קדושת ההתגלות בהר סיני

לאחר דיוננו במקומות הקדושים שגילו האבות, מקום העקדה ובית אל, ונסיוננו לעמוד על אופי הקדושה בהם; נעבור לספר שמות, ונעיין במשמעות ההתגלות האלוהית למשה במעמד הסנה, ואחר כך – במעמד הר סיני. ^[1]

מעמד הסנה

בפרשת שמות מסופר:

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא: (שמות ג, א-ה)

מעמד הסנה הוא ההתגלות הראשונה בתורה המתייחסת לקדושת מקום – "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". עד עתה לא הייתה כל התייחסות לכך, לא במעמד העקדה ולא בהתגלויות אחרות. אמנם בעקדה ראינו כי הקב"ה בחר בהר המוריה, אך המקום לא הוגדר כקדוש.

ייתכן שההסבר לכך הוא שהבחירה בעקדה הייתה כלפי העתיד, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים כי המקום יהיה מיוחד לעבודת ה', אך לא נקבעה להר קדושה ממשית באותה שעה. לו נתקדש כבר בימי אברהם, לא היתה התורה בספר דברים מדברת בלשון עתיד על "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" ש"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב, ה); ואפשר שזו היתה גם סיבה לדחות את התקדשות המקום, על מנת להותיר בשלמותן את דרישתו ובחירתו האנושית העתידית על ידי עם ישראל.

נמצא שגילוי קדושת המקום בעולם מתחיל בעצם בהר סיני – בהתגלות בסנה והמשכה במעמד מתן תורה^[2]; ובכך הוא מקדים את כל עניין הקדשת משה לנביא ולמנהיגם של ישראל.

הרמב"ן מבאר מה עניינה של הקדושה הזו:

"כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" ... כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה שנאמר "ויבא אל הר האלהים חרבה" (פס' א), והסנה היה בראש ההר, והנה כלו קדשו ואסור בנעילת הסנדל וכך אמרו (שמות רבה ב, יג) בכל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע (ה, טו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים.^[3]

מבחינת מקום ההתגלות ואופייה, מקביל מעמד הסנה למעמד הר סיני. לדעת הרמב"ן, הסנה היה בראש ההר, המקום שעליו ירד ה' ושאליו עלה משה במתן תורה (שמות יט, כ); וגם שם, עם רדת השכינה אל ראש ההר נתקדש ההר כולו והוגבל, ובני ישראל הוזהרו שלא להתקרב אליו כלל ולהיטהר לקראת המעמד שם (שם, י-יב).

של נעליך מעל רגליך

הרמב"ן מזכיר את איסור נעילת הסנדל הנגזר מקדושת המקום, השייך לדורות במקדש בירושלים, כפי ששנינו: "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו" (ברכות ט, ה; וראה בגמרא שם סב:). מהי משמעות האיסור, מה החשיבות בעמידה יחף? הברייתא במסכת זבחים מלמדת:

דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. (כד.)

המקום שהשכינה מתגלה בו – רצפת המקדש, כמוה כאדמת הר סיני – מקדשת את הנוגע בה כעין כלי שרת; ועל כן לא תיתכן חציצה בין האדם לקרקע. וכדברי רש"ר הירש על אתר:

חליצת הנעל מבטאת התמסרות גמורה לערכיו של אתר, בסוס האישיות עליו בלבד ובצמוד אליו, ורכישת עמידה ומעמד מתוכו.

חליצת הנעליים מבטאת התבטלות כלפי המקום המקודש והתמסרות מוחלטת לקב"ה, המגלה את נוכחותו בקידוש המקום.^[4]

הרמב"ן ביאר כי קדושת המקום התחדשה בעקבות ההתגלות והשראת השכינה, ואכן סביר להניח כי למשה רבנו לא היתה ידיעה מוקדמת על חשיבות וקדושה מיוחדת למקום – הקב"ה קרא לו מתוך הסנה במיוחד כדי להודיע לו כי המקום קדוש ולצוות עליו להוריד את נעליו.

ההתגלות ליהושע ביריחו

אותו ציווי על הורדת הנעליים מופיע גם בהתגלות שר צבא ה' ליהושע ביריחו, כפי שציין הרמב"ן. וכך נאמר שם:

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן: (יהושע ה, יג-טו)

יריחו היא שערה המזרחי של ארץ ישראל, נקודת הכניסה אליה, מעבר גבול בין חו"ל לארץ; לפיכך מקופלת בה כביכול קדושת הארץ כולה. היא גם המקום הראשון שנכבש בארץ, והיא נכבשת באופן נסי והופכת כולה חרם – תרומתה של ארץ ישראל.^[5] קידוש אדמת יריחו בהתגלות זו הוא אפוא גילוי של קדושת ארץ ישראל כולה.

מלבד היותה מייצגת את ארץ ישראל, מצאנו גם ביטויים רבים לקשר בין יריחו לירושלים והמקדש. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא הקשר בין שטח המקדש ל'דושנה של יריחו', החלק המובחר ביותר בה, כמבואר בספרי:

כשהיו ישראל מחלקים את הארץ, הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, אמרו: כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו. (ספרי במדבר, פא)

שטח זה נועד להיות פיצוי ותמורה לשטח המקדש, שאותו השבט יפסיד מנחלתו. המשנה במסכת תמיד גם מוצאת קשרים רבים בין יריחו לעבודת המקדש:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעין קול המגריפה. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעין קול החליל. מיריחו היו שומעין קול הצלצל. מיריחו היו שומעין קול השיר. מיריחו היו שומעים קול השופר, ויש אומרים: אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים. מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטורת; אמר רבי אליעזר בן דגלאי: עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת. (תמיד ג, ח)

ולקשר זה הייתה גם משמעות מעשית בעבודת המשמרות:

תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות בארץ ישראל ... שתים עשרה מהן ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים, וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים. (תענית כז.)

הנה כי כן, כבר בשערה המזרחי של ארץ ישראל, החלק הראשון בארץ שכבשנו, יש קשר ישיר אל לבה – ירושלים והמקדש.

מעניין להתבונן בשאלה האם ההתגלות ליהושע ביריחו קשורה יותר לכניסה לארץ ישראל ממערב לירדן, או בגלל זיקתה של יריחו למקדש. יתכן כי העובדה ששר צבא ה' הוא המתגלה ליהושע קושרת את ההתגלות לכיבוש הארץ הצפוי והמתוכנן, ולפי זה ישנו קשר יותר משמעותי לכלל ארץ ישראל; ועדין צריך עיון בסוגיה זו. יש עוד לעיין בנקודות המקבילות והשונות בין ההתגלויות למשה וליהושע, בהן ה' מטיל עליהם שליחות והם מקבלים אותה על עצמם; אך לא נרחיב בכך כעת[6], אלא נמשיך להתייחסות הבאה לקדושת המקום – מעמד הר סיני.

מעמד הר סיני

ההתגלות למשה בסנה, וכמוה ההתגלות ליהושע ביריחו, היו פרטיות – אדם נבחר ויחיד זכה להן. אך בהר סיני, הקדושה הגיעה גם לביטוי ציבורי, נגד כל עם ישראל. כמתואר בפרשת יתרו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: ... וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה': (שמות יט, ט-יב כ-כב)

ה' יורד ומתגלה על הר סיני, ובשל כך צריך לקדש את העם ולהרחיקו מן ההר – עקב ההתגלות, ההר קדוש. הציווי אל העם הוא קדוש – לשמור על קדושה אישית כהכנה להתגלות, ולהתרחק מההר עצמו שקדוש בקדושת המקום.

קדושה זו היא מחד המשך של קדושת ההתגלות שפגשנו במעמד הסנה, כדברי הספורנו:

וקדשתו. באמור להם אם בהמה אם איש לא יחיה כענין אדמת קדש הוא (לעיל ג, ה): (פסוק כג)

ומאידך, גילוי הקדושה לכל עם ישראל מעיד שהופיע כאן סוג חדש של קדושה, שיבוא לידי ביטוי במצוות שאחרי מעמד הר סיני – קדושת המשכן.

קדושת הר סיני וקדושת המקדש

קדושת הר סיני דומה באופיה לקדושת מקדש. בברית האגנות (שמות כד) בהר סיני מתוארת לנו תבנית הלכתית ממש מעין מקדש: הקמת מזבח ומצבות[7] (שם פסוק ד); בחירת אנשים מיוחדים להקריב בהם (שם ה-ו); הקרבת קרבנות – עולה ושלמים (שם), ואולי גם מעין קרבן תמיד (עיין חגיגה ו.-:); קביעת סדרי כניסה למשה, לכהנים ולישראל – לאן מותר ואסור לכל אחד להכנס (שמות שם א-ב); וכמובן, גילוי שכינה באש וענן (טו-יז).

מעבר לקדושת המקום הדומה, כל תפקידי המקדש – עבודה והשראת שכינה, נבואה וסנהדרין – ראשיתם במעמד הר סיני. במובן זה שימש הר סיני כמעין מקדש, למן ראשית ההתגלות עליו במעמד הר סיני ועד הקמת המשכן בראשית השנה השניה ליציאת מצרים; משם ואילך עוברים כל ההיבטים הללו למשכן, הממשיך את מעמד הר סיני עד בואו להר המוריה בימי דוד ושלמה.

לא נפרוט כאן לפרטים את כל ההקבלות בין הר סיני והמשכן.^[8] נציין רק כי מנקודה זו ואילך מתחיל מסלול של התגלות במקום מיוחד לעם שלם. אמנם גם קודם לכן היו בני ישראל עדים למורא הגדול, ליד החזקה ולזרוע הנטויה אשר עשה ה' במצרים, בים סוף ובנסי המדבר; אך זוהי ההופעה הראשונה של מקום מקודש מרכזי המיועד להתגלות לכל ישראל. כאמור, בתפקיד זה שימש בהמשך המשכן לתחנותיו, עד בואו אל הנחלה – אל הר המוריה. צורת ההתגלות ואופייה משתנים בתחנות השונות, בהתאם למקום ובהתאם למצבו הרוחני של העם, אבל עצם הגילוי הא–להי לעם ישראל במקום מרכזי, שממנו מקבלים הכול ואליו מגיעים הכול – דבר זה נתחדש בהר סיני.

מבין הראשונים, המייצג הבולט ביותר של תפיסת המשכן כהנצחת מעמד הר סיני – ומצדו השני של המטבע, ראיית הר סיני כראשיתו של המשכן – הוא הרמב"ן בפירושו לתורה. בסוף ספר שמות עומד הרמב"ן^[9] על ההקבלה בין תיאור השראת שכינה על הר סיני לבין תיאור השראתה במשכן בסוף הספר (שמות מ, לד-לח):

וכבוד ה' מלא את המשכן – כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני "אל הערפל אשר שם האלהים" (כ, יז) ... והטעם, שלא יבא שם [=משה] בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (כד, טז), ואמר "ויבא משה בתוך הענן" (שם יח). (שמות מ, לד)

ובהקדמתו לספר במדבר הוא מקביל בין הגבלת המשכן להגבלת הר סיני:

...ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם, צוה "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא) כאשר אמר שם "כי סקול יסקל" (שמות יט, יג), וצוה "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד, כ) כאשר הזהיר שם "פן יהרסו אל ה' לראות" וגו' (שמות יט, כא), וצוה "ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח" (שמות יח, ה) כאשר אמר שם "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' ... והכהנים והעם..." וגו" (שמות יט, כב, כד).

ברם, התייחסותו העקרונית והמפורטת ביותר לנושא היא בפירושו הידוע לציווי על מלאכת המשכן (שמות כה, ב):

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם "וישכן כבוד ה' על הר סיני" (שמות כד, טז), וכתיב "הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו" (דברים ה, כא), כן כתוב במשכן "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לד) ... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבר אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה" (דברים ד, לו), כך במשכן כתיב "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו" (במדבר ז, פט) ... והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש…

מעמד הר סיני היה מעמד חד-פעמי לעיני כל ישראל, בעוד שההתגלות במשכן היא קבועה ונסתרת; אך המשכן הוא המשך ישיר של מעמד הר סיני.

דרגות הקדושה בהר סיני ובמקדש

בהמשך לתפיסה זו, מבחין רבנו בחיי בפירושו לפרשת יתרו בארבע מדרגות קדושה שהיו בהר סיני, ובמקביל במקדש:

ויתיצבו בתחתית ההר. למטה מן ההר וחוץ לגבול שהוזהרו להתרחק ממנו. ודע כי הכבוד היה בראש ההר שנאמר "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר", וכתיב "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר (שם כד, יז), וכל ישראל עמדו בסוף ההר שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר" , ומשה זכה לעלות אל ההר לבא בתוך הענן, שנאמר "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" (שם יח), וזכה עוד שנתקרב אל עב הענן, הוא שכתוב "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שם ט), ו'עב הענן' הוא "הערפל אשר שם האלהים" ... ולפי זה היו ד' מדרגות זו למעלה מזו וזו לפנים מזו, ואלו הם: תחתית ההר, וראש ההר, וענן, ועב הענן. ומצינו דוגמתם בבית המקדש: שער העזרה כנגד תחתית ההר; והעזרה עצמה כנגד ההר עצמו; וההכיל לפנים כנגד פנימיות הענן; בית קדשי קדשים שהוא לפנים מן ההיכל הוא כנגד עב הענן, הוא 'הערפל אשר שם האלהים'. (שמות יט, יז)

מדרש הגדול מביא רעיון דומה של ארבע מדרגות קדושה, ביחס לקבוצות השונות הראויות להתקרב:

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל –  משה מחיצה בפני עצמו ... אהרן מחיצה בפני עצמו ... נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, כל אחד מחיצה בפני עצמו. (שמות כד, יט)

הרב ישראל אריאל (מחזור המקדש לחג השבועות, עמ' 80) מציע לדמות את מדרגות הקדושה השונות לחלקי המקדש העתיד: משה נכנס למחיצת קודש הקודשים, שהיא בהר סיני 'עב הענן אשר בראש ההר'; מחיצתו של אהרן מקבילה למחיצת ההיכל; נדב ואביהוא, הלוא הם הכהנים, נכנסו למחיצת העזרה; וזקני ישראל שעמדו מבחוץ – מקבילים למקומם על פתח המשכן (לשכת הגזית בבית המקדש). אם כן, כל אחת מן הקבוצות הגיעה בהר סיני לאזור הקדושה המתאים לה במשכן.^[10]

סיכום

בשיעור זה ראינו את ההתיחסות המפורשת הראשונה בתורה למקום שהוא קדוש, במעמד הסנה למשה, ואת המשכה מחד בהתגלות שר צבא ה' ליהושע ומאידך בהתגלות הציבורית לכל עם ישראל על הר סיני.

ראינו כי עצם ירידת השכינה לעולם מחייבת יחס למקום כקדוש, אך יש גם הבדלים בין ההתגלויות השונות: ההתגלות ליהושע קשורה למקומה המיוחד של יריחו, מפתחה של ארץ ישראל והקשורה ללב הארץ במקדש; וההתגלות בהר סיני היא תחילתה של קדושת המקדש, הן מצד רמות הקדושה השונות והן מצד הפעולות שעל העם לעשות כתגובה לקדושה זאת.

בשיעור הבא בעזרת ה' נתייחס להבדלים בין קדושת הר סיני לקדושת הר המוריה ולמשמעותם.

[עורך: שמואל ארגמן]

^[1] עצם התוכן של מעמד הסנה ומעמד הר סיני הם כמובן נושאים נרחבים הצריכים שיעורים לעצמם; בשיעור נתמקד ביחס שלהם אל המקום וקדושתו.

^[2] כך קושר למשל תרגום ירושלמי (הנקרא תרגום יונתן) בין התגלות זו למעמד הר סיני: "ואמר לא תקרב הלכא שלוף סינך מעל רגלך ארום אתרא דאנת קאים עלוי אתר קדיש הוא ועלוי אנת עתיד לקבלא אורייתא למלפא יתה לבני ישראל" (שמות ג, ה).

^[3] וראה עוד בחזקוני שם: "כל מקום שתמצא שכינה מקדמת בו לדבר אל נביאיו כמו כאן שקדמה בסנה, וגבי יהושע (יהושע ה, יד-טו), וגבי מתן תורה (שמות יט, כא-כז), שם תמצא המקום מקודש, אבל בשאר מקומות שנגלה עליהם כמו שמצינו בהרבה נביאים אין המקום מקודש".

^[4] ובכלי יקר שם ביאר (בעקבות רבנו בחיי) את השלת הנעליים בעניין "הרחקת הגשמיות ... הן זיכוך כח השכלי ... הן זיכוך כח החומרי ... ושם 'מקום' מורה על המדרגה, ואמר כי המדרגה אשר אתה עומד בה היא שאפילו חלק האדמה שבך קודש הוא".

^[5] עיין במדבר רבה (יד א): "אמר ר' יודא הלוי בר שלום: לימד לישראל מה שאמר הקב"ה 'ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה' (במדבר טו, כ), אמר יהושע: הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה". ובראב"ד בפירושו לתמיד (ל:): "...וכמו דתרומת דגן צריך לתרום, כן נתרמה ארץ ישראל עצמה ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש". ובאברבנאל על יהושע (שם) כתב כי בהגדרת המקום כקודש רמז שר צבא ה' ליהושע על החרמת העיר קודש לה'.

^[6] למעוניינים בהרחבה, נפנה לביאורו של יהודה איזנברג על הפרק – קישור; וכאן לשיעורו של הרב מנשה וינר – קישור.

^[7] שאמנם נאסרו בחומש דברים, אך היו אהובות ורצויות בתקופת האבות.

^[8] במחזור המקדש לחג השבועות (עמ' 73-88) הקדיש לכך הרב ישראל אריאל פרק נרחב, ובו פירט שמונה עשרה הקבלות בין הר סיני למקדש. חלקן קשורות למזבח, בכלי השרת ובקרבנות; חלקן קשורות לקדושת המקום; וחלקן  למוסד הסנהדרין. בדברינו כאן נתייחס רק למשמעויות השונות של קדושת המקום כפי שנתגלתה בהר סיני.

^[9] וכן כתב בקיצור גם בפירושו לויקרא א', א.

^[10] ההתאמה מובהקת בעיקר על פי תורה שבכתב: עם משה נדבר הקב"ה מקודש הקודשים, כנאמר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע אל הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו" (במדבר ז, פט). אהרן, הכהן הגדול, נכנס לקודש הקודשים רק ביום הכיפורים ועל ידי הכנה מיוחדת, ועיקר תפקידו על פי תורה שבכתב הוא בקודש, בהיכל. ואילו מטלותיהם של בני אהרן הכהנים הן במזבח העולה שבחצר המשכן, קרי: בעזרה.