כאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל הם נצטוו לנטוע עצים:

פרשת קדושים פותחת ומסיימת עם הציווי על הקדושה:

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויק' יט,ב).

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (ויק' כ, כו).

את המזמור ניתן לחלק לשני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון נוכחת מאוד ישועה מצרה גדולה, אותה המשורר ממנף לשיר הלל ותהילה שאמור לסחוף אנשים רבים לעבודת ה': "וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵא—לֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה'" (מ', ד).