עת צרה ליעקב: אבלות ומלחמה

שיחת פתיחת זמן חורף תשפ"ד

סיכום השיחה:
שיחת פתיחה זמן חורף[1] תשפ"ד -

בזמנים קשים כאלו אין הדברים יוצאים מסודרים וברורים , אלא הם בגדר הרהורים ומחשבות היוצאים עקב האירועים. אני מקווה שהדברים יועילו גם עבור השומעים. 

שיחות בית המדרש מטרתם בעיקר לבחורים הנמצאים בבית המדרש. אנחנו משתפים ומקליטים לאלו הרוצים להציץ ולהסתכל פנימה. שיחה זו מטרתה שונה. היא מתייחסת גם לבחורים הנמצאים בחזית המלחמה וגם לבחורים שישבו כאן בשנים עברו. על כן השיחה תתייחס למטרות שונות ולצרכים שונים. 

בעת התפילה עלו בי מחשבות ורגשות שהיו עצורים במשך היומיים האחרונים. אדם יכול להרגיש את הרגשות הכי כמוסים שלו במסגרת הקרובה והמוכרת לו. שותפות זו היוצרת את הבית מאפשרת לאדם להביע את רגשותיו. 

אבל ומלחמה
"עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע." 
זוהי עת צרה ואין דרך אחרת לומר את זה. קריסת מערכות ואובדן חיים. יום כזה שנפלו יותר נופלים מאשר מלחמת ששת הימים. יום כזה שאנשים הרגישו והיו בחוסר אונים. יום כזה לא היה מאז מלחמת יום הכיפורים. 

צרה זו היא כפולה. האחת היא המלחמה שנכפתה עלינו. השנייה היא הטבח שבא בעקבותיה. מי שיער בנפשו שאמרנו "עשה למען טבוחים על ייחודך" , שייטבחו מאות אנשים. מי שיער בנפשו שכאשר אמרנו בהושענות "ק-ל נא צאן הריגה" , מדובר על המציאות שלנו ולא על הגלות הרחוקה. 

אני זוכר את הרב עמיטל בתפילתו בעת שהוא דיבר על דמם שנשפך כמים. הוא זכר את המראות מן השואה , מראות שלא היו בארץ. עכשיו מראות אלו מופיעים שוב כאשר אנשים קופצים מבתים על מנת שלא יטבחו בהם. 

העולם הזדעזע  על עקדה אחת , אז על כמות עקדות כאלו פי כמה וכמה. 

על כן יש לחלק את הצרה לשנים , מלחמה ואבלות.
במידה רבה הן סותרות. כאשר מלחמה שקועה כולה במציאות ואילו אבלות עוצרת את החיים. אין לנו כרגע את הלוקסוס הזה. אבלות במידה מסוימת מחלישה את האדם. אך ניתן גם להתאבל מתוך כוח וגבורה. מתוך הנחה שהאבלות כבר כאן ואילו המלחמה הולכת וממשיכה , זה יהיה סדר הדברים.

רוב היושבים כאן כבר מכיר שמות של חללים ופצועים , שמות וביוגרפיות כבר מתפרסמים. גודל הטבח והאסון יילך ויתבהר. היה פה דבר שאנחנו צריכים להגדיר כחורבן של קהילות. יהדות אשכנז בימי הביניים הגדירה את המושג הזה כאשר קהילות שלמות נחרבו ולא רק יחידים. 

זהו אסון כפול. כל יחיד הוא עולם ומלואו. ביניהם כאלו שלא זכו להביא פירות לעולם , ואלו שכן זכו להביא פירות , לא זכו לראותם גדלים. החורבן הנוסף הוא הקהילות. יהדות אשכנז הורתה לנו שהשיקום הוא דרך הזכירה שלהם. עד היום חורבן תתנ"ו צרוב לנו בעקבות הזכירה של מאורעות אלו.

אמפתיה ושותפות
כיצד אפשר להתאבל על חורבן כזה?
(יא) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ שְׁלֹ֣שֶׁת׀ רֵעֵ֣י אִיּ֗וֹב אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֣ה הַזֹּאת֘ הַבָּ֣אָה עָלָיו֒ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ אֱלִיפַ֤ז הַתֵּימָנִי֙ וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֔י וְצוֹפַ֖ר הַנַּֽעֲמָתִ֑י וַיִּוָּעֲד֣וּ יַחְדָּ֔ו לָב֥וֹא לָנֽוּד־ל֖וֹ וּֽלְנַחֲמֽוֹ: (יב) וַיִּשְׂא֨וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֤ם מֵרָחוֹק֙ וְלֹ֣א הִכִּירֻ֔הוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וַֽיִּקְרְעוּ֙ אִ֣ישׁ מְעִל֔וֹ וַיִּזְרְק֥וּ עָפָ֛ר עַל־רָאשֵׁיהֶ֖ם הַשָּׁמָֽיְמָה: (יג) וַיֵּשְׁב֤וּ אִתּוֹ֙ לָאָ֔רֶץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת לֵיל֑וֹת וְאֵין־דֹּבֵ֤ר אֵלָיו֙ דָּבָ֔ר כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־ גָדַ֥ל הַכְּאֵ֖ב מְאֹֽד: (איוב פרק ב פסוק יא – יג)
כאשר הכאב גדול מאוד , התגובה החשובה ביותר היא האמפתיה ולא המילים. אין מילים מתאימות לנחם. האמפתיה היא החשובה. ביחזקאל כתוב "היאנק דום". הצעקה היא החשובה. למילים אין יכולת להכיל את הכאב. אך השתיקה של שבעה ימים אלו מבטאת את השותפות והאמפתיה בכאב. 

רעי איוב ידעו לקרוא את הסיטואציה נכון. הם ידעו שהדבר הנכון הוא לשבת ולהיות שם יחד , ולא לדבר וללהג. לכן אומרת הגמרא בבבא בתרא שרעי איוב הם מודל לרעות. המפתח נעוץ בנקודה ההתחלה של השותפות בכאב. 

על כן עלינו להרגיש את הכאב. עלינו להיות שותפים בתחושה ובכאב. האדם לא צריך לשמוע הסברים ופירוטים אלא רק שירגישו את הכאב שלו. 

בכי וזעקה
בהמשך הדרך ישנו בכי. ברמה השטחית הציבורית זה ייקח זמן. ברמת העומק זה ייקח הרבה זמן. וברמת היחידים , מי יודע. 
יב) וַֽיִּסְפְּדוּ֙ וַיִּבְכּ֔וּ וַיָּצֻ֖מוּ עַד־הָעָ֑רֶב עַל־שָׁא֞וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְעַל־עַ֤ם יְקֹוָק֙ וְעַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י נָפְל֖וּ בֶּחָֽרֶב: (שמואל ב פרק א פסוק יב – יג)
כאשר עם ה' נופל בחרב , בוכים. זוהי התגובה הראויה. 

בכי נוסף הוא של השכינה:
(יז) וְאִם֙ לֹ֣א תִשְׁמָע֔וּהָ בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י מִפְּנֵ֣י גֵוָ֑ה וְדָמֹ֨עַ תִּדְמַ֜ע וְתֵרַ֤ד עֵינִי֙ דִּמְעָ֔ה כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר יְקֹוָֽק: (ירמיהו פרק יג פסוק יז – יח)
השכינה עצמה בוכה כאשר נשבה עדר ה'. על כן הבכי הוא כפול על נפילה בחרב ועל השבי. 
בכי אינו יוצא על ידי לחיצה על כפתור , אבל הוא יבוא והקב"ה ייקח דמעות אלו וישים אותם אצלו כפי שאמרנו בסליחות.  

תשובה
אבלות מחייבת תגובה שלישית לאחר שתיקה ואמפתיה ובכי. התגובה היא תשובה הבאה בשלב השני. 
המלחמה הזו והטבח הזה התרחש בחג שהוא חלק מחג הסוכות. חז"ל אומרים שאם יורד גשם בחג הסוכות , אנו צריכים להרגיש נזופים לפני המקום. 
אז מה נאמר ומה נדבר כאשר הגיע שכול וכאב. אנו נזופים לפני המקום ברמות קשות. אנחנו צריכים לחשוב על כך שבעתיד תידרש חזרה בתשובה וכך גם תיקון בכל ציבור. 

בנקודה זו צריך להבהיר שהכוונה היא הכאה על החזה של האדם עצמו. להכות על החזה של החבר זוהי אינה זכות אלא עבירה גדולה. להכות על החזה של האדם עצמו , ובכנות זוהי הדרישה מאיתנו.

מלחמה בזמן אבלות
כאמור זה לא קל להכיל את שתי התחושות יחדיו של אבל ומלחמה. במידה ואדם מרגיש שהעיסוק באבלות פוגע במלחמה , עליו להתרכז במלחמה. אך הדבר הנכון הוא להרגישם יחדיו. 

עמדתי כאן במקום הזה 12  שעות לפני שפרצה המלחמה על יהושע בן נון. כך אני חוזר שוב ושוב לדמותו של יהושע בן נון. דובר כאן רבות על השילוב של יהושע , בין תורה למלחמה. במידה רבה הוא המייצג של מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. דיברנו על יהושע התורני. שקיבל תורה ממשה , שהקב"ה מצווה אותו , יהושע שלא מש מתןך האוהל.

חזק ואמץ
אך אנו צריכים לדבר גם על יהושע השני. יהושע היוצא להילחם , יהושע שנאמר לו פעם אחר פעם "חזק ואמץ". היצר הבסיסי באדם הוא יצר ההישרדות. לכן האדם צריך להתחזק לקראת המלחמה המאיימת על הקיום שלו. יש באדם את הכוחות והיכולות לראות את התמונה הגדולה ממנו , האדם היחיד. האדם מסוגל להילחם עבור מטרה גדולה יותר , עבור אידיאלים גדולים יותר. על כן הקב"ה מחזק את יהושע כיוון שהוא מסוגל ומכיל בתוכו את הכוחות הנדרשים. 

יהושע גם ניצב לאחר אבל. הוא איבד את מורו ורבו. על כן הקב"ה מחזק אותו. חשוב גם להיזהר ממה שקרה ליהושע לאחר העי. שם קורה שינוי בדמותו של יהושע וצריך לעסוק בתהליך זה. 

בכיבוש יריחו יהושע מנצח בנס. אך במלחמת העי העם שאנן. או שהעם חשב שהנס ימשיך , או שהעם היה שאנן מהניצחון הקודם. על כן הם שולחים כוח קטן שיילחם. יהושע שבור לאחר הפסד בקרב העי הראשון. השינוי הוא ההבנה שמלחמה דרך הטבע דורשת מאמצים רבים ואת כל הכוחות. 

כך הדברים הנכונים גם לגבינו. מלחמת ששת הימים הייתה רצופה בניסים. אך במלחמות אחרות עלינו לגייס את כל הכוחות כולם. בראש ובראשונה כוחות הנפש. מפקד הצבא כמובן צריך גם לגייס את הכוחות הצבאיים והלוגיסטיים. 

אפשר לומר שאחת הזכויות הגדולות של עם ישראל בדורנו היא בראש ובראשונה היא מסירות נפש , על העם והארץ. זכות נוספת מאז תרפ"ט ואז ימינו היא שעם ישראל אינו מתייאש. עם ישראל קם שוב ונלחם. זה קרה לאחר יום הכיפורים , זה קרה לאחר האינתיפאדה. החוסן של עם ישראל מתגלה שוב ושוב , וכך יקרה גם הפעם.  על כן חזק ואמץ הוא כפול , כנגד הייאוש וכנגד השאננות. ויתקיים בנו כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך..

אמון ובטחון
המושג הבא הנוגע לנושא זה הוא הביטחון. ביטחון במובן הראשון הוא האמון בקב"ה כפי שהדגיש החזו"א. הביטחון הכי בסיסי הוא האמון בקב"ה ובשיקולים שלו , להאמין שהוא דואג לך. 

ביטחון נוסף הוא הידיעה שהאדם יתאמץ ויעשה בעצמו , והקב"ה יענה ויעזור לו. במקרים מסוימים הוא יחליט שלא לעזור , אך ברוב המקרים כהורה טוב , כאבינו שבשמיים הוא יעזור. האדם יכול להישען על הקב"ה, לבטוח בו מתוך הנחה שהקב"ה יעזור לו. האדם צריך לחיות בתחושה שתחת כנפיו תחסה. 

הרמב"ם כותב בהלכה מפורסמת , שהפכה למכוננת בציונות הדתית לאורך הדורות:
ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז)

המשפט לגבי פחד קשה במעט. אם מדובר על יראה ופחד המובילים למורא לב ופגיעה ביכולת המלחמה , וודאי שהרמב"ם צודק. אך לפחד יש תפקיד חשוב בתור רגש וחוויה של האדם. יש מקום לתת לפחד המדרבן והממריץ את מקומו. יש לגיטמציה לאדם לומר לעצמו "אני חרד". כמובן כל עוד זה מדרבן את הפעילות שלו ולא משתק אותו. 

כאשר אנו מדברים על הסיסמא "והארץ נתן לבני אדם" , בהחלט זה טבעי להרגיש חרדה במלחמה. מותר להרגיש רגשות אנושיים , ולתפקד איתם. הוראה נוספת מורה הרמב"ם לגבי המשפחה: "ולא יחשוב באשתו ולא בבניו". אם אלו הרהורים המשתקים אותו , וודאי שאין להרהר. אך אם אין אלו הרהורים הפוגעים במלחמה , אדרבה יש מקום להרהר ולחשוב אם זה מדרבן אותו.

ברור שהמלחמה תהיה קשה. אין אנו יודעים מה יהיו המחירים האנושיים והנפשיים. עלינו לזכור שבשעת סכנה השטן מקטרג , והכללים הרגילים של שלוחי מצווה אינם ניזוקים , אינם חלים. עלינו להישמר ולהיזהר ולזכור כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב המחנה. 
כך יש לזכור שבהמשך יעלו שאלות קשות ביותר של מוסר המלחמה. יעלו שאלות קשות לגבי ההתנהלות המוסרית במלחמה , במיוחד שאין המלחמה היא מול צבא סדיר אחר אלא זוהי מציאות קשה ואחרת.
גם בדורות הראשונים נחלקו גדולי עולם כמו הרמב"ם והרמב"ן בשאלת בל תשחית בעת מלחמה , וגם בדורות האחרונים היו מחלוקת כמו בלבנון הראשונה. 

תפילה
מכאן יש לגשת לתגובה הנוספת והיא תפילה. 
הדברים ידועים שיש מצווה מיוחדת לזעוק ולהתפלל בעת מלחמה. מטרה אחת היא תפילה על מנת שינצח. מטרה שניה היא עוגן לאדם , והעוגן הברור ביותר הוא הקב"ה. כך גם ייפתח הלב של האדם. ככל שנרגיש את הסיטואציה כמו שצריך , התפילה תבוא מאליה. בעיקר יש להדגיש את אשא עיני אל ההרים , האמון והתחושה שהקב"ה נמצא ושומע. 

חצי מספר תהילים עוסק במלחמות. הרגש הפועם שם הוא הקרבה לה'. וודאי מי שנמצא בשדה קרב מרגיש את הקרבה הזו. כל אחד יכול למצוא את הדרך הטובה ביותר לבטא את עצמו. בין אם על ידי כוונה במילים בסידור , הוספה של פיוטים מהימים הנוראיים או נוסח נוסף. 

דברים אל יושבי בית המדרש
עד כאן הדברים הכלליים הנוגעים לכלל השומעים. כעת אני פונה ליושבים. ראשית לבוגרי הצבא שלא גויסו. אני מבין את המצוקה האמיתית שלכם. אני מבין את סערת הנפש שלכם כאשר אתם מחכים לזימון. אני גם מעריך ומוקיר את הרצון שלכם להתנדב ולהגיע לאן שצריך לעזור. 
עם זאת יש להדגיש נקודה שאבא זצ"ל היה מדגיש לגבי שבט לוי. שירות משמעותו להיות איפה שצריכים אותך. הצבא עובד עם מערכות גדולות ויותר ושיבוץ לפי צרכים. אם האדם נפל בין הסדקים , עליו לומר שתפקידו הוא מה שטוב למערכת. אם היא צריכה אותו , האדם יבוא ויגיע. אך אם לא קראו לו  , האדם יעסוק בחסד ובעזרה עד שיקראו לו בפעם הבאה ולא לאדם אחר. 

שנית אני פונה לכלל היושבים כאן. כאשר הראש נמצא במקום אחר , קשה ללמוד. מאחרון התלמידים ועד ראשי הישיבות , הראש של כולם במקום אחר וקשה ללמוד. אין אני מצפה שהלימוד של השבוע הזה יהיה זהה לכל השבועות אחרים. אבוי לנו אם זה יהיה כך , הן ביחס לרגישות שלנו והן ביחס ללימוד בכל השנה. 

כאשר בתי עברה ניתוח לב , הייתי כמה שבועות בתל אביב בעזרה לצורך הניתוח. אינני זוכר כלל מה שלמדו , אולי את המסכת והפרק. אך מבחינת הידע של הדפים , איני זוכר כלום. זו הייתה חוויה של לימוד תורה ללא ידע. אני זוכר את החוויה של לימוד תורה באותה עת צרה. כך גם עלינו ללמוד בעת צרה הנוכחית. 

משפט אחרון מיועד לבני חו"ל. אתם נמצאים במציאות אחרת. הציבור בארץ יותר חשוף ומכיר את הדברים. אתם קראתם ומכירים את הדברים מרחוק אך לא חוויתם את הדברים במלוא העוצמה. שנית לבני הארץ יש משפחות בעוד שלכם נמצאות רק במרחב הווירטואלי. אין תחליף לסינר הפיזי ולמשפחה המהווה עוגן. 

אך יש לזכור שישנה נקודה הפוכה וחשובה. כל משפחה ישראלית יש לה בני משפחה מגויסים , אחים , אחיות והורים. כל אדם שגר בארץ מכיר וחשוף למחירים הכבדים ולחרדות. כל אחד בחרדה על משפחתו , על שכניו ועל אנשים שהוא כבר מכיר שנפגעו. זה נכון גם לגבי הישיבה. 
אנחנו כבר יודעים על כאלו הקשורים לישיבה בצורה זו או אחרת שאנו יודעים שמצבם לא ברור. יש מאות תלמידים ובוגרים מגויסים. בני חו"ל הרבה פחות חשופים. זה נתון ועליכם להבין שהדבר הזה קיים והוא ידרוש מכם רגישות נוספת. 

דבר אחרון הוא לגבי אלו שהחליטו להקדיש זמן ולשבת ללמוד ולא להתגייס. זו הייתה החלטה נכונה , עוד יגיע הזמן שלכם לתרום לביטחון המדינה. הקושי שלכם מובן. כל דור בשעתו  יידרש לתת את חלקו. כרגע אתם תורמים בתפילה , לימוד והתנדבות , ויבוא הזמן ואתם תתרמו. תפשילו שרוולים ותעשו את המקסימום.  עם ישראל בנוי בצורה שיש דורון תפילה ומלחמה , ובעת שאחרים עסוקים במלחמה , אנחנו צריכים להתחזק בתפילה ובמעשים.

בעז"ה שלעולם לא אצטרך עוד לתת שיחות כאלו בבית המדרש הזה , ושהקב"ה יפר עצת אויבנו.
 

[1]השיחה ניתנה בכד' תשרי תשפ"ד , בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל שנפתחה בבוקרו של שמיני עצרת. השיחה סוכמה על ידי יעקב אדורם , הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.