לא צריך לספר לנו שיש חשיבות רבה לרענון וליכולת לשכוח על מנת לחוות את החוויה בצורה חזקה ומוחשית יותר. לדוגמא, ברור שאם פעם בשבועיים הייתה בישיבה הכתרה, זה היה קצת משעמם לאחר כמה פעמים, כך גם בעבודת ה', יש חשיבות ל"הפעלה מחדש". רעיון זה מופיע אצל ר' נחמן:

אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה, כי אם לא היתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה', אם היה זוכר כל מה שעברת לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, על ידי השכחה, נשכח מה שעבר... על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה... והבן הדבר היטב... כי הוא דבר גדול מאד. (שיחות הר"ן, כ"ו)

אמירה דומה מביא ר' שמעון שקופ בהסברו את דברי הגמרא "אלמלא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל", שבירת הלוחות הייתה בשל חששו של משה מזיכרון הנצח שהיה טמון בלוחות הראשונים, מכך שהזיכרון יאבֵּד את האנושיות והרגישות שבלימוד:

שעלול להיות חילול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה.  (שערי יושר, הקדמה)

כך, דווקא ההרגל עלול להפוךלחומה שתחצוץ בפני עולם המוסר והמידות, לתעודת ביטוח מסוכנת שתשמוט את החמלה, העדינות והרגישות מן האדם.

תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם

מה עושים? איך אמורים לנהל חיים כשמצד אחד השגרתיות היא מה שמקנה לנו מסגרת ונותנת לנו לצמוח בתוכה, אך מצד שני "עיקר תיקון האדם וכל העולמות התלויים בו, הוא על ידי בחינת התחדשות" (שיח שרפי קודש, א)?

לשאלה זו יש שתי תשובות שהייתי רוצה להציע. התשובה הראשונה כרוכה ביכולת של אדם לחיות כל רגע מחדש. התשובה השניה כרוכה בהתקדמות האדם בלוח השנה והתחדשות הזמן בכל שנה.

נרחיב קצת: בפרשת פנחס מוזכר שעשיית קרבן התמיד היא: "עלת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'", אולי כוונת הפסוק בפרשת פנחס היא לזרוק את האדם אחורה, אל פרשת תצוה ואל הפעם הראשונה בה הקריבו את קרבן התמיד. אין ספק שאותה הקרבה ראשונה בסיני היתה אירוע מיוחד, בוודאי שירים וריקודים נשמעו בכל פינה במחנה לויה באותו היום. התורה מזכירה לנו בפרשת פנחס, שעלינו לדאוג לכך שכל הקרבת קרבן תהיה מבחינתנו כמו אותה הקרבה ראשונה בסיני, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

חוץ מהאחריות של כל אדם להשתדל לחוות בצורה בהירה וטרייה כל רגע שעלול להתיישן ולהזדקן, ישנם במשך השנה רגעים בהם האדם צריך לתת ערך מוסף וחוויות חדשות לשגרת יומו. בנוסף לקרבן התמיד, אותו מקריבים בכל יום, בשבתות ומועדים מאדירים ומקריבים "מוּספים". כל חג, מועד או אפילו סתם יום שעקב סיבה כלשהי הפך למיוחד, יכול להפוך למעין ממנו ניתן לשאוב חיות וייחוד להמשך השנה. על קרבנות המוסף כותב הרש"ר הירש בפרושו לתורה:

מלבד עולת הבקר - העולות והנסכים והמנחה העצמאית היו באות מלבד עולת תמיד של שחר ונסכיה. בשבת ובמועדים היו המוספים מבטאים את התעוררות הלב הנובעת מקדושת היום, אך זו לא דחתה מפניה את התעוררות הלב התלויה בעצם היום החדש שניתן לנו, אלא אף היא באה לידי ביטויה הקבוע והמיוחד על ידי קרבן התמיד משום כך היו המוספים באים מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד וכן הדבר כאן...  (ויקרא ט', יז)

אם קרבנות התמיד מבטאים את הקשר המתמיד בינינו לבין הקב"ה, אז קרבנות המוסף משמשים כמעין "זריקת מרץ", הם מגבירים את היכולת של האדם לחוות ולהרגיש.

כעת אנו עומדים בשבת זכור, שבת שאולי יותר מכל שאר הדברים בישיבה מבטאת שבירת דיסטנס ויציאה מהשגרה, אני מקווה שנוכל לינוק מאוירת השמחה והחיות שכל כך מיוחדת לחודש אדר בנווה שמואל, ולהמשיך אותה לשאר השנה. מובן שגם בשיאה של שבת זכור, צריך להישאר בפרופורציות ולהיות מודעים לעובדה שאנו עדיין כפופים לחוקים והנהגות מסוימות (גם במועדים מיוחדים מוקרבים קרבנות תמיד!), מובן שלא ניתן לשמחה לפרוץ כל גבול או לקלות הראש לפגוע בסובבים אותנו, אנו צריכים לשאוב את החודש המיוחד הזה ולקחת אותו איתנו להמשך השנה והחיים.

בברכת חברים לתורה, עבודה ורוק'נרול,

שי פיזם.