דילוג לתוכן העיקרי

סיכום סדרה א'

קובץ טקסט

שיעור סיכום

קשה לסכם בשיעור אחד סדרת עיונים בסוגיות שונות בתולדות ירושלים, מרמיזתה בתורה, דרך תקופת הכיבוש וההתנחלות ועד הרקע לימי דוד ושלמה. ננסה בדברינו כאן להדגיש מספר מסרים העולים מתוך עיונינו. עיקר הדברים מבוסס על מסקנותינו המשותפות מן השיעורים; אך חלקם נובע מהתבוננות בימי דוד ושלמה, שבהם נעסוק בע"ה בפירוט ובהרחבה בשיעורים בשנה הבאה, וצירפנו אותם לכאן מפני שהם מהווים השלמה נאותה לנושאים אלו.

א. ירושלים - עיר המחברת את בירת מלכות ישראל עם מקום מלכות ה'

כפי שהקדמנו במבוא לסדרת השיעורים, הנחת היסוד של השיעור היא שלמקומות בארץ ישראל יש צביון רוחני ייחודי בעל משמעות; המאורעות המתרחשים במקום, שיוכו השבטי וכיוצא באלו - כולם מבטאים את אופיו ומהותו המיוחדים ומגבשים את צביונו. הדברים אמורים ביחס לכל מקום בארץ ישראל, על אחת כמה וכמה ביחס לירושלים, ומגמת השיעור הייתה לחשוף את צביונה ומהותה הרוחניים של ירושלים כפי שהם עולים לאורך הדורות. טָעַנּוּ כי ירושלים מחברת בתוכה שתי מלכויות: מלכות בשר ודם ומלכות ה'.

ראשית, הדבר נרמז בשם ירושלים עצמו, המסתיים בסיומת זוגית. חז"ל דרשו את השם תוך חיבור וצירוף שני המפגשים של אברהם עם ירושלים:

- הפגישה עם מלכי-צדק מלך שלם ומלך סדום, שמהותה: (א) הבחירה בקשר עם צדקת מלכי-צדק ודחיית הקשר עם כפיות הטובה של מלך סדום; (ב) רצון המלכים להמליך את אברהם אבינו בעקבות ניצחונו על ארבעת המלכים. בהקשר זה עמדנו בהרחבה על הקשר הפנימי בין צדק ומלכות אצל מלך בשר ודם ואצל הקב"ה.

- ההתגלות בהר המוריה בעקבות מסירות הנפש המוחלטת של אברהם, שמכוחה: (א) מתגלה הבחירה הא-לוהית במקום, ועל כן קורא לו אברהם "ה' יִראה" (בראשית כ"ב, יד) - קריאה הרומזת ל"מקום אשר יבחר ה' "; (ב) נוסד המקום העתיד לשמש כמקדש - "אשר יֵאמר היום בהר ה' יֵראה" (שם). בהתגלות זו מופיעים מרכיבים משמעותיים של המקדש העתידי (בחירה א-לוהית במקום, בניית מזבח, התגלות א-לוהית, יראה, הקרבת קרבן, מסירות נפש ועוד).

העלמת המקום בתורה וההמתנה של כארבע מאות שנה לגילויו, למן כיבוש הארץ ועד ימי דוד, ממשיכים אף הם את היסוד של חיבור מלכות בשר ודם עם מלכות ה' בירושלים, שכן תכליתם היא שהמקום יתגלה מכוח אחדות בין השבטים ומלכות על כל ישראל - תנאים הכרחיים להגעה לירושלים ולבניין המקדש.

יסוד זה הוא גם העומד מאחרי בחירת דוד בירושלים, המצויה בגבול יהודה ובנימין. מלבד הרצון לאחד בין שני השבטים היריבים ביותר באותה עת, ומעבר לעובדה שהאחדות בין שני השבטים מייצגת את אחדות בני רחל ובני לאה, יש לצביונם של השבטים עצמם משמעות לעניינה של העיר: יהודה, המייצג את המלכות הארצית ("לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו", בראשית מ"ט, י), מתחבר עם בנימין, המייצג את נחלת השכינה (בעיקר בזכות יכולתו לחבר בין שני הכוחות המובילים של האומה - יוסף ויהודה). חיבור זה הוא חיבור מלכות בשר ודם עם מקום המקדש, המבטא את מקום מלכות ה' עלי אדמות.

חז"ל נתנו לכך ביטוי סמלי בתארם את מהלך הגבול בין בנימין ויהודה בהר המוריה: אחיזת שבט יהודה בלשכות המקדש - ובכללן לשכת הגזית, מושב הסנהדרין - ובפינתו הדרומית-מזרחית של המזבח, משמעה שאין קיום עצמאי למלכות בשר ודם, והיא מתקיימת רק מתוך חיבור וזיקה למקום המבטא את מלכותו של הקב"ה.

מעשהו הראשון של דוד בעיר הבירה ירושלים לאחר ניצחונו על פלשתים הוא העלאת הארון, שהיה עשרים שנה בקריית יערים, אל עיר דוד (במקום להביאו אל מקומו הטבעי בבמה הגדולה שבגבעון). בכך קובע דוד את העיקרון כי התשתית למלכותו היא החיבור בין מלכות ארצית למלכות ה'. חז"ל ביטאו עיקרון זה בדרשתם הנפלאה על הליכת דוד לניות ברמה ודרישתו יחד עם שמואל הנביא את מקום המקדש, דבר שנעשה לאחר משיחת דוד למלך, אך בטרם מָלַך בפועל ובהיותו נרדף על ידי שאול.

הסדר שקובעת התורה (על פי סנהדרין כ ע"ב) לקיום המצוות הציבוריות המוטלות על בני ישראל בכניסתם לארץ - המלכת מלך, הכרתת עמלק ובניין בית הבחירה - מבהיר היטב את הזיקה בין המלכות הארצית, ביסוסה ומנוחתה ובין הקמת מקדש.

נבואת נתן לדוד (שמ"ב ז'), המתנה את בניין בית המקדש בשושלת מלכות קבועה (שמ"ב ז'; דה"א י"ז) ומנמקת בהתניה זו את הסירוב לאפשר לדוד לבנות את הבית, מחדדת מאוד את הזיקה ההכרחית בין מלכות קבועה למקדש. המעבר מזמניות לקביעות בהשראת שכינה מותנה במעבר מזמניות לקביעות במלכות הארצית. כיוון שהמלכות היא הכלי השלטוני שדרכו מתגלה מלכות ה' בפועל בעולם, ועל מנת שמלכות ה' אכן תתבטא באופן ממלכתי על כל ישראל, יש צורך בשלטון קבוע ומבוסס - בשושלת קבועה.

מצד שני, למרות הסירוב לבקשת הבניין עצמה, קיבל דוד שכר עליה - שושלת מלכות קבועה עד עולם (שמ"ב ז', יג-טז; דה"א י"ז, יב-יד). גם שבועת דוד ברצותו לבנות את הבית מקבילה לגמרי לשבועת ה' המבטיחה מלכות קבועה (תהילים קל"ב). ובסופו של דבר, מקום המקדש התגלה בזכות נכונותו של דוד למסור לא רק את נפשו אלא את נפש בית אביו כולו, כלומר, דוד עומד בהקשר זה לא כשלעצמו כי אם כמייסד בית - בית מלוכה (שמ"ב ז', יז; דה"א כ"א, יז). בקשת מקום מלכות ה' בעולם וגילויו כרוכים, אם כן, גם בהקשרים אלו בקביעות המלכות הארצית.

מאפיין חשוב נוסף של גילוי מקום המקדש הוא המעשים שקדמו לו. המִפקד והמגפה שבעקבותיו - כמו גם הבעיות שעוררה עוד קודם לכן העלאת הארון לירושלים והדרך שבה נעשתה מחד גיסא, והשארת הארון בירושלים בזמן מרד אבשלום, בניגוד לאינטרס האישי והתועלתי של דוד, מאידך גיסא - כל אלו אִפשרו בירור נוקב ואמִתי של גבולות המלכות הארצית, סמכויותיה ומגמותיה ביחס למלכות ה'.

הנביאים ראו קשר נצחי בין דוד לירושלים, קשר שבא לידי ביטוי עד היום בתפילת שמונה עשרה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם וכיסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין". משמעותו של קשר זה היא זיקת נצח בין מלך ישראל לדורות לבין המקום שבחר ה' לשום את שמו שם ולגלות בו את מלכותו.

ביטוי פיזי לקשר הזה ניתן על ידי שלמה, בבנותו את בית המלך על כל מרכיביו מעל העיר, למרגלות בית ה' ובסמיכות גדולה אליו. בניין בית המלך לכל פרטיו - זמן בנייתו, צורת הבית, תכניתו ומיקומו - מתואר בנביא כבניין מכלול אחד של שני בתים: בית ה' ובית המלך. וכפי שנפרט בע"ה בשנה הבאה, חנוכת בית ה' בתום עשרים שנות הבניין המשותף של בית ה' ובית המלך נועדה לבטא בדיוק את הרעיון היסודי "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"א כ"ט, כג).

ואולם, בסופו של דבר נכשל שלמה בדיוק בנקודה זו. מתוך רצון עילאי לחבר עד תום את מלכותו עם מלכות ה' טשטש שלמה את הגבולות ביניהן, פרץ את הסייגים שהציבה התורה לשלטון בשר ודם ועשה מעשים שהביאו בסופו של דבר לפילוג הממלכה וזרעו את זרע הפורענות של חורבן הבית. מרד ירבעם בעקבות בניית המילוא וסגירת פרץ עיר דוד ממחיש ומגלה את המחיר של הפיכת הבניינים הממלכתיים לתכלית בפני עצמה; בית המלך על מכלול בנייניו, שצריך היה לשמש כנקודה המחברת את העם כולו אל בית ה', הפך ליחידה בפני עצמה, המנתקת את הקשר הישיר הזה ומונעת אותו, דבר שביטא הנביא יחזקאל מאות שנים אחר כך בנבואתו הקשה "עתה ירַחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ושכנתי בתוכם לעולם" (יחזקאל מ"ג, ט). כפי שנראה בע"ה בשנה הבאה, סוגיה זו תמשיך ותעמוד במרכז היחסים שבין מלכות בית דוד וירושלים עד החורבן.

על פי הצעתו של הרב קוק, כי השם ציון מתייחס לעיר המלכות, ואילו השם ירושלים - לקודש ולמקדש, מבטאים בעצם שני השמות הללו את שני הצדדים המהותיים של העיר, שחיבורם השלם והמתוקן מאפשר את בניינה וחיזוקה, וניתוקם מביא לחורבנה. הצענו כי זוהי גם משמעות הפסוק "ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהילים קכ"ב, ב) - עיר המחברת בשלמות מלכות ארצית ומלכות ה'. ואפשר שניתן לפרש כך גם את הדרשה על הקשר בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה (תענית ה ע"א) - בין "מקדש מלך" ל"עיר מלוכה".

סקרנו עד כה כיצד משתקפת מהותה של ירושלים כמחברת מלכות בשר ודם ומלכות ה' בקורות העיר עצמה. אבל במובן מסוים ניתן לקשור לעניין זה גם את מהלכה של הדרך אל ירושלים. בשיעורינו הראשונים, שבהם דנו בערים שדרכן עובר אברהם אבינו בדרכו אל ירושלים, הבחנו בין שני מהלכים: האחד - מצפון לדרום, משכם ועד בית אל; והשני - מדרום לצפון, מחברון ועד ירושלים.

המהלך הראשון הוא מהלך האבות: המהלך הטבעי המוביל משערה הצפוני של ארץ ישראל, הלוא הוא שכם, אל מקדש האבות שבבית אל. מהלך זה קשור במהותו לארצו של יוסף, ארץ שנתברכה בברכה גשמית מיוחדת. קומה ראשונה זו, שבה נכרכים יחדיו טבעיות וקדושה, קשורה למשיח בן יוסף. הקשר בין יוסף לעניין קדושת הגוף מתברר גם מהיותו בכור, שיש בו קדושת הגוף, פטר רחם - עובדה שבגללה זכה לנחלה כפולה בארץ - וגם בהיותו "נזיר אחיו" (בראשית מ"ט, כו; דברים ל"ג, טז). תכונותיו של יוסף מתבטאות בשתי הערים המאפיינות את מהלך האבות: שכם - עיר הבכורה של ארץ ישראל, שבה נכרתת ברית על הארץ; ובית אל - המצויה בגבול אפרים ובנימין, גבולה הצפוני של נחלת שכינה, ובה המקדש הטבעי של האבות, שבו מקים יעקב מצבה.

המהלך השני הוא מהלך הבנים: המהלך הבחירי המוביל מעיר הקביעות והמלכות חברון אל ירושלים, בירת מלכות ישראל המחוברת למקדש. מהלך זה קשור במהותו לארצו של יהודה, ארץ שלא נתברכה בברכה טבעית. הקומה השנייה הזו קשורה למשיח בן דוד. בשיעורים הדגשנו את הקביעות והנצחיות של מלכות בית דוד; מכוחן של אלו מתבצע המהלך מחברון לירושלים. ירושלים - בירתה הקבועה של מלכות ישראל, בגבול יהודה ובנימין, גבולה של נחלת שכינה - היא המחברת והממצעת: על קומת הקדושה הטבעית של האבות מוסיפה ירושלים את קומת הקביעות והמלכות הבחירית של הבנים, וכך יוצרת בניין שלם המחבר קדושה ומלכות.

מעניין כי אחת מהצעותיו של הרב חרל"פ (מי מרום, מעיני הישועה, עמ' רעט) לפירוש היחס בין השמות ציון וירושלים היא שציון היא בחינת ירושת האבות, ואילו ירושלים - בחינת נחלת הבנים. ירושלים כוללת, אם כן, את שתי הבחינות בשלמות: קומת יוסף הטבעית - קומת הקדושה (שכם - בית אל), ירושת האבות, בחינת ציון; וקומת יהודה הבחירית - קומת הקביעות והמלכות (חברון-ירושלים), נחלת הבנים, בחינת ירושלים.

ב. בחירת העיר והמקדש

שתי בחירות: בחירת העיר ובחירת מקום המקדש

כהמשך ישיר לאמור בחלק א טָעַנּוּ כי גם תהליך הבחירה בעיר ובמקדש התפצל לשניים: בחירה אנושית ובחירה א-לוהית. הבחירה האנושית היא בחירת העיר ירושלים. הבחירה הא-לוהית נחלקה לשני שלבים: תחילה בחירת מקום המקדש; ולבסוף, לאחר הקמת המקדש, בחירת העיר כולה.

הבחירה האנושית

הדגשנו כי בחירת העיר על ידי דוד לא נבעה מידיעת מקום המקדש (או מקום העקדה) ולא לוותה בהתגלות או בזיקה כלשהי לנביא או לנבואה, אף לא בשאילה באורים ותומים. כל כולה מעשה בחירי-אנושי-מלכותי הבא מלמטה, ובזה ערכה ומעלתה. מאחרי בחירה זו עמדו שיקולים ממלכתיים: הרצון לגבש את השבטים כעם. מסיבה זו בחר דוד מיד אחרי המלכתו על כל ישראל בירושלים, המצויה בגבול בנימין ויהודה, מתוך רצון לבטל את היריבות ביניהם ולייצג בבחירה זו את כל עם ישראל באמצעות נציגים מבני רחל ומבני לאה. בחירת העיר עומדת לעצמה, ואין זה מקרה שמכוחה הפך הקשר בין דוד לירושלים לנצחי; אבל אין היא מספיקה לאפשר את גילוי מקום המקדש.

השלב הבא - המעבר מן העיר למקדש - מתחיל גם הוא מלמטה: " 'כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם' (דברים י"ב, ה) - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' (שם) - דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא" (ספרי דברים פסקא סב). ואכן, דוד דורש לשכנו של מקום בצורה נמרצת ביותר: העלאת הארון; הבקשה לבנות את הבית והגעגועים והעינויים למציאת המקום למרות התשובה השלילית; נכונות למסירות נפש בפועל לאחר המפקד והמגפה; קניין המקום בכספי כל השבטים; הועדת שלל המלחמות לבניין המקדש; הכנת התכניות, החומרים, בעלי המלאכה ומשמרות הכהונה והלווייה. את כל אלו (ולפי חז"ל גם דברים נוספים - חפירת היסודות, קידוש הרצפה התחתונה ועוד) הכין דוד.

גילוי המקום בפועל, בעקבות המפקד והמגפה ומסירות הנפש הגמורה של דוד (נפשו עצמו ונפש שושלת בית אביו) הִנו השלב הראשון המוביל למעשה לבניין, לקראת הבחירה הא-לוהית בעיר ובמקדש יחדיו. ואולם, כדי להתחיל בבניין עצמו דרושים קביעות המלכות, גיבוש העם והתעוררותו לבניין (ועל כן מאיץ דוד בשלמה, בשרים ובעם לפעול במרץ לזירוז ההכנות ולהקמת הבית כלקח מן המגפה, שבאה, על פי המדרש והרמב"ן, מפני שהעם לא התעורר לבניין המקדש), מנוחה מן האויבים ומציאות של שלום.

הבחירה הא-לוהית

בעקבות המגפה ומסירות נפשו של דוד מצביע גד הנביא על מקום הקמת המזבח. באופן זה מתבררת במציאות הבחירה הא-לוהית במקום וגילויה לדוד. זהו מעשה נבואי - על פי ה'; כאן לא דוד הוא הבוחר במקום - הוא רק מגלה את בחירתו של ה'. זוהי נקודה יסודית, העולה גם ביחס לגילוי המקום בעקדה ("והעלהו שם לעֹלה על אחד ההרים אשר אֹמר אליך", בראשית כ"ב, ב) ובימי בית שני ("שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה... ואחד שהעיד להם על מקום המזבח", זבחים סב ע"א). כך גם מדגישה התורה בחזרה שוב ושוב על הביטוי "המקום אשר יבחר ה' " לאורך ספר דברים כולו; משמעות מיוחדת יש לדבר בדברים י"ב, ששם מבדיל יסוד זה בין עם ישראל לבין הגויים, הבוחרים בעצמם את מקומות עבודתם. בחירה זו מתאשרת על ידי האש היורדת מן השמים ואוכלת את הקרבן (כמו בחנוכת המשכן (ויקרא ט', כד) ובחנוכת בית ראשון (דה"ב ז', א)). ואולם, בכך טרם נשלמה הבחירה הא-לוהית, שהרי עדיין אין מקדש בנוי.

על מנת שהבחירה הא-לוהית תהיה שלמה, יש להשלים את קביעות המלכות והמקדש. ואכן, רק לאחר חנוכת בית המלך ובית ה' מתקיימת הבחירה הא-לוהית בעיר ובמקדש שבתוכה. רק בימי שלמה, מכוח קביעות השושלת המלכותית ובניין המכלול של העיר, בית ה' ובית המלך המוקפים כולם בחומה אחת - רק אז מתאפשרת בחירה א-לוהית של עיר המקיפה מקדש, על המשמעות הרוחנית של בחירת מקום חולין המקיף את מקום המקדש. בחירה זו של ירושלים כולה מתקיימת מימי שלמה ועד ימי מנשה, שאז סרה הבחירה לקראת החורבן.

משמעות תהליך הבחירה

ראשית, עצם הבחירה של הקב"ה בְּעיר לשכן ולשום את שמו בה משמעותה, ככל הנראה, שעל מנת שעם שלם יוכל לעבוד את א-לוהיו בשלמות, צריך שיהיה בלבו מקום שכל מהותו היא הזיקה בין ארצו לבין הקב"ה. זוהי ירושלים: עיר שה' בחר בה, ובלבה מקדש; מבנה זה יוצר מעגלי קדושה היקפיים סביב המקום המקודש.

תהליך הבחירה מלמד כי מעשי האדם הם הם המאפשרים את גילוי הבחירה הא-לוהית; התגלות המקום והבחירה בו מותנות בהשתדלות, בדרישה ובכיסופים של עם ישראל אליו. לאור זאת מתבארת היטב העלמת המקום לאחר העקדה; ההעלמה המכוונת יוצרת את חובת הדרישה ואת אפשרות החיפוש, והיא גם מסבירה את ניסוח הבחירה בלשון עתיד הן בעקדה ("ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה", בראשית כ"ב, יד) הן לאורך ספר דברים ("המקום אשר יבחר ה' "). אף על פי שסגולת המקום נוצרה כבר בעקדה, בחירתו תלויה במעשי האדם, והם שיקבעו את עיתוי הבחירה הא-לוהית ואת גילויה.

ג. מעשי אבות סימן לבנים

התורה רומזת (אך אינה מפרשת!) לעתיד ירושלים והמקדש.

בדרכו בארץ עבר אברהם אבינו בשכם, בין בית אל ובין העי, בחברון, בירושלים ובהר המוריה. בכך סלל אברהם את הדרך לבניו, התווה והכשיר אותה. בירושלים העיר נפגש אברהם עם מלכי-צדק מלך שלם וחשף את עניין הצדק, המהותי כל כך לעיר; בעקדה הגיע להר המוריה, ושם התגלה אליו ה' בבחירת המקום. טָעַנּוּ כי המפגש עם מלכי-צדק סלל את הדרך לכיבוש ירושלים על ידי דוד, ואילו העקדה סללה את הדרך להקמת מקדש בהר המוריה. בסיפורים אלו רמזה אפוא התורה על עתידה של ירושלים: בבראשית י"ד רמזה על הקשר בין ההגעה לעיר ובין עניין המלכות ועל הקשר בין העיר לעניין הצדק; ובבראשית כ"ב רמזה על מקום המקדש העתידי ועל התנאים להגעה אליו.

מלבד ההקבלות בין המקומות והאירועים המתרחשים בהם, יש גם הקבלות מעניינות בין האנשים ומעשיהם. קיימות הקבלות רבות בין אברהם בשני מפגשיו עם ירושלים לבין דוד. ההקבלה בין ההתגלות בעקדה לבין ההתגלות בגורן ארוונה כבר פורטה בשיעורים, וכאן נביא כמה דוגמות הקשורות לפגישת אברם עם מלכי-צדק ומלך סדום ותוצאותיה:

- רצונו של מלכי-צדק להכיר באברם כמלך מקביל אולי לכניעת היבוסים (העם המופיע אחרון, בדרך כלל, ברשימות שבעת העממים) לדוד בירושלים (העיר האחרונה שנכבשה מידי הגויים באזור ההר).

- מעניין הצירוף של כהונה ומלכות אצל מלכי-צדק. בתהילים ק"י, ד מובאת שבועת ה' לדוד "אתה כהן לעולם על דִּבְרָתִי מלכי-צדק". משמעות המילה "כהן" כאן היא "שררה, כמו 'ובני דוד כהנים היו' (שמ"ב ח', יח)" (רש"י שם), ופירוש הכתוב הוא:

אתה כהן לעולם - אתה (-המלך) תהיה לעולם משרת לפניי. כינה כאן המשורר את המלך 'כהן' לרמוז, שכמו הכוהן כן גם המלך הצדיק הוא משרת לה', ותפקידו כתפקיד הכוהן להרים את קרן התורה ולהדריך את העם ביראת ה' ובעשיית משפט וצדקה.[1] וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ד הלכה י: 'ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק' (פירוש דעת מקרא שם).

קיימת הקבלה גם בין מרדף אברם אחרי ארבעת המלכים והשבת השבויים והשלל ובין רדיפת דוד אחרי העמלקים בשבתו בצקלג. מלבד ההקבלה התוכנית והלשונית בין הפרשיות, יש דמיון גם בחוק שקבעו אברהם ודוד בדבר חלוקת שלל המלחמה:

אף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר 'הוא ועבדיו ויכם' (בראשית י"ד, טו), וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמור, אפילו הכי 'הם יקחו חלקם' (שם, כד). וממנו למד דוד שאמר 'כחלק היורד במלחמה וכחלק היֹשב על הכלים יחדו יחלֹקו' (שמ"א ל', כד). ולכך נאמר 'ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחֹק ולמשפט' (שם, כה), ולא נאמר 'והלאה' לפי שכבר נתן החוק בימי אברם (רש"י על בראשית י"ד, כד ד"ה הנערים, על פי בראשית רבה מג ט).

הבאנו דוגמות אלו על מנת להמחיש את דברי רמב"ן שהוזכרו בשיעור הפתיחה, כי מעשי האבות הם מעשים נבואיים, ויש משמעות למקומות שאליהם הלכו ולמעשים שעשו.

כמו כן, ניתן לראות הקבלות מעניינות בין המִפקד של דוד, המגפה וגילוי מקום המקדש לבין ההתגלות ליעקב בבית אל. דמיון זה אינו מתבטא רק במהות המאורעות ובפרטיהם. מעשהו של יעקב הטביע את חותמו על המקדש העתידי באזכוריו הרבים בהקשר של בניין הבית, והדבר מתאים למהותו של יעקב: יעקב שקראו בית (פסחים פח ע"א); יעקב שמיטתו הייתה שלמה (ויקרא רבה פרשה לו) - האב הראשון שלא הייתה בו פסולת וכל משפחתו הפכה לעם ישראל לדורות.

לסיכום, הראינו כיצד מקבילים שני המפגשים של אברהם אבינו עם ירושלים - המפגש עם מלכי-צדק ומלך סדום וההתגלות בעקדה - לכיבוש העיר על ידי דוד ולגילוי מקום המקדש בעקבות המפקד והמגפה. משמעות ההקבלות הללו לענייננו היא שהדרך אל ירושלים - המסלול העובר בערים שכם, בית אל והעי וחברון, כיבוש העיר וגילוי מקום המקדש בהר המוריה - כל אלו כבר נרמזו בתורה. אברהם אבינו סלל את הדרך לבניו אחריו ורמז לעתידה ולצביונה של ירושלים. רמיזה זו אינה מכתיבה את הדרך לדורות הבאים; הבחירה הגמורה נשארת בידיהם. אך בבחירתם החופשית מגיעים הם בעצמם במעשיהם אל המקומות שבהם היו כבר אבותיהם. ממילא אין הם 'ממציאים' את המקומות הללו, כי אם מגלים אותם ומעניקים להם משמעות מחודשת. ומצד שני, אותם יעדים שקבעו אבותינו מציבים בפנינו משימה להמשיך את דרכם, בבחינת 'מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי'.

ד. הקשר בין הטופוגרפיה למהות הרוחנית

בקביעה כי למקום רוחני יש צביון ומהות משלו אנו טוענים בעצם כי המציאות הפיזית והמצב הרוחני אינם מנותקים, אלא קשורים זה בזה ומבטאים זה את זה.[2] ניסינו להדגים עיקרון זה בכמה סוגיות שבהן דנו.

בחינת התנאים הטופוגרפיים של העיר הקדומה מלמדת כי מלבד היתרונות של קִרבה למעיין והגנה טובה יחסית (למעט צד צפון), העיר לוקה בכמה חסרונות: היא מרוחקת מן הדרך הראשית, ואין לה עורף חקלאי קרוב שיכול לספק את צרכיה. עובדות אלו מלמדות כי הסיבות שהביאו את דוד לבחור בעיר אינן טופוגרפיות-גאוגרפיות כי אם סיבות ומגמות רוחניות.

עמדנו על מיקומה המיוחד של נחלת בנימין - 'בין כתפיים': בין שני הכוחות המרכזיים בישראל, יוסף (אפרים ומנשה) ויהודה. בנימין זכה להיות נחלת שכינה בגלל יכולתו לחבר את השבטים כולם לעם אחד, והסברנו כי נמיכות הנחלה יחסית להר אפרים שמצפונה, בנחלת אפרים, ולהר חברון שבדרומה, בנחלת יהודה, רומזת כי על מנת לחבר בין כוחות חזקים ומנוגדים דרושה ענווה ונמיכות קומה.

בחירת הקב"ה בירושלים לשכן שמו שם מעלה את השאלה מדוע בוחר ה' להתגלות במקום נמוך. הראינו כי הדבר מבטא לא רק את מידת ענוותנותו של הקב"ה אלא גם את יכולתו הבלתי-מוגבלת - בניגוד לעובדי האלילים, הבוחרים את מקום עבודתם בנקודה הגבוהה ביותר מתוך תפיסתם הגשמית. הצענו גם כי לעתיד לבוא לא יהיה עוד ניתוק בין המציאות הפיזית למציאות הרוחנית, והמקום הגבוה מבחינה פיזית יהיה המקום הגבוה והמשמעותי מבחינה רוחנית.

מבחינת הסביבה האקלימית הסברנו כי קִרבת העיר למדבר נועדה להמחיש את תלותה בגשמים, וממילא את זיקתה הגדולה לדבר ה'; ירושלים צריכה להיות עיר צדק, וכשאין הדבר מתקיים - עלולה היא עצמה להיות למדבר (ישעיהו ס"ד, ט). מאידך גיסא, לעתיד לבוא תוכל העיר, מכוח המקדש שבה, להחיות מחדש את המדבר ואת ים המלח על ידי מים חיים שיצאו אליהם מן המקדש; בכך תתגלה אחדות המציאות, כי יתברר שגם הנקודה הרחוקה ביותר מקבלת את חיותה מן המקדש.

ריחוק העיר מן הדרך רומז לכך שלעיר זו מגיעים רק בסוף. כך היה במסלולו של אברהם אבינו - דרך שכם, בית אל והעי וחברון - שאף על פי שעבר פעמים רבות לידה, אין הוא חונה בה. וכך גם אצל בניו אחריו, שכבשו את העיר רק כ-400 שנה לאחר כניסתם לארץ. משמעות הדבר היא שכדי להגיע לירושלים ולמקדש דרושות הכנות רבות: אחדות בין השבטים וגיבושם בהנהגתו של מלך, כיסופים, דרישת המקום וכו'. ככל שהדבר נשגב יותר, כך ההכנות לו רבות יותר; וירושלים והמקדש הם המקום הנשגב ביותר.

בימי שלמה עולות שתי נקודות נוספות מן התחום הטופוגרפי:

א. מיקום הבמות לעבודה זרה ב"הר אשר מימין להר המשחית" (מל"ב כ"ג, יג). שלמה בוחר את המקום הן בגלל גובהו (כפי שאופייני לעבודה זרה) הן בגלל פנייתו לכיוון השמש - העבודה הזרה הקמאית והמרכזית בתקופות קדומות. שני הדברים מהווים ניגוד מהותי למקדש, המצוי כאמור במקום נמוך יחסית, והפונה מערבה ("שכינה במערב") - כניגוד לעבודת השמש, וכסמל להשתחוויית הבריאה כולה (המיוצגת בזריחת המאורות) מערבה, לכיוון המקדש.

ב. מיקום בית המלך והמילוא: מעל העיר ולמרגלות בית ה'. בסמיכות בית המלך לבית ה' יש סיכוי גדול מאוד - אם יפרש המלך סמיכות זו מתוך ענווה, ויראה עצמו כבבואה של מלך מלכי המלכים וכשליחו לכל דבר ועניין, מעין מה שנאמר במצוות המלך לכתוב לו ספר תורה: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' א-להיו לשמֹר את כל דברי התורה הזאת ואת החֻקים האלה לעשֹתם" (דברים י"ז, יט). ואולם, יש במיקום זה גם סיכון גדול מאוד: מחד גיסא - קִרבה לא-ראויה לבית ה', זלזול בו והשתלטות עליו; ומאידך גיסא - תחושה של עליונות כלפי העם, בניגוד לצו התורה "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שם, כ). המיקום הסמלי הזה - מעל העיר, דהיינו מעל העם, ומתחת לבית ה', דהיינו מתחת לקב"ה - ממחיש את סוגיית סמכויות המלך ועצמתו, כוחו ומגבלותיו.

לסיום נציין בקיצור נמרץ היבטים טופוגרפיים שהתייחסנו אליהם אגב עיוננו בערים שדרכן עבר אברהם אבינו בארץ. שכם, העיר הצפונית ביותר מבין הערים הללו ובירת בני יוסף, נמצאת בין הר גריזים והר עיבל, מיקום ההולם את מהותה כעיר שער - כנקודת מעבר בין חוץ לפנים. חברון, הדרומית ביותר, מצויה בלב הר חברון, בנקודה גבוהה ובמרכז הנחלה, כיאה לעיר מלכות. וביניהן בתווך, בגבולות נחלת בנימין, מצויות ירושלים ובית אל.

ה. בימים ההם ובזמן הזה

טָעַנּוּ כי מהלכם של האבות ושל הבנים בארץ עד הגיעם לירושלים דומה למהלך של תקופתנו.

ההתעניינות המאוחרת מאוד של התנועה הציונית בירושלים, שבאה רק אחרי שנים של אחיזה בחלקים אחרים של ארץ ישראל, מקבילה להגעתו המאוחרת של אברהם לירושלים ולהגעה המאוחרת של עם ישראל אליה בימי דוד, כ-400 שנה לאחר כיבוש הארץ.

ההגעה לירושלים שבין החומות מכוח אחדות מקבילה להתאחדות המלכים מלכי-צדק ומלך סדום להמליך עליהם את אברם ולהגעת דוד אל ירושלים מיד אחרי המלכתו על כל ישראל בחברון מתוך מגמה לאחד את השבטים, ובפרט את יהודה ובנימין.

ולבסוף, מסירת הר הבית לאנשי הוואקף המוסלמי מיד אחרי המלחמה[3] מקבילה לעובדה שאברהם אינו חוזר למקום אחרי העקדה ולהותרת הגורן ברשותו של ארוונה היבוסי לאחר כיבוש העיר בימי דוד.

אם כנים דברינו, מצויים אנו עתה, אחר שחזרנו אל העיר ירושלים, למרגלות ההר; ועל מנת שנזכה לחזור להר ולהתגלות המקום מחדש, נדרשים אנו לשוב ולבקשו מתוך מסירות נפש, כשם שהיה אצל אברהם ודוד. וכדברי רבי יהודה הלוי בסיום ספר הכוזרי, שבו פתחנו את סדרת השיעורים:

גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (תהילים ק"ב, יד-טו). זאת אומרת: ירושלם לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה.

אך מלבד מסירות הנפש נדרשות גם אחדות של עם ישראל ומציאות של מנוחה, שלום ושלווה שיאפשרו את הבניין. ולכך עלינו לפעול ולהתפלל.

* * *

בכוונתנו, בעזרת ה' ובלא נדר, להמשיך בשיעור זה בשנה הבאה. נתחיל בע"ה בימי דוד ושלמה ובדיון מפורט בסוגיות השונות הקשורות במלכותם בירושלים; נמשיך בימי חזקיהו; נבחן את הסיבות לחורבן הבית הראשון; ונסיים בימי שיבת ציון ובניין הבית השני, תוך בחינת הסיבות לכך שהשכינה לא שרתה בו.

יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך (תהילים קכ"ח, ה).

 
 

[1] ככתוב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמ"ב ח', טו). י"ל.

[2] יש השוללים עיסוק זה בקשר שבין הטופוגרפיה למהות הרוחנית, אם בגלל תפיסה עקרונית המנתקת בין התחומים ואם מפני שהם רואים בכך דרשנות שאינה נובעת מפשטי הכתובים. לעניות דעתנו, בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט המציאות היא אחדותית - הצד הגשמי הפיזי מבטא ומגלה את המציאות הרוחנית - ועל כן ההתבוננות בצדדים הגאוגרפיים והטופוגרפיים מאפשרת את גילוי המציאות השלמה על כל צדדיה. סוגיה זו רחבה ומקיפה, ולא נוכל להרחיב בה במסגרת הזאת. נביא כאן בהערה מספר מקורות המצביעים על ייחודיות המקום, קדושתו ומשמעותו לאדם הנובעות מזיקת הקב"ה בהתגלותו לממד המקום:

א. בראשית רבה סח ט: "ר' הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב 'הנה מקום אתי' (שמות ל"ג, כא), הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".

ב. ליקוטי אמרים לרבי צדוק מלובלין, עמ' 118-117: "והנה מסתמא מעלת כל מקום מיוחד כפי מעלות הנפשות מישראל וכל אחד הד' אמות שלו בארץ ישראל שהם נחלתו שייכים לו... ויצב גבולות עמים כל מקום בכח מיוחד מה שאין כן בני ישראל... קדושת המקום דארץ ישראל המיוחדת לחלקם, היא ארץ זבת חלב ודבש".

ג. אגרות ראי"ה ח"א איגרת לט: "...כל עיר ומקום שבארץ הקודש יש לו שורש ובחינה בקדושה בפני עצמה... ואפילו בדרך הפשטות יש לכל מקום ומקום חבת הקודש מיוחדת בפני עצמה, למשל פה עה"ק יפו ת"ו יש לחבב מצד שהיא... 'גבול ים' (במדבר ל"ד, ו) ומצד שבה הלך יונה הנביא ע"ה שבודאי כמה וכמה תיקונין השריש בהליכתו לדורות ובה הובאו הדוברות לשלמה המלך ע"ה לבנין בית המקדש... וכן נעשה הנס לנקנור".

"מכל מקום כל אחד שהשיג על פי פרטיות שורש נשמתו שהוא שייך לקדושה המיוחדת הפרטית השייכת לאותה העיר היה קובע בה דירתו... על כן היו כמה נביאים משארי ערים... נתפרשו בשם עירם ודרו שם מטעם הנ"ל...".

ד. דרך חיים למהר"ל פ"ג מ"ד: "כי המקום אשר לאדם מתיחס הוא לאדם, כי כל הדברים בעולם יש להם מקום מיוחד אשר הוא טבעי להם... ומפני כי יש לכל אדם מקום נכנס המקום בהכרת האדם לומר פלוני ממקום פלוני ואם שינה שם עירה ושם עירו הוא נחשב כמו שינה שמו ושמה, וכל זה כי יש לאדם מקום מיוחד".

ה. אִבֵּי הנחל על ליקוטי מוהר"ן ח"א: "עיקר החן הוא כשמאיר חיות הרוחני בתוך הגשמי כי הגשמי לבד אין בו חן, וכן הרוחני לבד אין לומר בו חן מאחר שאין לנו שום תפיסה ברוחני לבד, רק כשמאיר הרוחני בגשמי, אז יש להדבר חן והנה כתיב 'כולם בחכמה עשית' (תהילים ק"ד, כד), שבכל דבר שבעולם מלובש בהעלם השכל הרוחני המחיה אותו שלפעמים הוא בהעלם גדול על כן אין להדבר חן, אבל כשמאיר בגלוי יש להדבר חן...".

חלק מהמקורות הללו הובאו בספרו של אריה הנדלר, חן מקום, הוצאת ישיבת שעלבים.

[3] איננו עוסקים כאן כלל בצדדים הפוליטיים של הסוגיה, כי אם במשמעות הרוחנית של המאורעות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)