אותות: נחשים, צרעת ודם
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: 'לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'''. (שמות ד', י)
בתגובה לספק השלישי של משה, הקב"ה מצוות את משה לעשות שלושה אותות:
עליו לזרוק את המטה שלו לאדמה, שם הוא הופך לנחש.
עליו להכניס ידו לחיקו, שם היא תיעשה מצורעת. אחר כך עליו להכניסה לחיקו שוב, והצרעת נעלמת.
עליו לקחת מים מהיאור ולשפוך אותם על האדמה היבשה, שם הם יהפכו לדם.
מיהו קהל היעד של האותות?
כל אחד מהאותות האלו משנה לחלוטין את הצורה של חפץ כלשהו (מטה, יד, מים), אבל משמעותם אינה ברורה; הקב"ה מצווה את משה מה לעשות, בלי להסביר מדוע. בקרוב נבחן את המשמעויות האפשריות לכל אחד מהאותות, אבל ראשית עלינו לשאול שאלה אחרת: למי נועדו האותות?
לכאורה, האותות נועדו לישראל, ומטרתם היא לשכנע את העם להאמין במשה ובמסר שהוא מעביר מא-להים. א-להים מעניק למשה את האותות בתגובה להודאתו בחשש שהעם לא יאמין לו – כנראה ככלי להתמודדות עם אפשרות זו. ואכן, ברגע שמשה מגיע למצרים, הוא מבצע את האותות לעיני עם ישראל, אם כי הכתוב לא מרחיב בעניין. במקום תיאור דרמטי של האותות, מעשיו של משה מופיעים בקיצור לקוני בן ארבע מילים בלבד: "וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם" (שמות ד', ל).
יתכן שאין צורך לספר במפורט את ביצוע האותות, כיוון שכבר חווינו את הדרמה של שניים מהאותות כשמשה ביצע אותם במדין, כשעמד לבדו לפני ה', ושינה את צורתם של המטה ושל היד. (האות השלישי אינו ניתן לביצוע משום שהוא דורש את מי היאור, שאינם נגישים לו במדין). ה' לא מגלה למשה מה עומד להתרחש; הוא פשוט מצווה עליו להשליך את המטה שלו לארץ. מיד, המטה נהפך לנחש, יצור מאיים ומסוכן. משה בורח ממנו בבהלה, בתגובה אינסטינקטיבית לאירוע המבהיל. לאחר מכן, ה' מצווה על משה לאחוז בזנב הנחש ולראות כיצד הוא שב והופך למטה בידו. בהמשך, ה' מצווה על משה להכניס את ידו לחיקו – והיא הופכת למצורעת. כאשר הוא מכניס אותה שוב לחיקו, היא שבה ומתרפאת.
מדוע משה הוצרך להתנסות באותות האלו במדין, עוד לפני שעמד מול העם? יתכן שא-להים מעוניין לדרוש ממשה, כנביא שעושה את צעדיו הראשונים בנבואה, לתרגל את האותות לפני כן, אולי כדי לחסן אותו מפני פחד משתק שעלול לאחוז בו כשיבצע את האותות המפחידים לעיני העם. אך העובדה שמשה רואה את האותות האלו לפני שהוא מבצע אותם לפני עם ישראל רומזת לכך שהאותות לא נועדו רק לעם, אלא גם למשה עצמו.[1] למעשה, למשה אין כל סיבה להניח שהאותות מיועדים לעם ישראל עד שא-להים אומר לו זאת במפורש אחרי שהוא מבצע כל אחד מהם (שמות ד', ה, ח–ט).
נראה שיש גם נמען שלישי לאותות הללו. במבט להמשך הסיפור, לא ניתן להתעלם מכך שמשה יבצע שניים מהאותות האלו (הנחש ההופך למטה ומי היאור שנהפכים לדם) בפני פרעה, כחלק מהניסיון לשכנעו לשמוע בקול ה'.
באמצעות העברה מיומנת של מסר המורכב מרבדים שונים, הקב"ה מעניק למשה אותות רב-תכליתיים, הנושאים משמעויות נפרדות לשלושה נמענים שונים: ראשית למשה, לאחר מכן לישראל, ולבסוף – לפרעה.[2]
משמעות האותות עבור משה
לאיזו מטרה א-להים מראה למשה את האותות האלה? מהו המסר שמשה אמור לקבל מהם, ומדוע הם חלק מהדו-שיח המפורט של מינוי משה?
עונש ותוכחה
יהיה המסר מה שיהיה, הוא נראה מאיים; משה פוגש באותות מפחידים הרומזים למוות וסכנה – נחשים, צרעת, ודם. אם כן, אולי האותות האלו באו להעניש את משה ולהוכיח אותו על ההתנגדות הממושכת שלו לקריאה של א-להים. סימנים אלו מגיעים לאחר הניסיון השני של הקב"ה – הארוך והמשכנע – למנות את משה ללכת לפרעה (ג', טו–כב). למרות הדברים המשכנעים של הקב"ה, משה מביע שוב חוסר נכונות, ומעלה מחדש את הקושי הצפוי לשכנע את עם ישראל בשליחות הא-להית: "'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: 'לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'!'' (ד', י).[3]
דבריו הספקניים של משה בקשר לישראל ("הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", ד', א) סותרים בגסות את דבריו הקודמים של ה', שמבטיחים למשה שהעם ישמע בקולו ("וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", ג', יח).[4] חוסר האמונה של משה בעם מעיד על חוסר אמונה בה', ומביא עליו את האותות המפחידים כתוכחה על השניים.
המדרשים מרבים לפרש את האותות כעונש למשה. המדרש הבא מתמקד באות הראשון, ומסביר שהמטה והנחש הם סמלים לעוון של משה ולעונש הראוי לו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, 'מַזֶּה בְיָדֶךָ?' וַיֹּאמֶר, 'מַטֶּה'", כְּלוֹמַר, מִזֶּה שֶׁבְּיָדֶךָ אַתָּה צָרִיךְ לִלְקוֹת, שֶׁאַתָּה מוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בָּנַי, הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים... תָּפַשׂ משֶׁה מַעֲשֵׂה הַנָּחָשׁ שֶׁהוֹצִיא לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ...[5] לְפִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה נָחָשׁ לְכָךְ הֶרְאָה לוֹ אֶת הַנָּחָשׁ... (שמות רבה ג', יב)
המדרש הבא מביא הסבר דומה לסמליות של האות השני, תוך שהוא מתייחס לנחש מהאות הראשון:
"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, 'הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ'". אָמַר לוֹ, 'מַה הַנָּחָשׁ כְּשֶׁהִלְשִׁין, הִכֵּיתִי אוֹתוֹ בְּצָרַעַת... אַף אַתָּה רָאוּי לִלְקוֹת בְּצָרַעַת'. וְלָמָּה הִכְנִיסָהּ בְּחֵיקוֹ? לְפִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע לוֹמַר בַּסֵּתֶר... לָקַח אֶת שֶׁלּוֹ עַל שֶׁהִלְשִׁין. (שמות רבה ג', יג) [6]
צרעת נחשבת לעונש הראוי לבעל לשון הרע.[7] בסופו של דבר, אדם שמוציא שם רע על אחרים מערער את יציבות החברה, כיוון שלעתים קרובות הוא ייצור ניכור בין אדם לחברו; הצרעת כופה על מי שאמר לשון הרע להתבודד, ומרחיקה מהחברה את השפעתו המזיקה.
גם האות השלישי (מי היאור ההופכים לדם) מוצגים כעונש:
"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְּאֹר [...וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת]" (ד', ט). רָמַז לוֹ שֶׁעַל יְדֵי דָּבָר שֶׁיֹּאמַר אֶל יִשְׂרָאֵל, עֲתִידִין הַמַּיִם לַהֲפֹךְ לְדָם, וְהוּא יִלְקֶה עַל יְדֵיהֶם, שֶׁכֵּן כְּתִיב: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים' (במדבר כ', י), וְהִכָּה הַסֶּלַּע וְהוֹצִיא... וּלְכָךְ הִכָּה הַסֶּלַע פַּעֲמַיִם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הוֹצִיא דָּם, וּלְבַסּוֹף מָיִם. (שמות רבה ג', יג)
אולי כיוון שמשה לא מילא פקודה זו עד שובו למצרים, האות השלישי נתפס כרמז לעונש עתידי שיקרה בעתיד הרחוק – כזה שיבשר בסופו של דבר על סופו הטרגי של משה, וימנע ממנו את הכניסה לארץ ישראל.
חינוך למנהיגות: משה וה'
הקב"ה אינו מפגין כעס כלפי משה כשהוא מעניק לו את האותות. להיפך – ה' מסכים עם הערכתו של משה, ומציין את האפשרות שלפיה תכן שעם ישראל באמת לא יאמין גם אחרי שמשה יעשה לעיניו את האותות הראשונים (שמות ד', ח). יתכן אפוא, שהאותות אינם מהווים תוכחה עבור משה, אלא כלי חינוכי, שנועד להכשירו למילוי תפקידו. האותות מראים כיצד א-להים מדריך את משה במיומנות, מכשיר אותו ומעניק לו הבנה עמוקה יותר של מה שצפוי לו.[8]
נבחן, למשל, את השאלה הפותחת של א-להים: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ?" (שמות ד', ב) יד האדם מסמלת את כוחו האנושי, כך שיתכן שא-להים שואל את משה שאלה רטורית, מה הוא מתכנן לעשות עם כוחותיו ויכולותיו כמנהיג. ידו של משה אכן תקבל חשיבות משמעותית במהלך מילוי תפקידו כמנהיג, במיוחד בעימות עם העם המצרי, אך גם במלחמת ישראל בעמלק. מסתבר כי כבר בשלב זה של שליחותו, משה אינו עומד בידיים ריקות. הוא אוחז במטה, הרומז לכך שלמשה כבר יש כלי הנהגה – אולי כאלה שרכש במהלך שנותיו כרועה צאן. המטה של הרועה הוא סמל לתפקידו כמנהיג העדר, ומשמש הן להכוונה והן למשמעת.[9] מעבר לכך, מטה הוא גם סמל כללי למנהיגות; הוא מעיד על מעמדו הרם של נושא המטה.[10] מטה משה יתלווה אליו לאורך כל תקופת מנהיגותו: בעזרתו הוא יביא את המכות על מצרים ויחצה את ים סוף (שמות י"ד, טז).[11] במדבר, משה ישתמש במטה כדי להכות בסלע ולהביא מים לעם הסרבן (שמות י"ז, ה–ו). כך, במובן הפשוט ביותר, נראה שא-להים מלמד את משה שיש בידו כוח, ששנותיו כרועה צאן הכשירו אותו להיות מנהיג טוב ובעל יכולת.
אך אות המטה עוד לא נגמר. ה' מצווה על משה לזרוק את המטה שלו לאדמה, שם הוא הופך לנחש. משה בורח מהנחש המסוכן, אך ה' מצווה עליו לאחוז בזנבו – ואז הנחש שב והופך למטה בידו. כאן לומד משה כי הפעלת כוח עלולה להיות מסוכנת. מטה תמים עלול להפוך לנחש, כלומר לאיום ולסכנה. אין פלא שמשה נמלט מהנחש; כל מנהיג שאינו מבקש להימנע מעמדת כוח הוא מנהיג מפוקפק. מנקודת מבט זו, רתיעתו של משה לקבל את הכוח נראית סבירה ואפילו נכונה. אך משה לא אמור לפחד מהכוח; אחרי הכל, ה' מסוגל להפוך נחש מסוכן בחזרה למטה מועיל בידיו של משה.
ההכרה בכך שא-להים הוא השליט מונעת שחיתות ומאפשרת הנהגה מוצלחת. מטה הרועה אינו אלא חפץ דומם – עד שא-להים מעניק לו כוח; באופן דומה, א-להים הוא מי שמעניק למשה את האומץ להשתמש בכוחות ההנהגה שלו. משה לומד שהכוח נובע מהקב"ה, והוא מקבל ממנו כוח לעשות ניסים במצוותו. משה אינו פועל באופן עצמאי, וגם אין לו הרבה בחירה; ידו (כלומר, הכוח שלו) אמורה להתנהג כהרחבה, או כייצוג המוחשי, של יד ה'.
האותות מאלצים את משה, שרק עתה פגש את ה' בפעם הראשונה, להכיר בשליטתו המוחלטת של ה'. א-להים שולט הן במטה והן בנחש. כל האותות האלו מצביעים על כך שה' הוא השליט על החיים והמוות – בכוחו להפיח חיים בדומם ולהפוך אותם חזרה לדוממים כרצונו.[12] כל אות מדגים צורה אחרת של שליטת ה' על החיים ועל המוות:
אות 1: מטה – נחש – מטה (מת – חי – מת).
אות 2: יד בריאה – צרעת – יד בריאה (חי – מת – חי).
אות 3: מים – דם (חיים – מוות).
חינוך למנהיגות: משה ופרעה
במקום לברוח מהנחש – מהסכנה, ממצרים – הקב"ה אומר למשה להתעמת איתו בצורה ישירה. למשה אין סיבה לחשוש, כיוון שא-להים איתו.[13] כדי להוכיח את אמונתו בה', על משה להיות מוכן לאחוז בזנבו של הנחש – פעולה מסוכנת וחסרת היגיון, שבדרך כלל מסתיימת כשהנחש מתפתל ונושך את האוחז בזנבו. מעשה זה מלמד את משה שאם הוא יציית בקפדנות להוראות של הקב"ה, גם אם במהלכן הוא יסכן את עצמו באופן חמור, לא יאונה לו כל רע.
עבור משה, הנחש עשוי להיות סמל ברור לפרעה, שאת כתרו עיטרה אוֹרֵאוּס – קוברה זקופה – סמל מטיל אימה המתאר את עוצמתו של פרעה.[14]
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְכָךְ נֶהְפַּךְ הַמַּטֶּה לְנָחָשׁ, כְּנֶגֶד פַּרְעֹה שֶׁנִּקְרָא נָחָשׁ... לְפִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׁךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָאִיתָ פַּרְעֹה שֶׁהוּא כְּנָחָשׁ? עָתִיד אַתָּה לְהַכּוֹתוֹ בַּמַּטֶּה, וְסוֹף הַדְּבָרִים הוּא יֵעָשֶׂה כָּעֵץ. מַה הַמַּטֶּה אֵינוֹ נוֹשֵׁךְ כָּךְ הוּא לֹא יִשֹּׁךְ. (שמות רבה ג', יב)
ה' שולט בפרעה ההפכפך. הוא זה שנותן לו חיים; הוא יכול גם לשתק את המלך שחשוב שהוא אל, להפוך אותו למטה דומם ולא מזיק.[15] משה לא צריך לפחד מה"נחש"; כשה' אומר לו להוכיח את פרעה, הוא חייב לעשות זאת, אפילו אם זה נראה כמו צעד מסוכן ולא חכם.
חינוך למנהיגות: משה ועם ישראל
יתכן שהאות השני כולל מסר חינוכי במיוחד עבור משה. ידו של משה הופכת למצורעת ואז לבריאה, ומלמדת שמה שטמא כעת היה פעם טהור, וחשוב מכך, יוכל להפוך שוב לטהור אם ה' חפץ בכך. האות עשוי לרמוז לעם ישראל, שהתנהגותו – לדעתו של משה – הופכת אותו ללא ראוי לגאולה.[16]
חיקו של משה מופיע באות השני חמש פעמים ברצף מהיר, רומז לאיכות האימהית הנחוצה למנהיגות. מאוחר יותר, כשמשה ירגיש שהאחריות רובצת עליו, משה יזכיר בעצמו את החיק שלו:
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה? אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי תֹאמַר אֵלַי, 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק!' (במדבר י"א, יב)
שימת היד בחיק נועדה להכשיר את משה למנהיגות, כדי שיוכל לשאת את העם הזה – בטומאתו ובטהרתו – כמו שאם נושאת את בנה. מאוחר יותר, כשמשה יביע את רצונו לוותר על התפקיד, הוא ישוב אל הדימוי הזה, המתאים כל כך למנהיגות. נראה שגם הוצאת היד מהחיק נושאת משמעות. היא יוצרת הקבלה לשונית לתהילים ע"ד, שם המשורר שואל רטורית מדוע ה' לא עושה משהו כדי להציל את עמו, ומתחנן לפניו שיפעל:
לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ? מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה! [=תפסיק להשאיר אותה בתוך החיק] (תהלים ע"ד, יא)
השארת היד בחיק רומזת לחוסר פעולה, בעוד שהוצאתה מרמזת על התחלה בפעולה.[17] במהלך האות השני, משה מוציא את ידו מחיקו פעמיים; נראה שהאות נועד לדרבן את משה לצאת לשליחות ולהשתמש בידו – כלומר, בכוחו – כדי לסייע לאחיו.
משמעות האותות עבור עם ישראל
גם אם יש באותות מסרים למשה, משמעותם הפשוטה (כפי שצוין לעיל) היא לשכנע את עם ישראל להאמין במשה ובמסר שהוא נושא מאת ה'. כך הקב"ה אומר למשה אחרי האות הראשון, וכך הוא חוזר ואומר לפני שהוא מוסר למשה את האות השלישי:
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. (שמות ד', ח–ט)
נראה שהעם שקוע כל כך באומללותו, שיהיה צורך בכמה אותות כדי לשכנע אותם להאמין באפשרות הגאולה.
האם האותות האלה הם פעולות אקראיות של חריגה מדרך הטבע, שנועדו לבנות את האמון במשה, או שיש להם משמעות ספציפית עבור עם ישראל (באותה הדרך שבה הצעתי שיש להם משמעות סמלית עבור משה)?
האותות מעניקים לעם ישראל הצצה לכוחו של הקב"ה, המתגלה דרך משה, נציגו הנאמן. לפי האברבנאל (על שמות ד', א), שלושת האותות נועדו לתת מענה לשלושה תחומים שבהם יש לעם ספקות: הפחד מעוצמתו של פרעה, החשש כי הם אינם ראויים לגאולה, והפחד מהאומה המצרית.[18] המסרים הספציפיים לישראל חופפים לרעיונות שהוזכרו קודם לכן. אין ספק שישראל מבינים כי הנחש מייצג את פרעה, והאות – את העובדה שהקב"ה ישלוט בו וינצח אותו. בנוסף, הם ללא ספק יתרשמו מאומץ ליבו של משה ומנכונותו לאחוז בנחש בזנבו. העובדה שמשה לא נפגע תאשש עבורם את הגיבוי שא-להים נותן לשליחותו של משה. ידו של משה נעה במהירות מטהרה לטומאה, ומעניקה לישראל תקווה שגם הם יכולים לשוב ולהיות טהורים. היאור המלא בדם – סמל להצלחתה של מצרים – מערער את תפיסתם של ישראל בנוגע לכוחה ולחוסנה של מצרים.[19] כשמשה הופך את המים, מקור החיים, לדם, הוא מציג בפני עם ישראל הבטחה – חורבנה של מצרים מתקרב. בניגוד לשני האותות הראשונים, באות השלישי המצב לא מתהפך בחזרה. ה' לא מצווה על משה להשיב את מי היאור למצבם הקודם; הם נשארים במצבם כדם, כסימן להרס הנצחי שהקב"ה מתכוון להמיט על תפארתה של מצרים.
משמעות האותות עבור מצרים
לאחר הטענה הראשונה של משה, "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה?" (שמות ג', יא), הוא אינו מביע דאגה נוספת בנוגע להתייצבות בפני המלך המצרי; הוא לא חוזר על טענה זו, ונראה שהיא לא מטרידה אותו במיוחד. נראה, שמשה אינו נבהל מעוצמתו האדירה של פרעה או מהאפשרות לבוא כשליח לארמון המלך. אל לנו לשכוח, שמשה גדל בחסותה של בת פרעה; סביר להניח שהיתה לו היכרות מעמיקה עם המלכות וכוחה.
ובכל זאת, נראה כי האותות שניתנו למשה מיועדים גם למצרים; די להביט להמשך הסיפור כדי להכיר בכך. משה ואהרן יציגו חלקים מהאות הראשון לפני פרעה בשמות ז', ט–יב, כהוכחה לכוחו של ה'. האות השלישי (מי היאור ההופכים לדם) מופיע כמכה הראשונה שתבוא על מצרים. באשר ליד המצורעת של משה, אמנם אין אזכור מפורש שהאות השני נעשה לפני המצרים, אך יתכן שהוא רומז למכה החמישית, מכת שחין; בויקרא י"ג, כ, מוסבר שיש סוג של צרעת שגדל כמו שחין.
האותות, בכך שהם מכים בלבם של כמה ממקורות הכוח המהימנים ביותר של מצרים, מראים שה' שולט הן על שליט מצרים (המטה והנחש) והן על היאור. האות השני עשוי לרמוז לכך שה' מושל אף בשמש (ובאל המצרי רע, הנחשב לעוצמתי ביותר בפנתיאון המצרי), נהוג היה לחשוב שהשפעת השמש על העור יכולה לגרום לצרעת. בסופו של דבר, האותות נועדו להשפיע גם על המצרים. בעקבות האותות, העם המצרי אמור לפחד מכוחו של ה' ולרעוד לנוכח תכניותיו לשבור את כוחה של מצרים, ולהותיר את מוסדותיה הנערצים ואת אמונותיה המושרשות מעורערים.
סיכום
שלושת האותות שה' נותן למשה מכילים מסר לשלושת השחקנים הראשיים בסיפור יציאת מצרים. מעבר להפגנת כוחו של הקב"ה, כל אחד מהאותות נושא משמעות מיוחדת לכל אחת מהדמויות. משה ננזף, נענש, ומקבל הדרכה כיצד להיות מנהיג מוצלח. עם ישראל זוכה לחינוך ולנחמה, ומצרים מקבלים שיעור על כוחו של ה' ואיום המלמד על חורבנם המתקרב. בביטוי נפלא של יכולת ספרותית מיומנת, האותות הקצרים כל כך נושאים שפע של מסרים רבים ושונים.
[עורך: שמואל ארגמן]
[1] ראו רמב"ן על שמות ד', ג.
[2] המדרש בשמות רבה ג', יג מניח שהאותות פעלו בשני תדרים בו זמנית – יש בהם מסר למשה ומסר לעם.
[3] קודם לכן, משה נמנע מלהעלות את דלות האמונה של עם ישראל, והעדיף להתמקד בשאלה כיצד להציג את הקב"ה בפני העם השואל: "וְאָמְרוּ לִי, 'מַה שְּׁמוֹ?' – מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (ג', יג).
[4] שמות רבה ג', יב, שיצוטט בהמשך, מציין זאת ומסיק שבמקרה זה משה לא אמר כראוי. גם אבן עזרא וגם הרמב"ן מגנים על דבריו של משה, ומנסים להראות שאין בהם סתירה לדברים של ה'. האבן עזרא מציע ששהקב"ה הבטיח שרק הזקנים ישמעו למשה, אך לא כל העם. הוא אף מציע שאמונתם תהיה חיצונית בלבד, ולא תחלחל פנימה. הרמב"ן מסביר שלא מדובר בהבטחה שהעם יציית, אלא בציווי – הקב"ה מעיר שהעם צריך לציית למשה. הרמב"ן מוסיף שמשה מקבל אולי את העובדה שהעם יאמין לו בתחילה, אך הוא חושש שאמונתם לא תחזיק מעמד כשפרעה יסרב לשלחם.
[5] זהו אזכור לנחש של גן עדן בבראשית ג', א–ה.
[6] ראו שבת צ"ז ע"א, שם האות השני מובן כעונש למשה על שחשד שלא כשורה בעם על קטנות אמונתו.
[7] ראו למשל, ספרי דברים ער"ה ע"א; ויקרא רבה ט"ז, ב; ערכין ט"ו, ע"ב.
[8] הרמב"ן (שמות ד', ג) מסביר שה' השתמש באותות אלו כדי להראות למשה שהגאולה המתקרבת – על נסיה, אותותיה ונפלאותיה – תגיע על ידו.
[9] ראו תהילים כ"ג, ד.
[10] ראו מלבי"ם על שמות ד', ב, הטוען שזו הקונוטציה המיוחדת למילה "מטה" (בניגוד למילים הנרדפות 'מקל' או 'משענת').
[11] הפסוקים המתארים את משה חוצה את ים סוף בפקודת ה', מבלבלים בין השימוש ביד לשימוש במטה, ורומזים לכך שלצורך העניין מדובר בישות אחת (ראו שמות י"ד, טז, כא, כו).
[12] ראו רבנו בחיי על שמות ד', ג, וספורנו על שמות ד', א.
[13] אות זה הוא פירוט של ההבטחה הקודמת של ה' למשה, "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שמות ג', יב). ההבדל הוא, שהמסר המילולי נותר מופשט, ואילו ביצוע האות הופך את ההבטחה לממשית.
[14] ראו גם ירמיהו מ"ו, כב, שם הנחש הוא סמל למצרים. סמליות זו מקבלת משמעות חזקה אף יותר כשמשה ואהרן מבצעים את האות לפני פרעו וחרטומיו. ראו גם שמות רבה ט', ג, שם מבואר שהנחש מסמל את מצרים, ערמומיותה וסכנותיה. כך, מאוחר יותר, כשעם ישראל יתגעגע למצרים, הקב"ה ישלח נחשים שינשכו אותם ויזכירו להם את הבוגדנות של המצרים (במדבר כ"א, ה–ו). להשוואה נוספת בין הנחש לפרעה, ראו מדרש שכל טוב, שמות ד' ג.
[15] בפסוקים רבים בתנ"ך, המטה הוא גם סמל לסמכות של המלכות ולכוחה (למשל, בראשית מ"ט, י; ישעיהו י', ה; ירמיהו מ"ח, יז; תהלים ק"י, ב). מלכי מצרים מצוירים פעמים רבות עם מקל בידם.
[16] רעיון זה מופיע בשמות רבה ג', יג, שמניח שהמסר מכוון בראש ובראשונה לעם ישראל, ולא למשה. ה"משך חכמה" (שמות ד', ג) מעלה רעיון דומה בקשר לאות הראשון: עם ישראל, עובד האלילים, הוא כרגע נחש מאוס, אבל אם משה יאחוז בו נכון, הם ייהפכו שוב לעם קדוש (המסומל על ידי המטה). ראו גם אברבנאל על שמות ד', ח.
[17] ראו רש"ר הירש, שמות ד', ז, שמעיר על ההקבלה למזמור תהלים זה אבל מציע הבנה אחרת למשמעותה.
[18] בתצוגה מבריקה של פרשנות, מציע האברבנאל הסבר נוסף – מפותח מאוד – לשלושת האותות. הוא מסביר שכל אחד מהאותות מחזק את אחד המסרים שה' ציווה על משה להעביר לזקני ישראל בשמות ג', טז. לפי האברבנאל, האות הראשון משמש הוכחה לכך שה' התגלה למשה; האות השני מעיד על כך שה' זוכר את ישראל ומתכוון להושיעם בקרוב; ואילו האות השלישי (היאור שהופך לדם) מהווה הוכחה לכך שה' עתיד לנקום על מה שנעשה להם במצרים.
[19] המדרש (שכל טוב, שמות ד', ט) מסביר שזוהי מכה המכוונת נגד האלים המצריים, שהרי פרעה סגד ליאור. העדויות הארכיאולוגיות מראות שאכן, המצרים סגדו לאל הנילוס, הנקרא חאפי.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)