חיים תורניים ללא פשרות

דברים לזכרו, מאת מאיר אקשטיין

הספדים רבים נכתבו לרגל פטירת הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל. כולם מראים פנים שונים של דמותו. אני אוסיף פן אישי ואנסה לאפיין את תרומותו המיוחדת לעולם הדתי לאומי ולפסיפס של היהדות במדינת ישראל.

יש תיאורים רבים של גאונותו וגדלותו בתורה. התמדתו ושקידתו היו מפורסמים. כל רגע פנוי הוא מילא בתלמוד תורה ועשה זאת בזריזות ויעילות מפעימה. הוא לא היה הולך לבנק ללא ספר בידיו, ולא הבין איך ניתן לעמוד בתור ולא לנצל את הזמן. ידיעותיו ובקיאותו בתורה היו על אנושיים - ובביבליוגרפיה של ספריו, מאמריו, ושיחותיו רשום למעלה מאלף פריטים על מחשבה, תנ"ך, הלכה, וגמרא. כל שבילי הש"ס היו מונחים בכף ידו כשבילי דנהרדעא. הוא פיתח שיטת לימוד בריסקאית שחצבה ליסודות ביסודיות מסודרת שאפשרה לו לפרוס על כל הש"ס בצורה מאורגנת ושיטתית. בנוסף הוא היה ידען בתרבות מערבית, ציטט בשיחותיו מהוגים לא יהודים, ואף כתב ספר משמעותי על ההוגה הבריטי הדתי הנרי מור. הוא היה גדול אדיר בתורה אבל לא זה עיקר גדלותו ותרומתו.

בנוסף יש אין ספור סיפורים על אישיותו המיוחדת, על ענוותנותו ,מסירתו, תחושת האחריות שלו, יושרו האינטלקטואלי וכנותו החדה. הוא קבל כל אדם בסבר פנים יפות ולא ראה סיבה שאדם אחר יתן לו קדימות או כבוד מיוחד. הוא לא עשה זאת מתוך רצון להיות ענו אלא היה לו פשוט ומובן מאליו. מסופר שכשבתו אבדה עדשה הוא זחל על הרצפה לחפש אותו עם שאר ילדיו. היה לו טבעי לעמוד בתור עם כל תלמידיו כדי להחזיר את הכלים למטבח, ולשטוף את הכלים בבית. זה אפיין את חייו. ענוותנותו גם יצרה מצב שהוא ציפה מאחרים מה שהוא ציפה מעצמו למרות שזה לא תמיד תאם את המציאות. גם מחוייבותו ומסירתו לנכון ולאמת ולעבודת ד' הייתה חסר גבול.

יום הכיפורים היה יום שיא בישיבה המיועד לריכוז עצום בתפילה ועבודת ד'. כל שנה, הרב ליכטנשטיין היה עומד כל היום בתפילה, משש בבוקר עד שש וחצי בערב עם הפסקה של 45 דקות, ומתפלל עם עוצמה מרשימה. הדמות של הרב מתכוון, מתבונן, מתפלל, צועק, ומזיע היה מעורר יראה. בערב יו"כ היו תולים על דלת בית המדרש פתק קטן בכתב ידו של הרב ליכטנשטיין חתום ע"י ראשי הישיבה, המבקש לא לדבר דברי חול לכל אורך היום הקדוש. הוא היה מעביר שיעור אחרי תפילת ערבית במסכת יומא שנמשך עד שהתלמיד האחרון היה נרדם ואז הוא המשיך ללמוד לבד עד תפילת שחרית. יום הכיפורים היה היום האינטנסיבי בישיבה. אבל בתקופה בה אביו של הר' ליכטנשטייין היה עיור, במקום להתרכז בתפילתו ובעבודתו ביום הכיפורים, הרב ליכטנשטיין הושיב את אביו לידו בראש בית המדרש, והקריא לו את כל התפילה בקול רם. אירוע זה השאיר עלי חותם עמוק. הייתי בהלם. ידעתי שהוא מבלה ולומד עם אביו העיור בסבלנות רבה. אבל קשה לי לדמיין אף אדם גדול שבמקום להתעסק בתפקידו ביום שיא, מתעסק בכיבוד אב, במעשה שלכאורה היה ניתן להעשות ע"י אחר.

כנות ויושר אינטלקטואלי בערו בו אבל במקום להוביל לקיצוניות, הובילו להכרה במורכבות של החיים וכבוד והערכה לדעות של אנשים גם כשהוא לא הסכים אתם במלואם. זה התבטא בסגנונו המפורסם בלמדנות, בפסיקת הלכה ובסוגיות השעה: הוא הסתכל על כל שאלה מכמה בחינות וזוויות. הוא לא היה פלורילסט אבל הוא הכיר בכך שיש ערכים שונים שלפעמים סותרים אחד את השני ושחייבים לבחור ולאזן ביניהם. הוא ניסה לראות את המצב כפי שהוא, דרך פריזמה של ההלכה אבל גם דרך ההשלכות המוסריות של המצב ולא שפט על פי דעות קדומות אידיאולוגיות. הוא דיבר עם אנשים בגובה העיניים ודן בשאלות לגופם מתוך הקונטקסט הקיים. מיזוג התכונות של גדלות בתורה עם ענוות, יושר, ומחויבות אבסולוטית ללא מחשבה לכבוד עצמו ולמחיר הכרוך בזה, נחרט בתודעה שלי. אין ספק שכל תכונה בפני עצמה מרשימה, אבל את התכונות לבדם ניתן למצוא גם אצל אנשים אחרים. שילוב כל התכונות יחד יצר דמות של חכמה וצדקות מיוחדת במינה.

אישיותו המיוחדת גרמה לזה שכתלמידים היינו חרדים ממנו, וחששנו לגשת אליו ו"לבזבז את זמנו". מצד שני הערכנו אותו כדמות אב, אהבנו אותו והרגשנו קרובים אליו. רמת הקשר האישי שאני וחברי הרגשנו כלפיו מפתיעה בהתחשב בעובדה שהוא היה מופנם, תמיד עסוק בלימוד, ולא הייתי בן בית אצלו או דברתי איתו באופן קבוע. אני לא יודע עד כמה הוא היה מודע להשפעתו האישית ועד כמה שתלמידיו הרגישו קירבה ואהבה אצלו למרות המרחק והיראה. אבל גם כל זה לא מתאר את עיקר וגודל אבידתנו. תרומותו העיקרית היא לא ברמה האישית אע"פ שגדולתו וצדקתו היוו אולי תנאי שאפשר את תרומתו ברמה הלאומית.

הרב ליכטנשטיין הציב דוגמא של חיים תורניים של דת ללא פשרות משולב עם שותפות מלאה  עם העולם הכללי. העמדה הזו אינה מובנת מאליה, ונדירה בשדה התורני. הוא ראה את התורה כמסגרת הכללית המחייבת ומכוונת אותנו כבני תורה, אבל גם הייתה לו הכרה והערכה לערכים דתיים, מוסריים וחברתיים מחוץ לעולם התורה שיכולים לסייע לנו ושאנחנו מחויבים אליהם כעובדי ד'. הוא הציע מפתח איך לחיות בעולם כבני תורה מבלי להיסחף ולאמץ את עולם החול כפי שהוא, אבל גם בלי לפסול ולדחות את עולם החול על הסף. הוא ראה בחול ערכים עצמאיים שלא חייבים להפוך לקודש אבל יכולים לסייע לקודש. לעמדה הזאת יש חשיבות בחוץ לארץ אבל יש לה חשיבות רבה יותר בארץ ישראל. רוב הגישות בעולם התורה קוראות להתבדלות ודחייה של העולם מבחוץ. בגישה החרדית התורה הופכת לערך הבלעדי שממלא את העולם. מה שנמצא מחוץ לעולם התורה לא נחשב, פסול או טמא. אם באופן עקרוני, שאין לזה ערך, או באופן פרגמטי שאין לזה זמן, או שהמחיר של ההשפעה השלילית של החילוניות, אינה שווה את הרווח הפוטנצאלי. לכן הם בחרו באידיאל של להישאר בד' אמות של תורה. אפילו כש"מתירים" לימודי חול זה לפרנסה, או לצרכים טכניים. אין לזה ערך פנימי - ואילו היה ניתן לוותר על החול זה היה רצוי.

לעומת זה העולם הדתי לאומי החרדלי רואה ערך בדברים מחוץ לתורה כמו שרות בצבא ויישוב הארץ, אבל הופך אותם ואת המדינה לחפצים של קדושה. הם לא מאמינים בערך ניטרלי של חול. הם רואים את החילוניים כמתעסקים ב"קודש" למרות חוסר המודעות שלהם לכך. יש רווח בגישות אלו של מיקוד ואינטנסיביות בתורה ושמירת הטהרה. אבל יש גם מחירים גבוהים. ערכים אוניברסליים נדחפים לשוליים, וקיים קושי לראות את העולם במונחים שלה. הם מובילים לראייה פשטנית ושטחית. יש מחסום בתקשורת עם אנשים מ"בחוץ" ועם יהודים לא דתיים כייון שהם לא מכירים בשפה החילונית כשפה בעלת ערך. עמדות אלו מעדיפות עולם שחור ולבן עם קו ברור שמפריד בין טוב ורע, בין אמת לשקר. הרב ליכטנשטיין האמין שהמחירים לא שווים את הרווח. הוא הציע עולם תורני ורציני שלא רק תורם לעולם הלא דתי מבחוץ אלא גם מכיר בו, מכבדו, חולק עליו אבל מרגיש מחויב להשתתף בו, ורוצה לקבל ממנו את הטוב. הוא ראה את התורה כעיקר חיינו, אבל הכיר בכך שאין לתורה מונופול על ערכים בעולם. הוא התעניין להשתלב ולקחת מהעולם לא בגלל נוחיות, הכרח או מתוך בושה או התגוננות. הוא האמין שזה חשוב כחלק מהמחויבות שלנו כבני אדם.

הוא פתח צוהר לאנשים דתיים לשתף פעולה עם אנשים לא דתיים כשווים, בגובה עניים. לכן לדוגמא שירות ההסדר בעיניו לא נעשה בדיעבד כי אנחנו חייבים להגן על ארצנו, אלא לכתחילה כבני תורה שתורמים למדינה ומתעסקים בחסד לאומי במשותף עם אזרחים אחרים. כדבריו "לא מאהבת תורה פחות אלא מאהבת ישראל יותר." מכאן נובע הרבה מהייחוד של דעתיו של הרב ליכטנשטיין בעולם התורה. ראשית ההערכה שלו ללימודי חול, ודווקא ללימודים ההומונאיים, שאפילו רוב התומכים ב"תורה ומדע" מזלזלים בם. הוא רואה בהם פוטנציאל להעשיר את העולם הדתי שלנו. הראייה שלו של ההסדר כלתחילה כי זה חשוב שגם בני תורה ישתתפו בחובות אונברסליות של המדינה. הדגש שלו על ערכים ומוסר אוניברסליים שהוא ראה בהם חשיבות תורנית ושיקול מטא-הלכתי משמעותי. התביעה שלו שנבקר את עצמנו בסוגיות מוסריות כגון הטבח של ברוך גולדשטיין, הטבח בסברה ושטילה, ורצח רבין. הדרישה שלו לעזור לגויים הנמצאים במצבי אסון והמחיובות הדתית והמוסרית שלנו להגיד עליהם תהילים. הפתיחות שלו לאפשרות של הסכמי שלום תמורת שטחים. המוכנות שלו לקבל החלטות של ממשלה כלגיטימיות ומוטעות, כי בעולם הפוליטיקה צריך שיהיו כללי משחק ברורים, אחרת כל המשחק מתפרק. הוא לא ראה את מדינת ישראל כהתגלמות קדושה של ממלכת ד', אלא כמדינה חילונית בעלת משמעות עבורנו. ההכרה שלו בחשיבות של תלמוד תורה לנשים כדי שהם ישיגו את מלוא הפוטנציאל הדתי שלהן.

הכבוד שלו לכל אדם באשר הוא, גם לאלו שהוא חולק עליהם כמו יהודים רפורמים וקונסרבטיבים. ההומנויות שלו נבעה מתוך הסתכלות של עולם מורכב, מכבד ותורני והתייחסה לכולם: יהודים, לא יהודים, מאמינים, לא מאמינים, ידידים ואויבים. הוא ראה מורכבות של דברים גם בעולם התורה עצמו. הוא ידע להעריך ערכים מקוטעים בעולם הקיים ולא דחה על הסף עולמות שהוא חולק עליהם בצורה נחרצת. הרב ליכטנשטיין לא היה ליברל, והוא האמין באמונה שלמה ותמימה באמיתותה של תורה. הוא היה מיושבי בית המדרש ועסק רוב זמנו בתלמוד תורה. אבל הוא כיבד ערכים מוסריים של אחרים לגופם והכיר בעולם של חול כחשוב וערכי. הוא לא ראה את העובדה שהוא חולק על האחר כעילה לדה-לגיטימציה.

הרא"ל הציע לנו דרך אחרת להיות יהודים תורנים הדוקים המאפשרת ואף מחייבת אותנו להיות שותפים מלאים בעולם שבו אנחנו חיים. הוא לא חידש את הדרך. בנואנסים שונים יש מסורת מכובדת של גדולי תורה במשך כל ההיסטוריה בגישה דומה הכוללת את חתנו הרב סולובייצק. אבל הצירוף של גדלותו בתורה, אישיותו המיוחדת, השמרנות וההומניות שלו השפיעו על אלפי תלמידים ועל הציונות הדתית בצורה קריטית בזמננו. הוא עשה זאת בארץ ישראל בזמן שחזרנו להקים מדינה יהודית שבה השאלות האלו עמדו וממשיכות לעמוד בצורה נוקבת על הפרק. אנחנו זקוקים לגישה תורנית לכתחילה שמעוררת השראה, ושמשתפת אותנו כשותפים מלאים ושווים עם יהודים שאינם מאמינים ועם אלה שאינם יהודים. הוא פתח שערי צדק ליהודים דתיים הדוקים ליצור שפה משותפת של ערכים יהודים ואוניברסליים להקים בישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. כעת אנו צריכים לבוא בשער הזה של ד'. יהי זכרו אורח צדיקים שכאור נגה יאיר ויסלול דרכים פוריות להגדלת תורה וצדק במדינת ישראל. יהי זכרו ברוך. - מאיר אקשטיין