"קיים זה מה שכתוב בזה"

לע"נ
סבי ר' יחזקאל שרגא
בן חיים ברוך ארנברג ז"ל
שנפטר בהושענא רבה תשמ"ה

 

ערכה של התורה וערכו של אדם מישראל הם שניים שהם אחד. מחד, התורה היא חייהם של ישראל ואורך ימיהם, ומאידך, ישראל הם המגשימים והמפיצים את תורה, "...דכיון שאלמלא הם (= תלמידי חכמים) היתה התורה כרוכה ומונחת, ואינהו מפרשיה ליה..." (ר"ן קידושין יד: באלפס, ד"ה "מה מפני...") – היינו, תלמידי חכמים, שהם מפרשים את התורה ומיישמים אותה לחיי המעשה בפרט, אבל גם כל אדם מישראל, בכלל.

החכמים הם מלאכי השרת של הקב"ה, שמיישמים את התורה בעולם הזה (נדרים כ: "מאן מלאכי השרת? – רבנן!". וראה רמב"ן במדבר ב, כ, שמקביל את מחנות בני ישראל למעשה המרכבה של יחזקאל), והקב"ה דואג לכבודם, כי הם עדיין בעולם הזה (ברכות יט. "שאני צורבא מרבנו דקודשא בריך הוא תבע ביקריה"; ישעיה מג, יא)

הקב"ה גם משרה את שכינתו בעולם על ידי תלמידי חכמים:

"אם אין קטנים – אין תלמידים; אם אין תלמידים – אין חכמים; אם אין חכמים – אין תורה; אם אין תורה – אין בתי כנסיות ובתי מדרשות; אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות – אין הקב"ה משרה את שכינתו בעולם" (ויקרא רבה פי"א)

הקשר בין התורה ותלמידי חכמים, גם הוא רב משמעות, שכן, האדם ,כשהוא הולך בדרך התורה, מגשים את כוונת ה' העליונה בתחתותנים, ועל ידי כך שכינת ה' שרויה בעולם.

התורה מפי עליון ניתנה – אבל על ידי לימודה ועיסוק בה האדם כביכול רוכש אותה, והתורה מקבלת את הגושפנקא האישית שלו, עד שאמרו:

"בתחילה נקראת על שם הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר 'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'" ("בתורתו" – של הלומד). (תהילים א; עבודה זרה יט.).

הקבלה זו בין התורה ובין אדם מישראל, מתבטאת בכמה תחומים, ומבחינה מחשבתית היא מפתח יסודי להבנת ערכו של אדם מישראל.

מקורו של רעיון זה בתורה שבכתב. חז"ל הרחיבו אותו במדרשים שונים, וקבעוהו הלכה למעשה (אצל חז"ל ההשוואה נעשית בעיקר בין ספר תורה ותלמידי חכמים. במקרא, כמובן, עדיין לא ניתן לדבר על ספר תורה ולכן ההשוואה נעשית עם מצבה, מזבח, ארון ה', כלי קודש, מקדש וכדו').

דוגמאות מהתנ"ך

א. "ויצב יעקב מצבה"

בחזרתו מבית לבן מתגלה ה' ליעקב בבית אל, במקום שנראה אליו בברחו מפני עשו אחיו. מיד אחרי התגלות זו בונה יעקב מצבה: "ויעל מעליו א-להים במקום אשר דבר אתו – ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו..." (בראשית לה, יד).

בדרך אפרתה מתה רחל בלידת בנימין, וכאן בונה יעקב פעם שנייה מצבה, פסוקים מעטים אחרי התגלות ה' ובניית מצבת בית אל: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (שם כ). נראה, שלחייה של רחל משמעות דומה להתגלות ה' א-לוהי אבותיו, כי יש בעצם חייה ממד של התגלות ה'. לכן תגובת יעקב זהה בשניהם: לאחר שעלה מעליו א-להים, ולאחר שמתה אשתו – "ויצב יעקב מצבה"

ב. "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים – הוא ובניו עד עולם"

המשכן הוא המקום הקדוש, שהקב"ה משרה בו את שכינתו, והכוהן הגדול הוא החוליה המקשרת בין המקדש לבין עם ישראל. אך הוא אינו גוף חיצוני וזר בגלל הצד האנושי שלו. למרות שהוא אדם, הוא מתפקד במשכן, וקדושתו אינה נופלת מקדושת הארון.

מעל הארון נועד הקב"ה לישראל (שמות כ"ה כ"ב), מקום זה נקרא "קודש קדשים", והארון זכה גם לכלים היפים ביותר. גם הכוהן הגדול זכה לתואר "קודש קדשים" (דברי-הימים א כג,יג), החומרים "תכלת וארגמן ותועלת שני" מופיעים אך ורק אצל הארון ואהרן (שמות כח, לג; במדבר ד,יז), ורק אצל הארון והכוהן הגדול יש כלים שהם "כליל תכלת" (שמות כח,לא; במדבר ד,ו).

כיוון שקדושת אהרן דומה לקדושת כלי המשכן, הם גם נמשחים באותו המעמד, משה מושח אותם באותו השמן, והלשונות של שני התיאורים דומים:

"ויקח משה את שמן המשחה וימש את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אותם.

וימשח את המזבח ואת כליו ואת הכיו ואת כנו לקדשו

ויצק שמן המשחה על ראש הכהן

וימשח אותו לקדשו" (ויקרא ח, י-יב)[1]

ג. מזבח – עם ישראל

הקבלה נוספת מצויה בין המזבח לבין עם ישראל.

על בני ישראל הוקדשו באותו מעמד עם המזבח של הר סיני ובבניית המזבח עצמו מרומזים בני ישראל:

"ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל" (שמות כד, ד; מלכים א יח, לא).

הקדשת המזבח והעם הן שתיים שהן אחת:

"ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח

ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע

ויקח משה את הדם ויזרק על העם ..." (שמות כד, ו-ח).

כל מעמד הר סיני מיסודו אינו בא אלא לקשר את העם לא-לוהיו על ידי קבלת התורה, כדברי הפסוק:

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואת תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ה-ו).

ישראל יהיה לעם, וה' יהיה לישראל לא-לוהים.

המזבח הוא המקום, שבו נפגש הקב"ה עם העם, כפי שמופיע אחרי עשרת הדיברות (שמות כ, כא), והכרזת בני ישראל, שמוכנים הם לקבל עליהם את קיום דברי ה' – היא המקשרת בין ה' לעם ישראל.

רעיון זה בולט בפסוקים:

שלוש פעמים מופיעה לשון לקיחה פסוקים. "הלקיחה" האמצעית (שמות כד, ז) היא לקיחת ספר הברית, שמתלווה אליה ההכרזה המרכזית "נעשה ונשמע". היא עומדת ומקשרת בין לקיחת חצי הדם לזריקה על המזבח (פסוק ו), לבין החצי השני של הדם, שנלקח לזריקה על בני ישראל (פסוק ח). שמא זו הסיבה, שרק בלקיחות הלזריקת הדם על המזבח ועל העם מוזכר שמו של משה ("ויקח משה") ואילו בלקיחה האמצעית שמו של משה אינו נזכר, כי היא באה לקשר בין ה' והעם.

ד. "כי שמך נקרא על עירך ועל עמך"

קדושת המזבח של הר סיני ממשיכ בקדושת המשכן – (שמות כד, טז): תחילה: "וישכן כבוד ה' על הר סיני", ואחר כך, בפרשה הסמוכה: (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וקדושת המשכן היא אחר-כך קדושת המקדש בירושלים.

אך דוק: "ושכנתי בתוכם" – השכינה לא תשרה בתוך המקדש ("בתוכו") – אלא "בתוכם", היינו בתוך בני ישראל עצמם.

רעיון זה בא לביטוי בימי ירמיהו: העם כיבד את ה' בפיו ובשפתיו, בעוד שלבו היה רחוק ממנו, ויפה הסבירו על דרך הדרש את הפסוק "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה" (ירמיהו ז, ד), ש"היכל ה', היכל ה'" אלו דברי העם, ואילו ירמיהו מוכיחם: "היכל ה' המה" –היינו ישראל עצמם הם היכל ה' האמיתי!

ירמיהו מוכיחם על התפיסה המוטעית, שהמקדש יצילם, אף על פי שהם חוטאים בעצמם:

"ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם..." (שם, י-יא; ראה כל הפרק שם!).

ואכן, בעת שיעשו תשובה, יתקנו ישראל תפיסה מוטעית זו:

"...ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא ..." (שם יד, ט)

כלומר, שם ה' לא נקרא אך ורק על מזבח והמקדש, אלא גם באותה מידה על כנסת ישראל. אולם, הקדושה האחת אינה שוללת את חברתה, אלא להיפך, תלויה בה – שתיים הן, שהן אחת.

וכך סיים דניאל (ט, יט) את תפילתו המפורסמת, בשילוב של שתי הקדושות:

"ה' שמעה, ה' סלחה, ה' הקשיבה ועשה אל תאחר, למענך א-להי, כי שמך נקרא על עירך ועל עמך".

ה. "מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון"

חז"ל תלו דרש זו ברמזים רחוקים של הכתוב ["אבא שאול אומר: 'ואנוהו' – הוי דומה לו – מה הוא רחום..." (שבת קלג: סוטה יד.)] – אך נראה, שהיא מתבקשת בפשט הפסוקים בצורה בולטת:

מזמורים קי"א וקי"ב בתהילים הם תאומים: הראשון משבח את ה', והשני משבח את האיש הירא את ה' ["ראשית חכמה יראת ה'" (קיא, י') מתקשר עם "אשרי איש ירא את ה'" (קיב, א)]. צורתן החיצונית זהה (אל"ף בי"ת בעשרה פסוקים), והדמיון מתבטא גם בתוכן: ה' משמש דוגמא לישרים, והצדיק הולך בדרכי ה'. לשונות דומות מקשרות את שני הפרקים, שבהם שבח לה' מחד, ושבח לצדיק מאידך:

מזמור קיא – שבח לה' "וצדקתו עומדת לעד" (פסוק ג) "מעשי ידיו אמת ומשפט" (ז) "יזכור לעולם בריתו" (ה) "חנון ורחום ה'" (ד)

מזמור קיב – שבח לצדיק "וצדקתו עומדת לעד" (ג;ט) "יכלכל דבריו במשפט" (ה) "לזכר עולם יהיה צדיק" (ו) "חנון ורחום וצדיק (ד)

היחס בין הפרקים מלמד, שעל האדם ללכת בדרכי ה' ולהדמות לבוראו, ועל ידי כך יעשה כ"ידא אריכתא" של הקב"ה בעוה"ז, עד שהמקבילה האחרונה מעמיד את הצדיק מול ה': "מה ה' חנון ורחום – אף הצדיק חנום ורחום". מאידך על האדת לדעת, שכוחותיו מוגבלים. ונעדר ממנו להיות כא-להים ממש. ויפה מעיר רד"צ הופמן בריש פרשת קדושים, שבכל ספר הקדושה בויקרא מבדילה המסורה באופן עקבי בין קדושת ה' – בכתיב מלא, לקדושת האדם – בכתיב חסר. לדוגמא: "קדשים תהיו, כי קדוש אני ה'..." (ויקרא יט, ב') (וכן כא, ח; ועוד).

ו. ארונו של יוסף

ספר בראשית חותם בסיפור מותו של יוסף. בשעת הגאולה לוקח משה את ארונו, כפי בקשתו האחרונה, בזכותו נקרע ים סוף לפי דרשת חז"ל, וקבורתו הנזכרת בסוף ספר יהושע מסיימת למעשה את תקופת הגלות (יהושע כד, לב).

המילים האחרונות של ספר בראשית הן: "...ויישם בארון במצרים" – והתורה משתמש במילה "ארון" רק פה ובארון ה' בלבד!

קשה נוסף – המראה, שפעולתו של הצדיק עובד ה', מקבילה ומקשורת לידיעת ה' – עולה מתוך השוואת תחילת ספר שמות לתחילת תקופת השופטים:

"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ו; ח)

"וימת יהושע וגם כל הדור ההוא ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה'" (שופטים ב, ח; י)

ההשוואה בולטת ומאלפת מאוד: ידיעת יוסף בתקופת שעבוד מצרים מקבילה לידיעת ה' בתקופת השופטים. יוסף הגשים את תורת ישראל בראשית תקופתה. על ידי כך הוא קידש את השם באותו הדור במצרים, ו"ידיעת יוסף" פירושה בעצם "ידיעת ה'".

מצד שני, דברי מלך מצרים מוכיחים, שאי-ידיעת יוסף גוררת אחריה אי-ידעית ה': "...אשר לא ידע את יוסף" (א, ח), מקבל על ידי פרעה ניסוח של: לא ידעתי את ה'" (ה, ב).

ביציאת מצרים לוקח משה את ארונו של יוסף ובשעת המתח הגדול ביותר של הגאולה, לפני שהתורה מספרת "ויסעו מסוכות", היא מספרת, שאכן קיימו את שבועת יוסף (שמות יג, יח) – ארון יוסף כביכול נוסע לפניהם, כמו ארון ה' לאחר מעמד הר סיני.

במשך כל שנות המדבר, שני הארונות הלכו ביחד, וחז"ל נתנו לתופעה זו, כדרכם במדרשים רבים, ציור ממשי (ובכך למעשה נעבור לדוגמאות מחז"ל שבוקעות ועולות מהפסוקים):

"וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו – אחד של מת ואחד של שכינה – מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו: אחד של מת ואחד של שכינה! – וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו: קיים זה מה שכתוב בזה" (סוטה יג.-יג:, ורש"י ד"ה "קיים זה"; בדומה ב"ק יז.).

רואים אם כן, שחז"ל משווים ממש את שני הארונות ומגדירים את היחס ביניהם על ידי "קיים מה שכתוב בזה". ובאמת השוואה זו שכיחה בחז"ל בהלכות רבות.

בדומה להשוואה אצל יוסף לארון ה', מצאנו בחז"ל הלכה של כיבוד חכם במותו, הנלמדת מארון הא-לוהים:

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לחכם שכבודו במיטה ראשונה? שנאמר: 'וירכיבו את ארון הא-להים אל עגלה חדשה'" (מועד קטן כה.)[2].

דוגמאות מחז"ל

א. "כספר תורה שנשרף"

בחז"ל, לא רק החכם, אלא כל אדם מישראל מושווה לספר תורה:

"העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. למה זה דומה? – לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע" (מועד קטן כה.)[3].

שתי דרכים שונות לאפיין את הדמיון בין נשמת האדם לבין ספר תורה, ויש נפקא-מינה ביניהן להלכה למעשה:

רש"י על הרי"ף מסביר: "...שעדיין היה זה יכול ללמוד...". לפי הבנה זו תפקיד תלמיד-החכם להרביץ תורה, מחשיבו ככלי הפצה של תורת ה'. (משמע, שאדם שאינו כשר, וכן אישה, אין קורעים עליהם, כיוון שלא הרביצו תורה בחייהם). הדמיון הוא איפוא פונקציונאלי!

הרמב"ן, שגירסא זו של רש"י היתה גם לפניו, דחה אותה, והציע דרך אחרת: "ולי נראה שהנפש שבגוף כאזכרות שבגווילין".

וכך גם רש"י שלפנינו בגמרא (ד"ה "ספר תורה"):

"דתורה קרויה נר, שנאמר: 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו'), ונשמה קרויה נר, דכתיב: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ)".

לפי הבנה שנייה זו, הדמיון הוא עקרוני. במהותה דומה נשמת האדם לתורה – נשמת האדם נמשלה לנר (לכן לפי הדרך השנייה גם אישה בכלל הלכה זו (כדברי הרמב"ן על אתר), וכם אדם שאינו כשר (שבת קה:, ותוס' ד"ה "דתניא").

בעצם יש בסוגיה מחלוקת ראשונים מהותית אם דווקא על תלמידי חכמים קורעים בשעת יציאת נשמה, מדין כ"ספר תורה שנשרף" (רבינו יונה ברא"ש מועד קטן פ"ג סימן נ"ט) – או על כל אדם מישראל, כל עוד אינו עובד עבודה זרה (הרא"ש שם).

הרחבת התפיסה השנייה (של הרמב"ן) היא משמעותית מאוד: כל אדם מישראל, אפילו אינו תלמיד חכם, מגשים את הרעיון הא-לוהי של התורה. "שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות" (לשון רש"י שבת קה: ד"ה לספר תורה שנשרף).

יותר מכך אנו מוצאים אצל הראי"ה קוק, שמצא את ה"צד התורני", אפילו אצל יהודים, שבאורח חייהם המעשי היו רחוקים מחיי תורה:

"ועל פי עומק חשבונו של עולם ברור, נוכל להקשיב ולשמוע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה הממאנה להנחם על בניה: תחתונים הללו, אשר מצד אורחות חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הינם מושפלים כל כך בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירת נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים" ("על במותינו חלל" – מאמרי ראי"ה, ע"מ 93).

לשיטת הרמב"ן, ש"הנפש בגוף הוא כאזכרות שבגווילין", אפשר להביא הוכחה מהסיפור על מותו של רבי חנינא בן תרדיון. ההזדהות של תלמיד חכם עם התורה, מתבטאת בצורה מרשימה – התורה הנאהבת והנעימה לו בחייו, לא נפרדה ממנו אף במותו:

"מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבלי זמורות, והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר, ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: 'אבא, אראך בכך?' (רש"י: כלומר זו היא שכרה של תורה?) אמר לה: אלמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי – מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: מה אתה רואה? אמר להם: גווילין נשרפים ואותיות פורחות! – אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש! אמר להם: מוטב שייטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו" (עבודה זרה יח.)

שרפת ספר תורה באה כאן יחד עם שרפת גופו של רבי חנינא בן תרדיון. הגוף מקביל לגווילין שנשרפים, וכשם שהאותיות פורחות כך גם נשמתו תצא ממנו. (ראה מהרש"א שם. ועל ההשוואה בין ספר תורה לבין אישיותו של אדם ראה גרי"ד סולובייצ'יק "על התשובה" 9-246).

הקטע הבא מראה עוד יותר, עד כמה הקשר בין תלמיד חכם ובין התורה הוא מהותי, וההשוואה אינה באה רק לתפארת המליצה.

ב. "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת"

הגמרא קובעת, שלהלווית תלמיד-חכם מבטלין תלמוד תורה עד ששים ריבוא, והמספר הזה מנומק:

"נטילתה כנתינתה: מה נתינה בששים ריבוא – אף נטילתה בששים ריבוא". וברש"י שם: "נטילתה של תורה ממנו – כנתינתה בסיני. נטילתה – היינו כשמת ותלמודו בטל" (כתובות יז.).

במשך חייו קונה החכם את תורת ה', עד שלבסוף נקראת התורה על שמו (ראה ציטוט לעיל, בתחילת המאמר, מעבודה זרה יט.). וכשהוא מת, כאילו ניטלת התורה שניתנה בסיני, ממנו.

כאן גם מתבטאת תפיסת חז"ל על חידושי תורה, שלכאורה אינם מסיני: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו – כבר נאמר למשה מסיני" (ירושלמי פאה פ"ב; מגילה פ"ד). וחז"ל תלו את הרעיון בפסוק עצמו:

"ואמר ר' חייא בר אבא: מאי דכתיב 'ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר' (דברים ט') – מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש..." (מגילה יט:)

ולא רק, שדברי סופרים אינם פחותים מדברי תורה – אלא שיש בהם אפילו ממד של יתרון: "חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה" (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ד; ע"ז פ"ב, ה"ז).

ממילא, ברור מדוע "נתינתה כנטילתה", לפי שהתורה אשר האדם קונה לו בחייו ומחדש בה, היא היא התורה שניתנה בסיני – "ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ה' – תורת ה' היא גם היא" (ראי"ה קוק, "אורות התורה" פ"א, א).

ג. "מהו לעמוד מלפני ספר תורה"

לא רק לאחר מותו מושווה התלמיד-חכם לקודש הקודשים ולספר תורה, אלא גם בחייו:

לקודש הקודשים: על תלמיד הנפטר מרבו, להפטר ממנו באותה הדרך, שנפטר כהן גדול מקודש הקודשים ביום הכיפורים: "יוצא ובא דרך בית כניסתו" (משנה יומא נב:) – "... וכן תלמיד הנפטר מרבו, לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו וילך" (יומא נג.)

לספר תורה: לאחר שהגמרא קבעה חובה לקום מפני תלמיד חכם, היא שואלת: "מהו לעמוד מפני ספר תורה? – ר' חלקייה ור' סימון ור' אלעזר אמרו: קל וחומר, מפני לומדיה קמים – מפניה – לא כל שכן!".

בהמשך הגמרא שם נזכרת מחלוקת מעניינת: "אמר ר' אלעזר: אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט (קילל) עליה אביי" (קידושין לג:)

לפי אביי מצווה לעזוב את העיסוק בתורה ולקום מפני רבו, ובאמת פסק השולחן-ערוך כמותו להלכה (יו"ד סי' רמד סעיף יא).

אביי מעדיף את כבוד הרב מעיסוק בתורה עצמה, מעין מה שדרשו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" (ברכות ז:).

ד. "..שתי זרועותי – שהן כשני תורה שנגללו..."

כשחלה ר' אליעזר המשילו אותו תלמידיו לספר תורה:

"כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. התחילו הן בוכין ור' עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? – אמר להם: וכי מפני מה אתם בוכים? – אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה?..." (סנהדרין קא.; ובדומה בסוף מכות)

תלמידיו של ר' אליעזר ממש קראו כאן לרבם "ספר תורה", בלי שראו צורך להוסיף רמז קל שבקלים, שהם מתכוונים לר' אליעזר רבם.

ובעצם אפילו ר' אליעזר המשיך כך את עצמו:

"כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחביריו לבקרו... נטל ר' אליעזר שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם לשתי זרועותי, שהן כשני ספרי תורה שנגללין – הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי..." (רש"י ד"ה "שנגללין": "כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה – כך תתעלם ומתכסה תורה שבלבי כשאמות, לפי שלא שמשוני ולימדו ממני")[4]

ובדומה, גם מי שמבזה תלמיד חכם, כאילו מבזה את התורה עצמה, וכך פסק הרמב"ם (סוף הלכות תלמוד תורה):

"תלמיד חכם שביזהו או חירפו אדם בפרהסיא – אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה..."

אמנם ראינו שחז"ל דרשו קל וחומר "מפני לומדיה קמים – בפניה לא כל שכן"; אבל נראה, שניתן לומר כאן גם את הכיוון ההפוך, כיוון שכבוד התורה וכבוד תלמידי חכמים הם בעצם שניים שהם אחד (ראה ר"ן קידושין יד: באלפס ד"ה "ומה", שהזכרנו בפתיחת המאמר..." לאו משום דעדיף גברא רבא מספר תורה..."):

"כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא" (מכות כב:)