איגרת צא | חלק א

איגרת צא

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, יוד סיון תרס"ה.

פתיחה

שלו' וברכה לידידי אהובי חתן תורה ממולא בדעה ויראת ד' טהורה מר משה זיידל שליט"א.

הגיעני מכתבך הנעים, ואם היה הזמן מספיק היה ראוי להאריך הרבה, לבאר שורש דבר בכל ההערות שהעירות, והדברים היקרים המסתעפים מהן בשאלות חכמת האמונה, שכל הכשלונות באים רק מפני שאין דורש ומבקש, וכל אחד פותר לו את שאלותיו היותר גדולות על פי ידיעה כהה, על כן יצא משפט מעוקל, ועלינו החובה לברר אמרי אמת בתורת אמת.

ועל דבר המדרש,[1] הפירוש הפשוט הוא, שלולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רב טובה הייתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכוחות, שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה על כן זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. וזהו פתרון לכל המגרעות התכוניות[2] הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כוחות המציאות יבינו תוכן הדברים. וזה נקרא חטא הארץ, שפירשו יותר במדרש כמקלל שדי אם רשע.[3]

גיל העולם - מדע ותורה

ועל דבר מנין שנות היצירה ביחש להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו.[4] כך היא הלכה רווחת, שהיו כבר תקופות רבות קודם למנין תקופתנו הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים, ובמדרש רבה "שהיה בונה עולמות ומחריבן",[5] ובזוהר פרשת ויקרא שהיו כמה מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה;[6] אלא ששם צריך להשכיל יפה את המליצות העמוקות, הצריכות ביאור רחב מאד מאד. אם כן אותן החפירות מורות לנו, שנמצאו תקופות של ברואים, ואנשים בכללם, אבל שלא היה בינתים חורבן כללי, ויצירה חדשה, על זה אין מופת מוכיח, כי אם השערות פורחות באויר, שאין לחוש להן כלל.[7]

אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה, שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות, שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה,[8] ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן, וכבר אמרו במדרש "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא א-לקים".[9] והעיקר היא הידיעה העולה מכל הענין לדעת ד', וחיי המוסר האמיתי, והקב"ה נותן במשקל אפילו הרוח שחל על הנביאים,[10] הוא צמצם שדוקא כשיכנסו הדברים הגדולים שבאלה הענינים באלה הציורים יוכלו בני אדם לשאוב מהם, עם כל השתדלותם, את כל היותר מועיל ונשגב להם, ואור יקרות וקפאון, שהם סתרי תורה, שבעולם הזה הם יקרים ויהיו קפויים לעתיד לבוא,[11] רק הוא יגלה לנו פרטי הדברים.

אבל על כל פנים אין שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל, אלא שאין אנחנו צריכים לקבל השערות לודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח, ודבר א-לקינו יקום לעולם. "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ד' ".[12] כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ד', והאמצעיים, רבים או מועטים, לרבבי רבבות, הם הכל מעשי ד',[13] שלא חיסר מעולמו כלום, ושאין קץ לגבורתו ועז חכמתו ותפארתו ברוך הוא וברוך שמו לעדי עד. ופעמים שאנחנו מזכירים את האמצעיים גם כן בשם, להרחיב את הדעת, ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג "ויִצר ד' " "ויעש ד' " כמו שאנו אומרים "אז יבנה שלמה", ואין אומרים ששלמה צוה לשרים והשרים להנמוכים מהם, והם להאדריכלים והאדריכלים לאומנים והאומנים לעושי המלאכה הפשוטים, מפני שהוא דרך ידוע, וגם איננו עקרי. כן כל מה שיחקר בהרבה רבבות שנים בהגדלת הדרכים והאמצעיים, שהם מוסיפים לנו דעה והשכל בגאון ד', המה ברב הפעמים מקוצרים.

השגחת ה' בגילוי אמתות מדעיות ורוחניות

ותוכן הדבר שיש משקל מיוחד לכל רעיון ומחשבה לזמן לידתו ופעולתו, באין שום מקרה והזדמנות בלתי-מכוונת כלל.

למשל אנחנו יכולים להבין, אם היה נודע דבר תנועת הארץ לפני כמה אלפים שנה למפרע בהמון[14] היה המין האנושי מתירא לעמוד על רגליו, פן יפול מכח התנועה, וקל וחומר שהיה מתירא לבנות בנינים רמים, וזה היה מביאו לרפיון-לב למניעת-פיתוח שאין לשער, והחשבון של כח המושך לא היה יכול להבטיחו, אחרי ראותו בעיניו שכל דבר העומד על דבר מתנועע איננו בטוח מנפילה. רק אחרי בגרות של הרגל יפה היה מקום לצאת ההכרה של תנועת הארץ, שלא תקבל האנושיות מזה אך טוב.

כן הדבר נהוג גם כן ביחש הרוחניות, למשל השגחת השי"ת היא יסוד המוסר האנושי והצלחתו, ולכשיתברר יפה בעולם בדעה גדולה ובהירה הוא יהיה יסוד האושר, "לא יָרֵעוּ ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' ".[15] והנה כנסת ישראל היתה צריכה להתעמל הרבה עם כל עובדי עבודה זרה, להבינם שעם גודל הבריאה אין עם כל זאת האדם מבוזה עד שלא יהיה ערך להנהגתו המוסרית, כי אם היצירה המוסרית של האדם היא חשובה מאד יותר מהברואים היותר גדולים בכמותם לאין ערך. אבל לא בנקל עלה הדבר להטביע במקצת חותם ידיעה זו עם השמירה של ההכרה הפנימית של כבוד ד', שהוא גם כן בעיקר היסוד היותר הגדול להשתלמות האנושית, וכל היצירה הכללית בהוה ובנצח, בחיי חומר וחיי רוח. וכל זה העמל היה נדרש, איך להתאים בלב הקטן של האדם את המחזה של גדולת היצירה ושפלות האדם עם חזיון הכרת יד ד' הגדולה, ואיך שהוא נעלה ומרומם מכל הערכים ההסכמיים של כל נוצר, מה היה אם היה אז ידוע גם כן מכל המון העולמות המעשיים שבציורי המדעים כעת, אז היה כדק נחשב, ומוסרו כאין, ולא היה אפשר להקים בקרבו רוח חיים של גדולה ותפארת כלל. רק עכשיו, אחרי שגם עם הציור שהיה גדול אז לעיניו כבר נלחם ויוכל, שוב אין מבעתים אותו בשום גדולה כמותית לפי האמת. אבל כל אלה צריכים זמנים והכנות, והציורים הסיפוריים, בין הנמשכים מכח הסקירה על הבריאה מדרך המושכל, בין הבאים מהתגלות יד ד' על ידי נביאיו, צריכים תמיד להיות נושאים עמהם את הכח המאדיר את החיים ואת ההצלחה לאמתתה, ולא להביא לאדם ציד של ידיעות קטועות להשתעשע בהן בשחוק ילדות.

וכשתשכיל בזה תבין, שיש ערך נשגב למה שמתגלה וכן למה שמסתתר, ודרכי ההסתרה הם רבים וגדולים מפליאות נתיבות חכמה העליונה של אדון כל המעשים פלא יועץ ב"ה.

חתימה

וכשתלך בדרך זה הנני בטוח בע"ה שלא תכשל, ותעש חיל בישראל, את הא-לקים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם. ותשמח ותעלז בגאון שם ד', ובמתת חבלנו להיות לברית עם לאור גויים, ונזכה לשוש במשוש ארץ צבי, לספר בציון שם ד' ותהילתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ד' בתתו מציון ישועה לישראל תפארתו. "והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים",[16] אמרו חז"ל כבר עשיתים לר' עקיבא וחביריו.[17]

והיה זה שלום וברכה, כנפשך היקרה ונפש ידידך עז דורש שלומך והצלחתך מלב ונפש חפצה,

הק' אברהם יצחק ה"ק הנ"ל

נספחים

א. המפץ הגדול (Big Bang)

כינוי לתאוריה קוסמולוגית המקובלת על הקהילה המדעית של ימינו כהסבר להיווצרות היקום ונחשבת לאחד הגילויים החשובים ביותר של המאה העשרים. תאוריה זו מתבססת על נוסחת היסוד של תורת היחסות, שלפיה אפשר להמיר אנרגיה לחומר ולהפך. על פי המודל, לפני היווצר היקום הייתה כל האנרגיה שממנה נוצר דחוסה בצפיפות אינסופית בנקודה זעירה המכונה 'ייחודיות', משום שחוקי הפיזיקה הנוהגים כיום אינם חלים עליה. בנקודה זו שררה טמפרטורה אינסופית, בדומה למצב בְּחוֹר שחור (כוכב הקורס אל עצמו בגלל כבידתו).

המפץ הגדול, שאירע לפני כ- 15 מיליארד שנה, היה התפוצצות אדירה של כל אותה אנרגיה במה שקרוי 'כדור האש הקדום', התפוצצות שבעקבותיה נוצרו הממדים המוכרים לנו - ממד הזמן וממדי המרחב. מיליונית שנייה לאחר ההתפוצצות נכלא אורו של כדור האש הקדום במצב מיוחד המכונה 'פלזמת קוורק-גלואון' - תערובת נדירה של קוורקים וגלואונים (שמות חלקיקים) חופשיים - ואז החל כדור האש להתקרר ולהתפשט במהירות עצומה. ההתקררות והפחתת הצפיפות אפשרו את היווצרותם של חלקיקים חדשים, דוגמת פרוטונים ונויטרונים, שהתארגנו בשלב מסוים לאטומים של שלושת היסודות המרכיבים את היקום: מימן, הליום וליתיום.

תאוריה זו של יקום דינמי הוצעה לראשונה בשנת 1922 על ידי הרוסי אלכסנדר פרידמן, שדיבר מכל מקום על יקום זהה. מאוחר יותר העלה ג'ורג' גמוב, תלמידו של פרידמן, את ההנחה שהיקום היה דחוס ולוהט בראשיתו. בשנת 1965 אוששה תורתו של פרידמן על ידי ארנו פנזיאס ורוברט וילסון ממעבדות בל, אשר גילו באמצעות גלאי קרינה אלקטרומגנטית רגישים את קרינת הרקע הקוסמית של המפץ הגדול והראו כי היא אחידה בכל הכיוונים - עבודה שזיכתה אותם בפרס נובל לפיזיקה. אחריהם הציעו דגמים דומים לזה של פרידמן גם רוברטסון וווקר.

קבלת המודל בעולם המדעי

מודל המפץ הגדול מסביר בעיקר את התפשטות היקום (שגילה האסטרונום האמריקני אדווין הָבֶּל בשנת 1929) ואת אי-התכווצותו בשל כוח הכבידה, ויש לו גם סימוכין בתופעת החורים השחורים. עם זאת, הוא התקבע בקהילה המדעית בעיקר בעקבות מאמר שפרסמו רוג'ר פנרוז וסטיבן הוקינג בשנת 1970. אישוש מדעי נוסף בא בעקבות הממצאים הקשורים לקרינה שגילה לוויין המחקר COBE בשנות ה- 90'.

המפץ הגדול היווה שינוי דרמטי ביחס לתפיסה המדעית האריסטוטלית בת אלפי השנים שקדמה לו - תפיסה של יקום סטטי ונצחי, ללא כל נקודת התחלה ובריאה. בספרו קיצור תולדות הזמן מספר סטיבן הוקינג כי הוגים רבים ביהדות ובנצרות ראו במודל אישוש לאמונתם בדבר בריאת העולם 'יש מאין' ביד א-לוהים ואימצו אותו בחום אל חיקם, עד כדי הכרזה רשמית של הכנסייה הנוצרית בשנת 1951 כי מודל המפץ תואם את כתבי הקודש. ריח הבריאה הא-לוהית שעלה ממודל המפץ הגדול הביא, לדברי הוקינג, לכמה ניסיונות מדעיים לסתרו (ביניהם ניתן למנות את תורת המצב היציב של הרמן בונדי, תומס גולד ופרד הויל, ואת ניסיונם של יבגני ליפשיץ ואיסק חלטניטוב הסובייטים), אך ללא הצלחה יתרה.

ההרכב הכימי של היקום

מודל המפץ הגדול הסטנדרטי מאפשר לחשב את התנאים הפיזיקליים ששררו ביקום בכל רגע שהוא, החל בשבריר זמן קצר ביותר לאחר המפץ הגדול עצמו. על פי תורת הגרעין ותורת החלקיקים האלמנטריים ניתן לחשב את מצבי הקיום של החומר בתנאים שונים של צפיפות וטמפרטורה: אילו חלקיקים יכולים להתקיים, ואילו אינטראקציות אפשריות בין חלקיקים שונים ובין חלקיקים לשדות קרינה.

התפשטותו המהירה של היקום גרמה לכך שבשניות ובדקות הראשונות שלאחר המפץ הגדול הלכו וקטנו במהירות הטמפרטורה והלחץ ששררו בו. חישובים מראים שעם ההתפשטות וההתקררות נותרו כ- 90% מחלקיקי החומר ביקום בצורת אטומי מימן, דהיינו כפרוטונים, וכ- 10% כחלקיקי אלפא, דהיינו כאטומי הליום. בתנאי המפץ הגדול לא הספיקו חלקיקים כבדים יותר להיווצר, שכן הירידה בצפיפות ובטמפרטורה הייתה מהירה מדי להתחוללותן של ריאקציות היצירה של יסודות כאלה.

גם ניבוי זה של תורת המפץ הגדול מתאשר בתצפיות, המראות כי בכל מקום ביקום תואם הרכב החומר את המתבקש מן המודל. הסטיות שנתגלו, כגון קיומם של יסודות כבדים אחרים בשמש ובמערכת השמש, ניתנות כולן להסבר כשינויים מאוחרים יותר בהרכב החומר הקוסמי, שנבעו מתהליכים תרמו-גרעיניים המתחוללים במרכזיהם של כוכבים.

ב. תורתו של דרווין:

האבולוציה והברֵרה הטבעית

אבולוציה (מלטינית: התפתחות) היא תהליך התהוותם של השינויים ההדרגתיים המתרחשים במרוצת הדורות בתכונותיהם המורפולוגיות, הפיזיולוגיות וההתנהגותיות של אורגניזמים. התאוריה האבולוציונית המרכזית והמקובלת ביותר היא תאוריית הבררה הטבעית, הטוענת כי האבולוציה היא תוצאה של מוטציות וברֵרה טבעית ביניהן.

תורת האבולוציה מבקשת להסביר את מבנה האורגניזם על ידי תיאור אופן התפתחותו מאורגניזמים אחרים. על פי תפיסה זו, תיאור תכלית איבריו של האורגניזם אינו הסבר מספק לקיומם; היא תובעת הסבר 'היסטורי' על האופן שבו התפתח האיבר לצורתו הנוכחית. בזמן הקדום היה ככל הנראה הפילוסוף היווני אמפדוקלס הראשון להציע תאוריה אבולוציונית על מוצא המינים.

אביה של התאוריה האבולוציונית בזמן המודרני הוא הביולוג הבריטי צ'רלס דרווין, אשר פרסם לראשונה את רעיונותיו בספר "על מוצא המינים", בו תיאר את מחקריו ותצפיותיו במסעותיו מעבר לים. בספר זה מנסה דרווין להפריך את הטענה בדבר נצחיות המינים, שמקורה בהגותו של הפילוסוף היווני אריסטו ושהייתה מקובלת מאז ימי הביניים בתרבויות המונותיאיסטיות, ולהוכיח כי המינים התפתחו ממינים אחרים שקדמו להם בתהליך שאותו כינה 'הברֵרה הטבעית'.

בניסוחה המדויק מניחה תורת הבררה הטבעית כי:

· היצורים השונים נבדלים זה מזה בתכונותיהם.

· עם הזמן מופיעות מוטציות מקריות הגורמות להיווצרות תכונות חדשות.

· ליצורים בעלי תכונות שונות יכולת הישרדות שונה.

· היצורים מורישים את תכונותיהם לצאצאיהם.

להבדלים המוּרשים הללו, טען דרווין, יש השפעה על יכולתם של הצאצאים לשרוד ולהתרבות, ועל כן מתקיים תהליך מתמשך של ברֵרה טבעית: לאורך זמן שורדים רק היצורים שתכונותיהם מספקות להם יכולת טובה יותר להתאים עצמם לתנאי הסביבה (כמובן יש להביא בחשבון שלפעמים משתנה הסביבה במהירות הגדולה מיכולתם של יצורים אלו להשתנות, ואז ייכחדו אף הם).

על פי עקרון הבררה הטבעית, מאגר המשאבים בטבע מוגבל, והשורדים הם אלו המותאמים ביותר לתנאי המחיה בסביבתם. רעיון זה, שמקורו בתאוריות חברתיות קפיטליסטיות שקדמו לדרוויניזם, למשל זו של תומס מילתוס, מספק הסבר משכנע לתצפיות ומחקרים שנערכו מאז דרווין ועד ימינו. תאוריית הבררה הטבעית התמודדה בהצלחה עם שתי תאוריות יריבות - הלאמרקיזם (תאוריה אבולוציונית שהגה הזואולוג הצרפתי לאמרק ושהייתה מקובלת בברית המועצות, לפיה שינויים שחלו על פרט בחייו יועברו בתורשה לצאצאיו) והבריאתנות (תפיסה הממשיכה להחזיק בנצחיות המינים כפי שנבראו על ידי הא-ל, ומקובלת בקרב כמה זרמים מונותיאיסטים פונדמנטליסטים) - וכיום ישנם אך מדענים בודדים החולקים עליה.

השפעת רעיונותיו של דרווין התפשטה הרחק מעבר לתחומי הביולוגיה והביאה ללידתן של תפיסות התפתחותיות חדשות בתחום מדעי הטבע ומדעי החברה. הידועות לשמצה מכולן הן אולי תאוריות הדרוויניזם החברתי מבית מדרשם של ספנסר ודומיו, שהשפיעו השפעה רבה על האידאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית של הרייך השלישי. תאוריות אלו התבססו על פי רוב על פרשנות מעוותת ושגויה של עקרון הבררה הטבעית בהפכן את עקרון 'המתאים שורד' ל'החזק שורד'. בניגוד למה שמקובל לחשוב, דרווין מעולם לא אמר כי החזק שורד. דרווין טען כי המתאים ביותר לתנאי הסביבה שורד - וזה אינו בהכרח החזק ביותר או התוקפני ביותר; במקרים רבים מאוד יכולה דווקא אסטרטגיה של שיתוף פעולה ועזרה בין בני המין להוות יתרון אבולוציוני.

לאבולוציה, על פי דרווין, אין תכנית או מטרה. ההבדלים הראשוניים בין האורגניזמים הם מקריים, ואותם יצורים שבמקרה מותאמים יותר לסביבתם הם שישרדו ויביאו צאצאים לעולם. אמנם דורות רבים של בררה, הפועלת על הבדלים מקריים, יכולים להוביל להתפתחות לכיוון מסוים ואפילו לתת לצופה תחושה של תכנון וייעוד, אף שבאמת אין הדבר כך. באבולוציה אין טוב יותר וטוב פחות, וחיות גדולות או חכמות אינן 'שוות' יותר מחיות קטנות וטיפשות. כבר מראשית החיים על פניו (וליתר דיוק: במימיו) נשלט העולם הזה על ידי יצורים פרימיטיביים כאצות וחיידקים, ולא על ידי בני אדם (כפי שהיינו רוצים לחשוב).

בספרו "מוצא האדם", שלכתיבתו המתין כ- 18 שנה (הספר התפרסם בשנת 1871), חולל דרווין סערה גדולה עוד יותר מזו שהתעוררה בעקבות פרסום "מוצא המינים" כאשר טען כי לאדם ולקוף מוצא משותף באב קדמון אחד, דמוי קוף. תורת דרווין נתקלה בהתנגדות עזה מצד חסידי הבריאתנות, ובכמה מקומות אף נאסרה הוראתה. ולמרות הכול מקובלים כיום עיקריה של תורה זו על מרבית מדעני העולם.

הוכחות לתקפותה של האבולוציה

ההוכחות לתקפותה של האבולוציה בכלל, ושל התאוריה המרכזית שלה - הבררה הטבעית - בפרט, באות מתחומים רבים:

* הסיסטמטיקה - תורת המיון שיסד השוודי לינה (Linne) במאה הי"ח, המחלקת את בעלי החיים והצמחים למינים, סוגים, משפחות וסדרות, לפי מידת הקִרבה ביניהם. לוּ היו בעלי החיים חסרי קשרי מוצא (כפי תורת הבריאה), טוענת תורת האבולוציה, הייתה צריכה להיווצר ערבוביה של צורות שונות. ההדרגתיות במידת השוני בין המינים מעידה אפוא על קִרבתם או על ריחוקם ממוצאם המשותף.

* ביוגאוגרפיה - חקר תפוצתם של בעלי חיים וצמחים. מתברר כי על מנת להסביר את הרכבו של עולם החי ביבשות מבודדות ובאיים אין די בעקרון ההסתגלות האבולוציונית, ויש לראות את התפתחותו בראי בידודו הגאוגרפי. לדוגמה: בעולם החי של אוסטרליה נפקד כמעט לחלוטין מקומם של היונקים העיליים (המפותחים יותר), ומלבד נציגים בודדים שלהם (כמה עטלפים ומכרסמים וכלב בר אחד המכונה דינגו) כל שאר היונקים שם הם יונקי ביב ובעלי כיס כגון ברווזן, קיפוד נמלים, קנגורו וקואלה - יונקים ירודים, שבשאר העולם נכחדו ופינו את מקומם ליונקים העיליים (דוב, אריה, סוס וכו'). ההסבר להבדל נעוץ בניתוקה של אוסטרליה משאר העולם לפני כ- 130 מיליון שנה, שבעטיו לא יכלו היונקים העיליים, שהתפתחו בשאר העולם, להגיע אליה.

* אנטומיה משווה - תורה המשווה בין מבנה גוף ואיברים של בעלי חיים שונים.

השוואה כזו מלמדת על קיומם של איברים הומולוגיים: איברים הדומים זה לזה במבנם הפנימי (למשל, הידיים וכנפי הציפורים דומות מבחינת מיקומן בגוף, מבנה העצמות והספקת הדם) אך שונים מאוד במבנה החיצוני או בתפקוד, שוני הנובע מההסתגלות הסביבתית השונה ומהשימוש השונה.

דבר נוסף שניתן להבחין בו הוא שרידי איברים: איברים מנוונים, חסרי שימוש, שריד לאיברים פונקציונליים של דורות קדומים. באדם בלבד נמצאו למעלה ממאה שרידי איברים, כגון התוספתן והמעי העיוור (המשמשים בבעלי חיים צמחוניים לעיכול התאית), שערות הגוף (שבאדם הן דלילות מכדי לשמור על חום הגוף) ושרירי האוזן, שרוב בני האדם אינם מסוגלים להניעם (שריד לשרירי האוזן של יצורים המסוגלים להזיז את אוזניהם על מנת לשמוע טוב יותר או על מנת לקרר את גופם).

* פליאונטולוגיה - תורת המאובנים: המדע העוסק בחקירת סימנים שהשאירו בעלי חיים וצמחים בשכבות האדמה השונות.

· חלק מהמאובנים הם של חיות שאינן קיימות כיום - צורות מהעבר הרחוק (כמו הדינוזאורים).

· חוליות ביניים הם מאובנים המהווים צורות מעבר בין יצורים קדומים לבין יצורים בני ימינו. דוגמה לבעל חיים כזה הוא הארכיאופטריכס (כנף קדומה), שמאובן שלו נמצא בגרמניה במאה הקודמת. יצור זה איחד את תכונות העוף עם תכונות הזוחל: היה לו מקור בעל שיניים רבות; לגפיו הקדמיות הייתה צורת כנפיים, אך בקצותיהן הקדמיים היו אצבעות ברות תנועה ומצוידות בציפורניים; זנבו היה כאורך גופו; גודלו היה כשל תרנגולת; וכמוה - אף הוא לא היה מסוגל לעוף.

· מאובנים חיים הם בעלי חיים וצמחים החיים כיום אך מהווים צורות מעבר ושייכים לקבוצות שנכחדו מהעולם. כזה הוא הברווזן, שהוא יונק בעל פרווה אך מטיל ביצים ובעל מקור ופתח ביב, האופייני לעופות ולזוחלים (אצל יונקים יש פתחים נפרדים לרבייה, לשתן ולצואה). כפי שכבר ראינו, ההסבר לתופעה זו הוא בית גידולו של הברווזן - אוסטרליה, שבה לא התפתחו היונקים העיליים ולא תפסו את מקומם של היונקים הירודים במלחמת הקיום.

* אמבריולוגיה - תורת התפתחות העוברים מראה כי בשלבי ההתפתחות הראשונים יש דמיון גדול מאוד בין עוברים של בעלי חיים שונים. יתר על כן, בעלי חיים מתקדמים עוברים שלבים התפתחותיים דומים לאלו שעוברים בעלי חיים נחותים מהם, גם אם שלבים אלו אינם רלוונטיים להתפתחותם. דוגמות: בשלבים המוקדמים של התפתחותם מופיעים בעוברי אדם (כמו גם בכל עוברי בעלי החוליות) חריצי זימים וזנב; בחודש החמישי מכוסה עובר האדם בשכבה צפופה של שערות, כזו שיש לקוף. בהמשך ההיריון מתנוונים המבנים הללו ונעלמים.

* ביוכימיה - את בעלי החיים ניתן למיין לא רק לפי מבנה הגוף שלהם אלא גם לפי הרכבם הכימי. מתברר שמבחינת החומרים הבונים את גופנו (החלבונים) אנו שונים מן השימפנזים ב- 2.5% בסך הכול (במילים אחרות, אנו דומים להם ב- 97.5% מבחינה כימית).

אבולוציה וגנטיקה

נוסף על כל התחומים הללו חבה התפיסה האבולוציונית המודרנית חוב גדול לחלוץ התורשה, נזיר בשם גרגור מנדל, אשר ערך בגינת מנזרו ניסויים בהכלאת שני זנים של אפונת גינה, ובעקבותיהם פיתח תאוריה על האופן שבו מועברות תכונות מפרטים לצאצאיהם. תאוריה זו התפתחה באופן משמעותי עם גילוי מנגנוני התורשה של התא בשנות ה-40', גילוי שפרץ את הדרך לפרויקט הגנום האנושי ולמגוון אדיר של יישומים גנטיים בתעשייה וברפואה.

הקשר בין האפונים של מנדל לפרויקט הגנום האנושי עובר דרך האבולוציה המולקולרית - תחום שהתפתח בשנים האחרונות, עם גילוי חלבונים וגנים חדשים ועם מציאת הדרך לערוך 'ריצוף' (sequencing) שלהם, דהיינו: לקבוע את רצף אבני הבניין הבונות את החלבון (חומצות אמינו) או את הגן (שהוא, למעשה, מקטע של DNA, ואבני הבניין שלו קרויות נוקלאוטידים).

האבולוציה 'הקלסית' מנסה לסווג ולמיין את עולם החי לפי קיומם של מאפיינים חיצוניים - הימצאות עצמות או העדרן, סימטריה דו-צדדית, זימים וכדומה - ולפי צורתם, גודלם וצבעם של מאפיינים אלה. הנחת היסוד של האבולוציה הדרווינית היא שתכונותיו הנוכחיות של כל יצור הן תוצאה של בררה טבעית שאירעה בעשרות אלפי הדורות שקדמו לו, ושדמיון או שוני בתכונה מסוימת יכולים להעיד על מידת הקִרבה האבולוציונית בין שני אורגניזמים שונים.

האבולוציה המולקולרית מנסה להגיע לאותן תוצאות - סיווג ומיון - אך היא עושה זאת על ידי השוואה בין רצפי חלבונים ובין רצפי DNA. הנחת היסוד של האבולוציה המולקולרית היא שבכל תהליך של שכפול החומר הגנטי - תהליך המתרחש בכל חלוקה של תא - חלות טעויות אקראיות (מוטציות). חלק מן המוטציות הוא קטלני, כיוון שסיכוייו של האורגניזם הנושא אותן להגיע לבגרות ולהעמיד צאצאים הם קלושים. טעויות אחרות הן ניטרליות, ואז הן מונצחות ב-DNA של הנושא אותן (שאין לו יתרון או נחיתות משמעותית לעומת אורגניזם הנושא את הרצף המקורי).

במהלך הדורות מצטברות בגנום מוטציות שונות. כאשר משווים רצף DNA מסוים בקבוצת יצורים רואים ברוב המקרים שונות בין הרצפים, ומידת השונות תלויה בזהותם של חברי הקבוצה (האם היא כוללת רק בני אדם? רק אוגרים? בני אדם וקופים? כל החולייתנים? כלב ים מול כלנית?), ברצף ה-DNA שנבחר להשוואה (גן המקודד לחלבון, גן אחר, או אולי אזור שאינו כולל גנים כלל) ובגורמים רבים אחרים.

עד כאן סיכום תמציתי של עיקרי תורת האבולוציה והוכחותיה.

---