חנוך ילדים - כיצד?
עלון שבות - קשר בוגרים 7 (אדר תשמ"ט) / דוד בן-ניסן
בבואנו לדון בצדדיו המעשיים של נושא זה מן הראוי לצטט את דברי קדשו של הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים:
"החיבור הזה לא חברתיו ללמד בני האדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפרסם אצלם פרסום גדול... אלא כפי פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה"
מכאן, שעלינו ללבן נושאים אלו ולשננם שוב ושוב.
התורה נמנעת מלפרט, בצורה מפורשת, את הדרך הראויה לחינוך הילדים. מכל-מקום, ניתן ללמוד הרבה מן הפסוקים השונים הנוגעים "בעקיפין" לנושא. במאמר זה נעיין בפסוק אחד ובמשמעותו לגבינו.
בבואו להציג לאברהם את העתיד לבוא על אנשי סדום מנמק הקב"ה את סיבת ההודעה לאברהם בפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).
מפסוק זה ניתן ללמוד, הלכה למעשה, על דרכו החינוכית של אבי האומה. "למען אשר יצוה" - המסרים בחינוך חייבים להנתן לילד בדרך של "יצוה", דהיינו: מסר ברור וחד-משמעי. לילדים יש חוש- הבחנה מוסיקלי עמוק, המסוגל להבחין היטב בצליליהם השונים של המבוגרים הבחנה זו נעשית באמצעות התבוננותם בעקביות הדברים ובצורת האמירה ההחלטית.
אין הדבר מרשה חלילה תקיפות-יתר או דבור בכעס, האסורים בתכלית האסור. אדרבה, המסרים צריכים להמסר בדרכי נועם ובאהבה רבה, והמעמיק יבין שאין סתירה בין אהבה לחד-משמעיות.
ילדים זקוקים לגבולות ברורים אשר ינחו אותם, ואינם רווים נחת מ"גימגומים" אשר משאירים אותם לפעמים בבעיה.
"את בניו ואת ביתו אחריו". פה נרמז (ואין זה פשט הכתוב) אותו מסר המפורסם ל"הלכה", אך הקשה ל"מעשה", של חינוך המבוסס על קריאת "אחרַי", דהיינו: דוגמא אישית. את עקרונות התנהגותם שואבים הילדים מדרך התנהגות מבוגרים גם אם יישום המעשים נעשה בדרכם ובכליהם הם. דומני, שהמקרה הבא יבהיר נקודה זו.
אם לילדים שפכה לפני את מר ליבה על כך שילדיה מרבים להכות זה את זה על על "דבר קטן" שעשה אחד האחים למשנהו. הגברת ביקשה הדרכה שתסייע לה למנוע, או לפחות להקטין את מספר התקריות מהסוג הנזכר בביתה. עניתי לה בקצרה. "דוגמא אישית". התגובה כמובן לא אחרה לבוא, והאשה ניתרה ממקומה."וכי חושד אתה בי שאני מרביצה למישהו? רצונך לומר שהם לומדים זאת ממני?" - כאשר איפשרה לי להמשיך את דבריי, שאלתי: האם את נוהגת להגיב על כל מעשה שלילי (או שלילי-לכאורה) שעושים הסובבים אותה ילדיה ו/או בעלה. ענתה האם: "אמנם כן, אך הרי זהו תפקידי, לחנוך. חובתי להעיר לבעלי על מעשיו הטעונים שיפור, ואני מודה: לעיתים אני עושה כך גם בנוכחות הילדים, לעיתים בטון כועס למדי".
"אם כך", אמרתי, "כאן נעוצה הסיבה ל"מכות". הילדים למדו ממך את העקרון להגיב מיד ובתקיפות על כל מעשה שאינו לרוחם. שפת הגערות שלהם אינה "עשירה" כשלך, ולכן תגובתם "מתורגמת" לשפת ה"ידיים" המובנת להם הרבה יותר.
נקודה נוספת אשר תמחיש עיקרון זה מתייחסת לאבות המקפידים להתפלל במנין מדי יום, מלבד באותם ימים בהם הם אינם ממהרים לעבודה. העקרון ברור לבניהם: "מנין נחוץ רק כשממילא קמים מוקדם לעבודה". מכאן שאין להתפלא על כך שבימים של חופשה ארוכה מבית-הספר יעדיפו בניהם של אותם אבות להאריך בשנתם, על-פני השכמה למנין המוקדם.
"ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". לכאורה צדקה ומשפט הינם מסוג המצוות השכליות (כהגדרת רס"ג) ואין צורך להסבירן ולהנחילן באמצעות התורה בלבד. למרות זאת, לא זו הדרך המותווית כאן. שיטת אברהם גם בדברים אלו היא שיש לחנך ילדים תחת הכותרת של "ושמרו דרך ה'". כיבוד אב ואם - לא מתחיל מכך ש"עשיתי עבורך כך וכך" ולכן עליך לכבדני, איסור גניבה לא מתחיל מאותה אמירה ש"זה לא מוסרי", "מסוכן", וכדומה אלא בראש ובראשונה עלינו לקיים דברים אלו מכח העובדה שזו דרך ה'. מכאן ואילך, פתוחה הדרך להסברים לוגיים אחרים. הסבר דוגמת "זהו רצון ה' ומצותו" נקלט היטב במוחו של כל ינוקא (אשר באופן טבעי - מאמין גדול הוא!) גם אם תפיסתו את מושג האלוקות נמוכה. הילד מקבל את הנימוק הזה הרבה יותר בקלות, מנימוקים לוגיים אחרים הפושטים צורה ולובשים צורה עם שלבי התפתחותו השכלית.
שדר מעין זה יציב וקיים לכל הגילים. מתאים לכל המצבים. מתן סיבה זו לקיום המצוות היא האמיתית-ביותר מעבר לכל ההסברים האחרים אשר הינם תמיד חלקיים בלבד.
כאמור, ניתן תמיד להוסיף הסברים התואמים את רמת תפיסתו השכלית של הילד, בעיקר אם הוא דורש זאת.
הוא שאמרו בני-ישראל: "נעשה ונשמע". "נעשה" - כי אתה ה' ציויתנו, ואחר-כך "ונשמע" - נבין את הסיבה למעשינו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)