שלום ורוב טוב ואור | פורים תשפ"ה

יקרות מאד, 
שלום ורוב טוב ואור.

"מיום פורים שעבר ועד יום פורים זה, ומיום פורים זה ועד יום פורים הבא עלינו לטובה"

מתבוננת אחורה במילים שכתבתי שנה שעברה, ברשות שהייתי כל כך זקוקה לה כדי להיכנס לפורים, נזכרת בפחד המשתק מהשמחה וממצוות הפורים ובמועקה הגדולה שרבצה על הלב של כאב ופחד בצד תפילה גדולה לישועה ולטוב.
ביקשתי רשות מהנופלים ובני ביתם, מהחטופים במנהרות והחיילים בשדה הקרב. ראיתי לנגד עיני את הפצועים והמפונים המתמודדים יום יום וקיוותי שביחד ומכוחם נצליח להודות לבורא עולם על ניסיו שבכל יום מתוך ועם הצער והכאב. 
כל זאת היה בפורים שעבר – ונכנסנו אל המלך בלבוש שק ואפר ובכינו וקיווינו ואבדנו וקמנו ושמחנו ורקדנו והתפללנו, וזכרנו ובכינו.
שנה שעברה הייתי על הפתח – נאחזת בתפילת כל נדרי להיכנס פנימה אל היום הקדוש.
ועכשיו?
כבר כמה ימים מנסה לחוש את המקום שבו אני נמצאת עכשיו, שמא בתפילת מוסף עם הכהן הגדול העומד חשוף בבית קדשי הקודשים – מזה את דמו אל מבית לפרוכת? או באנרגיות של ריקוד כשיוצאים מבית קדשי הקודשים בלי פגע? בריקוד של "ובכן צדיקים יראו וישמחו"?
והלב ממאן להיות שם כולו – מתגעגע אחרי הפטרת יונה אל הפסוקים בסוף "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה יותר משתיים עשרה ריבוא אדם" ואל דמעות בעל הקורא בבקשה פשוטה וכנה לרחמי שמיים.
ולבסוף מוצאת עצמי השנה נתלית בתפילת נעילה-

"א-ל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה", "קול דודי דופק" ו"קמתי אני לפתוח לדודי... על כפות המנעול זו תפילת נעילה".

בתפילת נעילה יש לנו מבט עומק על משמעות חיינו – אחרי 40 יום של עליה בקודש ואחרי עיצומו של יום אנחנו מרגישים קרבת אלוקים המורכבת מפסיפס שלם של כוחות ורגשות, של קהל טעון ציפייה מקדשת ועייפות מטהרת (כביטויו של הרב סולובייציק) ואנחנו מוצאים כוחות בתוכנו לבוא אל הקודש, להתקרב ולהרגיש טהורים יותר וקרובים יותר. ומכח אותה היטהרות יכולים גם לרקוד בסיומו של יום "מן המצר קראתי י-ה".
מכל נדרי לתפילת נעילה – מפורים שעבר לפורים הזה.
בפורים שעבר ביקשתי רשות ובפורים הזה יחד עם הגעגוע והחוסר גם מצליחה ושמחה לשאוב כוחות. כוחות מבורא עולם שיחד עם מידת הדין ראינו הרבה ניסים גלויים ונסתרים מפורים שעבר ועד פורים הזה. כוחות מגודל דמויות הנופלים וממשפחותיהם – מאצילותם, כוחותיהם ומסירות נפשם לעם ולמדינה.
כוחות מהחטופים שחזרו ומתרפאים אט אט, וכוחות ממשפחות החטופים שכולנו זועקים ומחבקים ומקווים לראותם בקרוב ממש. כוחות מהפצועים הרבים (בגוף ובנפש) שברוח טובה ובאומץ גדול נעמדים על הרגליים (שלפעמים אין להם) ומחייכים. כוחות ממפונים שבונים את ביתם מחדש באמונה ובאהבה. כוחות מעולים חדשים שזה מקרוב שבו לגבולם. כוחות מכל אחת מכן – נשות המילואימניקים הגיבורות שבאמונה מתאמצות להרים את המבט במסירות והקרבה. כוחות מהחיילים והחיילות ומאנשי הביטחון הלוחמים בעז ובהתמדה. כוחות של עם נפלא שנכנס לקודש הקודשים ומזה דמו ויוצא ומתפלל וממשיך לעבוד את בוראו בכל יום.
מכולם שואבת כוחות להיכנס ולפתוח את הדלת "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי".
תפילת נעילה היא תפילה של דמעות, של כנות ושל תחינה, היא רגע להודות על כל הטוב אשר גמלנו בורא עולם בשנה החולפת והיא גם רגע להכיר בקשת הרגשות שלנו – הכל מציף ומעורבב, מבקש וחסר, וגם  ובעיקר רגע של נדר קטן להיות טובים יותר בשנה הבאה, רגע של הרבה מחויבות לבורא עולם ולחיים עם משמעות ומסירות.
אז השנה בריקודי פורים אני מקווה להרגיש טהורה ומצפה, מתחננת ומבקשת, נודרת וקרובה, דומעת ומוצפת, מודה ומחבקת ונגד עיני הצער והכאב של השנה החולפת יחד עם הכוחות והטוב, הזכות והמחויבות.
ונרקוד ונבכה - 

"יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות"

ונדע ונקווה -

"היום יפנה השמש יבוא ויפנה נבואה שעריך".

מחכה לכן בהתרגשות של תפילת נעילה לרקוד לבכות להתפלל ולהיטהר ביחד.
אל תהססו.
בנעילה הדלתות כולן פתוחות,
לכולן.

"בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה"

באהבה גדולה ובגעגוע
אסתי