דילוג לתוכן העיקרי

תגובה 3 לרב אהרן ליכטנשטיין

 

בס"ד כ"ו אדר תשס"ו

לכבוד הגאון הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. שלו' וכוט"ס.

מודה אני לכת"ר שליט"א על שהואיל להקדיש מעט מזמנו היקר והגיב לדברי.

למקרא הדברים, ראיתי צורך להבהיר בקצרה מספר נקודות, כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.

א. חשש עתידי לפיקוח נפש התלוי בתנאים נוספים שאין ודאות שאכן יתקיימו, אף הוא בכלל חשש סכנה שאין מצוות התורה נדחות מפניו. דבר זה מפורסם בפוסקים ועומד בבסיס תשובת החת"ס והנוב"י שהוזכרו במכתב הקודם, יעויי' בדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל שהאריך בביאור גדר זה במשפט כהן סי' קמ"ג.

כל החששות לפיקוח נפש עתידי כגון החשש הדמוגרפי והאיום האיראני וכו' בגינם מבקש כת"ר להתיר איסורי תורה, תלויים באין ספור גורמים עתידיים והקשר ביניהם לבין תהליך ההתנתקות, לכל הדעות, הינו קלוש ומשוער. משום כך, בקנה המידה ההלכתי הרי הם בגדר ספקולציה לכל דבר ועניין ואין בהם בכדי להתיר איסורי תורה ודאיים ומיידיים.

כל זה נכון להלכה, אף אם לא היה חולק על כך, שהעבירה על איסור חמור מן התורה, עשויה בתנאים עתידיים, להביא לתוצאה חיובית. על אחת כמה וכמה בנדון דידן, כאשר אסכולה רחבה ומכובדת של מומחים סוברת, כי דווקא העבירה על דברי תורה, היא המסכנת באופן ממשי את קיומה של מדינת ישראל.

ב. לאור האמור לעיל, "חזקת הכשרות" אותה מחיל כת"ר על החלטות הממשלה כל עוד לא הוכח אחרת, אינה רלוונטית לנידון.

ממשלת ישראל עשויה להיות משוכנעת לחלוטין בצדקת דרכה, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שמדובר בהערכות עתידיות שאין בהם בכדי לדחות איסורי תורה, וודאי שאין בכך בכדי להתיר את הספק האמיתי במציאות, שנוצר עקב המחלוקת הקוטבית והסותרת בנידון. הוראת התורה כיצד לנהוג למעשה במצב כזה הינה ברורה וחד משמעית וחלה על כל הגורמים הרלוונטיים, אין לממשלת ישראל או לכל גורם אחר סמכות הכרעה בניגוד לכך. אם בכל זאת הכריעה ממשלת ישראל בניגוד לדין תורה, הרי היא בכלל מלך שגזר לעבור על דברי תורה שאין שומעין לו.

ג. באשר לתשובת החת"ס (או"ח ע"ט). דברי כת"ר אינם מובנים לי. באותה התשובה עצמה מבואר שהיו מתירים להשתמש במאכל הנדון כתרופה לחולה שאין בו סכנה בפסח, אף שבאופן רגיל נהגו לא לאכול ממאכל זה משום חשש חמץ, היתכן לומר שבתרופה מדומה ומזוייפת עסקינן? גם מדברי הפוסקים האחרונים שדנו בדברי החת"ס (כולל נינו של החת"ס) משמע שהבינו כפי שכתבתי, שהנידון הוא הכנת תרופה אמיתית ומנוסה (ולא מדומה כדברי כת"ר) שלא שכיח שישתמשו בה עבור החולה הנמצא בפנינו - יעויי' בשו"ת לבושי מרדכי או"ח ח"ג סי' ו' ובשו"ת דעת סופר סי' ק"ה, וכן בתשובות ופסקים לגרי"א הרצוג ח"א סי' נ"ח אות ז'. אין צורך לומר שלא באתי בדברי לקבוע דבר למעשה בכל הקשור לטיפול רפואי בשבת, אולם בדברי החת"ס מודגשת שוב הנקודה הברורה, שאין לעבור על דברי תורה כאשר התועלת העשויה לבא כתוצאה מאותו איסור תלויה בנסיבות ובתנאים עתידיים שאין כל ודאות שאכן יתממשו.

על כל פנים, דברי הרמ"א אותם הזכיר כת"ר, נוגעים באופן ישיר לנידוננו. הרמ"א קובע כי אין מחללין את השבת על תרופה שאין לגביה נסיון מדעי קודם. גם כאן יש מקום לכת"ר לשאול וכי לא נחלל שבת ולו משום הסיכוי הקטן שהתרופה אכן תפעל ותציל את חייו של החולה המסוכן? תרופה בלתי מנוסה שאין מחללין עליה את השבת, אינה שונה מנסיון לפתרון מדיני משוער, שלפחות מחצית מן המומחים טוענים שיביא בכנפיו סכנה קיומית למדינת ישראל. בשני המקרים, אין שום היתר לנקוט בדרך פעולה משוערת תוך כדי עבירה על איסור חמור מן התורה.

[בנוגע לאותה סכנה קיומית, דברי כת"ר בעניין הסוגיא בעירובין גם הם אינם מובנים לי. טילים בליסטיים ומטוסי קרב שינו את פני המלחמה ואף הפכו את העורף להיות פגיע, אולם אין בהם בכדי להמעיט מחשיבותם האסטרטגית של ישובי הספר כקו הגנה קיומי, נוכח סכנת כיבוש. גם בעידן המודרני כיבוש שטח נעשה על הקרקע, ורק כך ניתן להחיל ריבונות על השטח הנכבש (ראה מלחמת עיראק). דברי חז"ל (שנפסקו להלכה בשו"ע) בדבר חשיבותו המכרעת של מרחב הגבול נוגעים לסכנת הכיבוש ("משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם"), והינם ברורים ונכוחים גם בזמננו אנו. טילי הקסאם הנוחתים על אשקלון ומאיימים על שטחים נרחבים ואסטרטגיים יותר של מדינת ישראל והברחות הנשק ההמוניות ממצרים דרך מעבר רפיח – פירותיה הטריים והמרים של גירוש ישובי הספר ויציאת צה"ל מגוש קטיף - יוכיחו.]

ד. בעניין "דרך השחתה". הפוסקים נקטו לדינא שאין איסור הנתיצה תלוי בכוונות הרשע של הנותץ, עם זאת מדקדק כת"ר בדעת הרמב"ם שמא לשיטתו בכל זאת הדבר תלוי באותם כוונות. ואני בעניי לא הבנתי, כיצד יש הו"א לכת"ר לנקוט לקולא ולהתיר נתיצת בתי כנסיות מכח ספק בדעת הרמב"ם, בניגוד לדברים המפורשים הלכה למעשה בפוסקים.

מעבר לכך, הרי סוגיא ערוכה היא בע"ז (י"ג ע"ב) דלאו זה של "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" אינו תלוי בכוונות זדון ורשע. יעויי"ש בגמ' דהמקדיש בהמה בזמן הזה אסור לעשותה גיסטרא, אף שעושה כן על מנת שלא יבוא לידי תקלה. ובטעם הדבר אמר אביי - אמר קרא "מזבחותיהם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם". הרי שאיסור נתיצה אינו נוגע לכוונות הנותץ, כי אם לשאלה אובייקטיבית ביחס לחפצא ולהגדרת פעולת הנתיצה. כיצד אם כן יעלה על הדעת לפרש אחרת בדעת הרמב"ם?

כת"ר ביקש לחלק בין הרמב"ם למרדכי בזה, אולם הט"ז והאלי' רבה ושאר הפוסקים לא חילקו בין הר"מ למרדכי, חלקם אף כתבו את דבריהם בגוף דברי הרמב"ם, מהם מבקש כת"ר להוכיח חילוקו (יעויי' בא"ר קנ"ב סק"ז). ובכס"מ כתב להדיא כדברי המרדכי בדעת הרמב"ם בפ"א מה' בית הבחירה הי"ז ז"ל – "מש"כ דרך השחתה כלומר שאם נותץ כדי לתקן שרי" עיי"ש.

בדברי הפוסקים השונים ונו"כ הרמב"ם (תשב"ץ ח"א סי' ב', רדב"ז פ"ח ממעשה הקרבנות, מל"מ בפ"ט מביאת מקדש וספ"ט מכלאיים) מבואר שלמונח "דרך השחתה" ברמב"ם אין כל קשר לכוונות זדון או רשע והבנתם בלשון הר"מ הינה פשוטה לענ"ד, אך במכתב זה קצרה היריעה להאריך בעניין וכבר מסרתי את הדברים בדף נפרד לכת"ר שליט"א.

בצאתי, רציתי להודות לכת"ר שליט"א על שהואיל להתייחס ולהגיב לדברי. אני תקווה שהדיון בעיקרי הדברים היה לתועלת תופשי התורה וההולכים לאורה, לא נותר לי אלא לחתום בדברי רבינו הגדול בפירוש המשנה – "ראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת יעשה דרכו".

מי ייתן ובמהרה נזכה כולנו יחד לחזות בישועת ה' על עמו, עת יפציע אור חדש על ציון ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

בברכת התורה ובהערכה רבה,

אברהם ישראל סילבצקי

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)