שינוי הטבע

בשיעור האחרון התעמקנו בגישתו של הרמב"ן לגבי טעמי המצוות על פי פירושו למצוות שילוח הקן בספר דברים. בשיעור הנוכחי נעיין בדבריו לגבי מצוות ספציפיות, ונתחיל מאותה נקודה – מצוות שילוח הקן.

ההסבר הראשון שמציע הרמב"ן למצוות שילוח הקן הוא ההסבר המתבקש, המתייחס לטיפוח תכונת הרחמים אצל האדם. אך לאחר מכן הוא ממשיך ומציע הסבר אחר, המשקף פנים אחרים בתפיסתו. כך הוא כותב:

או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא.

בעוד נימוקו הראשון הוא נימוק מוסרי, הנימוק השני יכול להיחשב נימוק 'סביבתי'. הרמב"ן מציין כי על אף שהתורה אינה מחייבת צמחונות, והיא מנחה אותנו כיצד לשחוט ולאכול חיות, עדיין יש חובה תורנית לשמר את המינים השונים. חובה זו מתבטאת באופן סמלי באיסור לשחוט אם ובנה ביום אחד, מכיוון שגדיעת הרצף הבין-דורי מסמלת את השמדת המין כולו. אך על אף שהוא מיושם באופן סמלי, העיקרון עצמו מבטא מחויבות סביבתית, והשאלה המתבקשת בעינה עומדת – מדוע קיימת חובה זו? מדוע מותר לאדם לנצל בעלי חיים ולהורגם, אך שמירה על קיומם של המינים השונים היא חובה דתית?

הרמב"ן מבטא רעיון דומה בדבריו ביחס למצווה אחרת. בפרשת קדושים (ויקרא יט, יט) הוא דן באיסור כלאיים – האיסור לערב יחדיו מינים שונים של בעלי חיים או צמחים. התורה שם מצווה:

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:

לאחר שהוא קובע ש'חוקים' אינם מצוות חסרות סיבה אלא מצוות שסיבתן אינה גלויה לנו (כפי שראינו בהרחבה בשיעור הקודם), מסביר הרמב"ן:

כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות, בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם 'למינהו', והוא סיבת המשכב, שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות.    
והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע, שיולדו מהם, כגון הפרדים, יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל, וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פִּרְיָם צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים.

במבט ראשון נראה שטעם המצווה, לפי הרמב"ן, הוא מעין הגנה על הסביבה. הקב"ה ברא עולם מושלם, ותפקידו של האדם הוא 'לעובדה ולשומרה': סיוע לכל אחד ממיני בעלי החיים להתרבות בפני עצמו הוא קיומה של מטרת הבריאה האלוהית, עד כדי כך שהרמב"ן משווה זאת בדבריו למצוות "פרו ורבו" האנושית, שאנו מודעים לחשיבותה, ואילו יצירה של מינים חדשים מנוגדת למטרת הבריאה, שהרי בכך האדם "משנה ומכחיש במעשה בראשית". הרמב"ן מרחיק לכת ומקשר הרכבת מינים שונים לכפירה ולחילול הקודש. אדם העושה זאת לא רק פועל נגד המטרה האלוהית, אלא גם טוען כביכול שהקב"ה לא הצליח ליצור עולם מושלם, והאדם משלים את עבודתו ומתקנה.

חיבור דברים אלו עם מה שראינו לגבי מצוות שילוח הקן מאפשר לנו לנסח את העיקרון המלא: על אף שמותר להשתמש במינים קיימים גם באמצעות הריגת בודדים מתוכם, אסור ליצור מין חדש או להשמיד מין קיים. המינים שנבראו קבועים, ואנו נדרשים לשמר אותם לדורי דורות ללא שינוי.

הרמב"ן מציין במפורש שיש שתי סיבות לאיסור כלאיים, והסיבה השנייה היא שפירותיו של עירוב המינים עקרים ואינם יכולים להוליד. איסור יצירת מיני בעלי חיים עקרים מתקשר למה שהזכרנו לעיל לגבי מטרתה של הבריאה. הקב"ה ציווה את כל המינים להמשיך להתרבות לנצח, והוא מעודד את האדם לסייע למאמץ זה. אדם המערבב מינים קוטע את ההמשכיות שלהם ומתנגד ל'כוח התולדה' שהאל העניק להם. הדבר דומה לטעם שהעניק הרמב"ן למצוות שילוח הקן ולאיסור "אותו ואת בנו", כפי שהזכרנו: על האדם להימנע מגדיעת קיומם של מינים מסוימים, מאותה סיבה שבגללה עליו להימנע מיצירת מינים חדשים. המינים הקיימים מבטאים את שלמותה של הבריאה האלוהית, שאסור לפגום בה וחובה לשמרה ולטפחה.

נראה שיש בכך טענה דתית עוצמתית לזכות אידאולוגיות סביבתיות. למעשה, התפיסה המצטיירת כאן מרחיקה לכת בדרישותיה יותר מן המוכר לנו מתפיסות מודרניות ביחס לאיכות הסביבה. נראה שיש כאן התנגדות גורפת לכל התערבות בעולם הטבעי, בהתבסס על ההנחה התאולוגית שהעולם הטבעי מייצג שלמות. כל התערבות בסדר הטבעי של העולם, אפילו התערבות המתיימרת לשפרו, היא התרסה נגד השלמות האלוהית הבאה לידי ביטוי בבריאת עולם הטבע.

ניתן למצוא כאן בסיס לטענה האתית המוכרת שלפיה בתחומים מסוימים אסור לאדם להתערב וליטול לעצמו את תפקידו של אלוהים, משום שיש תחומים הצריכים להישאר מחוץ להישג ידו של האדם. ההתחקות אחר תולדותיה של טענה זו מביאה אותנו לימי הביניים, לגרסאות שונות לאגדה של פאוסט, במיוחד הגרסאות המאוחרות יותר, שהדגישו פחות את ההסכם עם השטן ויותר את ההיבריס האינהרנטי שברצון לגלות ולנצל את סודות היקום. האזהרה הספרותית המוכרת ביותר נגד היבריס כזה היא כמובן הסיפור של פרנקנשטיין. הדוגמה בסיפור זה, של ניסיון לייצר חיים אנושיים, היא מחוץ לגבולות המוסריים שלנו אף כיום, כפי שמתבטא בדיון סביב שכפול גנטי. בהנחת יסודות אלו לאיסור כלאיים יוצר הרמב"ן מעין איסור גורף לשינוי מה שנחשב 'טבעי' בעולם. אי אפשר לשפר את הטבע, מכיוון שבמהותו הוא מושלם. הניסיון לשיפור הטבע לא רק שלא יעלה פירות (כמו במקרה של הכלאת בהמות), אלא שיש בו יומרה הפסולה מבחינה דתית.

אם אכן זוהי עמדתו של הרמב"ן, הרי שמדובר בעמדה חריגה במחשבה היהודית. מדרש מפורסם מספר על טורנוסרופוס הרומאי, שהתייחס לברית המילה והאשים את רבי עקיבא בדיוק בהנחה שהרמב"ן שולל. טורנוסרופוס שאל מדוע היהודים מסירים את העורלה, שהרי האדם נברא על ידי האל כשהוא ערל. היוונים והרומאים אכן ראו את המילה כפעולה ברברית וכפגיעה בצלם האנושי. תשובתו של רבי עקיבא מציבה בפני טורנוסרופוס את השאלה מדוע הוא מעדיף לחם על פני חיטה. במילים אחרות, העולם מלא בבריות הממתינות לשיפור בידי האדם. נראה שהמסר של סיפור זה הוא ההפך המוחלט ממה שהרמב"ן טוען: הבריאה ביסודה חלקית באופן מכוון, כדי שהאדם יוכל להשלים אותה ולהפוך לשותף במעשה בראשית. האם אפשר לומר שהרמב"ן מציב את עצמו בקצה ההגותי ההפוך מזה של המסורת היהודית?

אולם הרמב"ן מגביל את יישומו של העיקרון שיצר לעניין שימור המינים בלבד. אין בכתביו עוד יישום לכך, וכפי שראינו לעיל, הוא מנסח זאת במכוון בהקשר הזה ומרבה להשתמש בביטוי "למינהו", הלקוח מסיפור הבריאה.

הרמב"ן גם מציין בפירוש שיש חובה אלוהית לשמר את המינים לדורי דורות, ושרצון אלוהי זה מתבטא בכוח הטבעי של הרבייה. אם נעיין בדבריו נראה שהחובה האלוהית להתרבות ולשמר את המינים מתגלמת גם ב"כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד".

נראה כי יכולת הרבייה היא הדוגמה היחידה והמיוחדת לשלמות הבריאה. אם אכן כך, אין כאן תמיכה בעיקרון של שלמות הבריאה במובן סטטי: שלמות הבריאה מצויה רק בכוח הדינמי של הרבייה ובהתחדשות המתמדת של היצורים הנבראים. כוח הבריאה האלוהי חבוי דווקא בהתרבות, ולא בגוף נברא סטטי. הכחדתו של מין מסוים, אפילו רק במובן הסמלי של לקיחת האם על הבנים או הריגת אם ובנה ביום אחד, איננה פעולה נגד יצור שאלוהים ברא אלא נגד הכוח האלוהי הנוכח בבריאה, או בעצם נגד אלוהים עצמו. לא העולם הטבעי מקבל כאן הגנה אלא דרך פעולתו של כוח הבריאה האלוהי בעולם הטבעי. לא רק שהרמב"ן אינו מתנגד לשיטוח הרים או ליצירת סכרים, הוא גם אינו מתנגד להריגת חיה. התופעה שיש להגן עליה היא ההתרבות, שבעקבות אמירתו של הקב"ה "פרו ורבו" שגלומה בתוכה היא מייצגת את כוחו ונוכחותו של אלוהים בתוך הבריאה.

בהסברו למצווה זו חורג הרמב"ן מהתבנית הכפולה של הסבר על דרך הפשט והסבר קבלי נוסף. עם זאת, הוא אכן מביא נקודה נוספת המחדדת את הפשט שכבר ראינו:

ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה שאמרו בבראשית רבה, אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב 'הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ'. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים.

הרמב"ן מתייחס כאן לרעיון שפיתח בפירושו לבראשית (א, יא). שם הוא מסביר שבריאת הצמחים נעשתה בציווי אלוהי שהעניק לאדמה כוחות להצמיח אותם. צמיחה, בדומה לרבייה, דורשת חיבור ישיר לעולמות עליונים. ברור שהרמב"ן אינו רואה זאת רק כירידת כוחות אלוהיים לעולם, אלא גם כתופעה קבלית של הנכחת כוחות רוחניים והתגלמותם בתוך המציאות הטבעית. מכיוון שעל פי קבלת הרמב"ן הקשרים בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים הם דו סטריים, ערבוב של המינים בעולם התחתון פוגם ביסודות העולם העליון. לכך רומז הרמב"ן בביטוי "מבטל חוקות שמים".

כפי שראינו בעבר, תפיסתו הקבלית של הרמב"ן אינה מנוגדת למובן הפשוט של דבריו. אכן, יש לרמב"ן אידאולוגיה שלפיה האדם נדרש לשמור על העולם הטבעי ולשמרו. זוהי תפיסה מסוימת של כוחות עליונים, השפעה ושפע אלוהי. במושגים לא קבליים היינו מכנים זאת הוקרה והערכה של החיים, אך במושגיו של הרמב"ן כל חיים, אפילו חיים צמחיים, הם מעין חלון לאלוהות ומהווים קו מקשר בין העולם הנברא ובין הכוח האלוהי של בריאה, רבייה והתרבות. לפי הפשט, על האדם לכבד כוח זה, לעודדו ולא להתנגד אליו, משום שההתנגדות אליו היא התנגדות לבריאתו של האל. על פי התוספת הקבלית, ההתנגדות לכוח זה פוגעת ופוגמת גם בשורשים הרוחניים שבבסיס הצמיחה והגדילה של המינים השונים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק.

תרגום: ישראל ציגלר. עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.