מהותו של הרוע

שיעורנו השבוע מהווה המשך של השיעור הקודם, שעסק בבעיית הרוע בעולם, אך לא נעסוק בו בסבלו של האדם כתוצאה מהרוע אלא בטבעו המטפיזי של הרוע ובמקומו במציאות האלוהית. לכן דיוננו אינו דיון מוסרי אלא דיון מטפיזי, וביסודו לא עומד טוּבו של האל אלא אחדותו.

הטקסט שסביבו נסוב השיעור הוא פירושו של הרמב"ן לפרשת השעיר המשתלח (ויקרא טז, ח). הפרקטיקה ההלכתית של השלכת השעיר למדבר או ל"עזאזל", המתוארת ככפרת עוונות, מעלה קשיים פילוסופיים ברורים לעין, אך גם קשיים הלכתיים, שהרי גם הקרבת קרבנות לה' אסורה מחוץ לתחומי המקדש. לקשיים אלו ניתן להוסיף את הביטוי "עזאזל", שמשמעותו בשפה העברית אינה ברורה.

הרמב"ן פותח את פירושו בהתייחסות למילה "עזאזל" ומסביר שמדובר בכוח רע כלשהו הקיים בעולם (בניגוד לרש"י, שהסביר שמדובר ב"הר עז וקשה, צוק גבוה"). ראשית הוא מביא את דבריו של אבן עזרא, הרומזים שההסבר למילה עזאזל נמצא "בסוף ל"ג". הרמב"ן, שכזכור נמנע מגילוי סודות, אינו חושש להסביר את דבריו של ראב"ע, בטענה שחז"ל כבר עשו זאת בכמה מקומות. ההפניה של ראב"ע, כפי שמסביר הרב שעוועל בהערת שוליים (במהדורת מוסד הרב קוק ובחומש תורת חיים), היא לפסוק ה-33 לאחר הפסוק המדובר (יז, ז) – "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". הרמב"ן ממשיך ומביא את מדרש בראשית רבה, המקשר בין השעיר המשתלח ל"עשיו": אין מדובר כאן בדמות היסטורית – אחיו של יעקב, אלא בתאום ההפוך לישראל, שהוא כוח הרוע. הרמב"ן ממשיך ומחדד זאת באמצעות זיהוי היעד של השעיר המשתלח כ"סמאל" (מתוך פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה):

"לפי' נותנין לו שוחד ביום הכפורים, שלא לבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם, שנ' 'גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל' – גורלו של הב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנ' 'ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה'. ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא, אמ' לפניו: רבון כל העולמים, יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים – מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת (שלו"ם ביניה"ם) יחפי רגל ביום הכפורים כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום ביניהם כך ישראל שלום ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב"ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקום ועל הכהנים ועל כל הקהל".

ברור מהציטוט ש"עזאזל" הוא סמאל, והוא ה'קטגור' של ישראל – השטן. הרמב"ן ממשיך ומסביר:

"והנה הודיענו שמו ומעשהו. וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח כענין שנאמר 'ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלהים'. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת.        
והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל – נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו, שהוא עַם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות – השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב 'שעירים', כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר".

הרמב"ן מתאר את כוחות הרוע – כוחות ריב, מדון, חורבן והרס, המעניקים לרוע מציאות מטפיזית. אלוהי האומות גם הם אמיתיים, והם מזוהים עם מלאכים שהם 'נסיכים' של אזורים שונים בעולם. אחד מהנסיכים הללו, נסיכו של עשו ונפשו של מזל מאדים, הוא המקור לכוחות הרשע בעולם.

דמותו של סמאל כמלאך שתפקידו להיות הקטגור בבית דינו של הקב"ה מוכרת לנו מהספרות החז"לית, אבל ייחוסו של השטן לכוחות הרוע, המלחמה וההרס, הוא חידוש של הרמב"ן. הוא משלב כאן אסטרולוגיה (גלגל מאדים כמקור לשפיכות דמים) עם דמונולוגיה (תורת השדים) ועם הדיכוטומיה היהודית הקלאסית בין יעקב לעשיו, ומחבר הכול בעזרת המלאכים, יצורים רוחניים-אלוהיים שהם אכן אלוהי האומות. בהסבר זה מייחס הרמב"ן ממשות לעבודת אלילים, באומרו שאומות העולם אכן עובדות יצורים אמיתיים ובעלי כוח. מפתיעה יותר העובדה שהוא מייחס ממשות לרוע ככוח בעל תחום ריבונות עצמאי בעולם (המדבר), כוחות נשגבים (מאדים) ומלאך מגן (סמאל).

הרעיון הזה מפותח בהרחבה בזוהר, המשתמש בכינוי "סטרא אחרא", 'הצד האחר' המנוגד לקדושה. בהמשך פותח רעיון זה ולעיתים אף הוקצן עד כדי ממשק עם תפיסות עולם דואליסטיות, שלפיהן יש מאבק מתמיד בין כוחות הטוב והרוע בעולם. אנו 'משחקים' כאן בזהירות עם הצורך לשמור על מונותאיזם מוקפד, כאשר אזהרתו של הרמב"ן לא לעבוד את האלילים הללו אינה מספקת כדי להתמודד עם האתגר המטפיזי שניצב בפני התפיסה האחדותית של היהדות. ההגנה של הרמב"ן נגד סכנותיה של התפיסה הדואליסטית טמונה בהסברו לעניין השעיר המשתלח:

"ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך. והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו".

הרמב"ן רואה את סמאל לא רק כיצור בלתי עצמאי, אלא כעבדו של הקב"ה. התייחסותו לרוע כאל כוח עצמאי מהפכנית, אך הוא עדיין מציב את סמאל בתוך המסגרת של המלאכים. אין פה רמזים למלאכים מרדניים, והרמב"ן אינו רומז בשום מקום למאבק בין סמאל לקב"ה. ניתן להגיד באופן מובהק שבהגותו של הרמב"ן אין רמז לתפיסה הנוצרית הזו, אלא להפך – סמאל הוא מיושבי השולחן בסעודתו של הקב"ה. מתוך כך מובן שלא רק שאין לשרת אותו משום שזהו מעשה רע, אלא שהדבר גם חסר היגיון ואבסורדי. אומנם נכון הוא שאלוהי האומות עובדי האלילים קיימים, אך עבודתם והפולחן להם הם טעות מטפיזית, שהרי כולם אינם אלא עבדיו של ה'. כמובן, במקרה של סמאל מתעוררת שאלה לגבי טיב ה'שירות' שהוא מספק, שהרי הדברים שהוא עושה בעולם הם רעים. התשובה לשאלה זו, שאינה מובאת בדבריו של הרמב"ן כאן, שייכת ככל הנראה לשיעורנו הקודם. עם זאת, נקודה חשובה נוספת שכן נמצאת כאן היא הגדרתו של סמאל כקטגור, ובכך צירופו כבעל תפקיד למערכת הצדק והמשפט בעולם.

הדרך להבין זאת, לטעמי, יסודה בהבנת האוריינטציה הקבלית הבסיסית של הרמב"ן. הכול, ללא יוצא מן הכלל, נובע מהעולמות העליונים ומקורו באל. תפקיד הקטגור הוא חלק ממערכת המשפט האלוהית, אך כאשר נביט בכך במנותק מהקשר זה, הוא גם תפקיד הדורש בהכרח כוחות שאנו רואים אותם כ'רעים'. האשמה משמעה חרחור ריב, והריב בעולמות העליונים, כשהוא מתורגם למושגי העולם שלנו, בא לידי ביטוי במלחמות ובשפיכות דמים. כמובן, לצורך כך נדרש שבני אדם יבחרו, בעזרת הרצון החופשי שלהם, בריב ובמדון. בניגוד לשיעור הקודם, איננו עוסקים כעת במוסריות של הרוע אלא במטפיזיקה שלו – מאין הוא מגיע. התשובה היחידה, לשיטת הרמב"ן, היא שהרוע מגיע מהקב"ה ומבוצע בידי אחד משליחיו.

בניסיון להסביר מה מבטאת העבודה של יום כיפור ממשיל זאת הרמב"ן לסעודה. העבד שבמשל מוזמן לסעודה כדי שלא יישאר 'מחוץ לעניינים'. אני סבור שהכוונה לכך שעבודת יום הכיפורים מביאה לאחדות של הכוחות השונים והמשרתים השונים של הקב"ה. ביום כיפור ישראל דומים למלאכים, כפי שמבהיר המדרש בפרקי דרבי אליעזר. אנו עורכים סעודה לכבוד ה', וחשוב שכל משרתיו ישתתפו, שהרי מתוך השתתפותם נעשים כולם חלק מהאחדות של עבודת ה' בידי העם היהודי. איננו עובדים חלילה את הרעיון של הרוע, אלא מראים שאנו מבינים שאפילו הוא כפוף לה' ותלוי בו. זהו ההפך של עבודת הרוע, שהרי זו הפגנת ההבנה שכוחות הרוע כפופים לקב"ה.

הרמב"ן משלים כעת את המשימה הכפולה – להעלות את הרוע לרמה מטפיזית ולפוגג את המיסטיקה סביבו. הרוע אכן קיים, אך הוא אינו אלא אחד ממשרתיו של ה'. אחד מעקרונותיו הבסיסיים של הרמב"ן הוא שעם ישראל לא רק נצטווה לעבוד את ה', אלא הוא גם מונהג על ידיו ישירות ולא בידי אף אחד ממשרתיו. לאומות השונות יש 'נסיכים' המנהיגים אותם, אך היהודים מונהגים מתוך קשר ישיר עם הקב"ה בלבד. מכך עולה שאנו יכולים להעלים עין מקיומו של העיקרון ה'מלאכי' של רוע, כפי שאנו מתעלמים מכל הכוחות הכפופים לאלוהים. כפי שכותב הרמב"ן (דברים ד, יט), כוחות אלו רלוונטיים רק לאומות העולם, ולא לישראל:

"וכבר פירשתי 'אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים', כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל 'שר מלכות פרס' ו'שר מלכות יון', ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום. ואמר 'ואתכם לקח ה'', כי אתם חלק השם, לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו, כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל, שהייתם בתוך מצרים בכור אש ועצים, והוציא אתכם משם כנגד שריהם שעשה בהם שפטים, ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי היו הם במעלתם שלא תצאו, והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים".

הרמב"ן מציין במספר מקומות שבניגוד לרמב"ם, הוא מאמין בקיומם ובאמיתותם של כשפים, קסמים, אסטרולוגיה ושדים, ואף מאמין שעבודת אלילים מקורה במציאות עליונה. אך הוא מוסיף שהדברים הללו לא רק אסורים ליהודים, אלא גם לא רלוונטיים אליהם, מכיוון שבעבודת ה' אנו מתעלים לרובד רוחני גבוה יותר של הקיום. המציאות, בסופו של דבר, היא רוחנית, ולכן אין זה מפתיע שהחוקים הפיזיקליים של אנשי המדע והפילוסופים אינם מתארים את כל המציאות. אולם דווקא מכיוון שהמציאות היא רוחנית, יש בה רבדים שונים, ומשרתיו של ה' אינם מושפעים מהכוחות הרוחניים השולטים בחלקים האחרים של העולם. מצד אחד חשוב לרמב"ן, כפי שכתב בהמשך הקטע שאנו עוסקים בו, "לחסום פי המתחכמים בטבע, הנמשכים אחרי היוני (=אריסטו) אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת", ומצד שני חשוב לו להותיר את כל התופעות המאגיות הללו מחוץ לעולמם של משרתי ה'.