הראי"ה קוק | 4

 

להשלמת עיוננו במשנת התפילה של הראי"ה, נפגוש הפעם את תפילתו של הרב כפי שהיא משתקפת מסידורו – עולת ראיה.

 

מעבר לכל הסיפורים על הרב והפרקים ההגותיים שכתב, יש בידינו עדות כתובה של תפילתו, מפי כתבו, והיא הספר עולת ראיה. כתיבת הספר החלה במלחמת העולם הראשונה, בתקופה שבה שהה הרב בלונדון, והיא נמשכה אחרי חזרתו לארץ ישראל. הרב הספיק לפרש את הסידור עד לאמצע פסוקי דזמרה. הוא גם הספיק לפרש כמה מהמזמורים שנוספים בפסוקי דזמרה של שבת.

בכל אחד מכרכי עולת ראיה יש שני סוגי פרקים: הסוג הראשון הוא הפרקים הללו שכתב הרב עצמו ברצף כפירוש לסידור. הסוג השני הוא אוסף פסקאות שליקט הרצי"ה ממקומות שונים בכתבי הרב (בעיקר מתוך עין איה), וסידרם לפי סדר התפילה.

בחלקים שכתב הרב כפירוש מסודר לסידור התפילה, יש פסקה שלמה ועמוקה על כל משפט מהתפילה, ולפעמים אפילו פסקה שלמה על מילה בודדת. בפתח התפילה למשל ("מודה אני"), יש פסקה שלמה על "מודה", פסקה על "אני", פסקה על "לפניך" וכן הלאה.

פסקה כזו אינה מסתפקת בביאור המילה, אלא בעיקר מתארת את החוויה העוברת על האדם כשהוא אומר אותה. פעמים רבות איננו חווים כלום באמירת "מודה אני" – אנו מתעוררים ברגע האחרון, אומרים "מודה אני" למשך כמה שניות, וממהרים לתפילה. אך מי שמתעורר בנחת וחווה את חוויית היקיצה, עבורו אמירת "מודה אני" יכולה להיות ביטוי מדויק ורב משמעות לחוויה זו. כך חווה הרב קוק כל שורה מהתפילה, כפי שניכר מספר עולת ראיה, המשמש מעין ססמוגרף לשיקוף תחושות ליבו בעת התפילה.

 

נפרש בצורה פשוטה את עיקרי הדברים, כדי לפגוש את האופי המיוחד של החיבור.

 

ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה".

                                     (עולת ראיה, ד"ה מודה).

הרב מתאר שהמפגש המחודש עם החיים שאלוקים מפיח בנו, שמתרחש בהתעוררות, מעורר תגובה פנימית טבעית של הודאה.

הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה.

הכרת התודה לקדוש ברוך הוא היא חוויה עמוקה של טוב, לא פחות ממה שהיא חובה מוסרית פנימית.

ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה.

המושג "הודאה" כולל שתי הוראות: תודה על הטוב והודאה על האמת. שתי ההוראות הללו מתחברות יחד באמירת "מודה אני".

צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם. 

כשהאדם מתעורר, התודעה השכלית שהייתה כבויה במהלך השינה (ואת מקומה תפס הדמיון שיוצר גם את החלומות) שבה להיות פועלת. מכוחה של התודעה השכלית יכול עתה האדם לחדד את הכרת האמת שלו במקור האלוקי שמחיה אותו ואת כל המציאות, ולהודות על הטוב הגדול של מקור אלוקי זה, שמשפיע עליו חיים.

 

האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה.

                                                   (עולת ראיה, ד"ה אני).

תודעת ה"אני" האמיתית מופיעה מתוך ההתייחסות של האדם אל המקור האלוקי דווקא (ולא מתוך שהוא מתבונן על עצמו הנפרד לבדו).

כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו.

לולא הקשר של האדם למקור האלוקי, הרי שהוא יצור זעיר אל מול היקום העצום וכוחות הטבע האדירים שבו, דבר שמעורר בו תודעת אני זעירה ומשתקת.

אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני. 

ואילו כשהאדם מכיר בעובדה שהמקור האלוקי הוא הנותן בו חיים בכל רגע, והוא מלא בהכרת תודה אליו, דווקא אז האדם יכול לפגוש את האני שלו במלוא ערכו, ומתוך הכרה זו בוקעת ממנו המילה המבטאת באופן המדויק ביותר את מה שהתחדד בתודעתו – "אני". מילות התפילה משקפות אם כן במדויק את התהליך הרוחני שההתעוררות יכולה להנביע באדם.

ההארה הראשונה של הקדושה היא ההופעה היותר זכה, היותר רוממה ומשוגבת, והיא באה לאדם כשמכין את גבורת נשמתו לקבל את האור הטוב הזה תיכף בהתעוררות הראשונה, בהרגישו בקרבו את רוח החיים של הערות והקיצה.

                                    (עולת ראיה, ד"ה לפניך).

על מנת שאמירת מודה אני תהיה התרחשות רוחנית ממשית, על האדם להכין את עצמו בכל כוחותיו להיות מרוכז כולו לעומק, בתוך רגע זה של התעוררות.

אז מצטירת לפניו הגדולה האלהית הנוכחית מכל מלא המון עולמי עד ומכל מקורותיהם החיים, והוא מוצא את עצמו מצוי נוכח פני אל עליון, ובאהבה עליונה וחבת מתיקות ידידות קדש אומר את הבטוי האדיר המלא עז קודש קדשים: לפניך. 

אם זוכה האדם לזה, יכול הוא לקלוט את הנוכחות האלוקית הממלאת את המציאות באופן בהיר. המילה "לפניך" לפי זה אינה מילה שהסידור מנחה אותנו לומר, כי אם המילה הבוקעת באופן טבעי מפיו של האדם, בשעה שהוא קולט את הנוכחות האלוקית הזו. מילה שמבטאת בצורה המדויקת ביותר את אשר הוא פוגש בשעה שהוא מרוכז לעומק ברגע ההתעוררות.

 

ראינו כי מלבד שני הצירים שתוארו בשעור הקודם – המיסטי והרציונלי, הרב מציג ציר עקרוני שלישי של התפילה – התפילה כביטוי טבעי של הנשמה. פירושו של הרב למודה אני שראינו עתה קרוב לציר זה.

התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת גם כן לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים, ולשם כך צריכים אנו לחשבונו-של-עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' א-להינו.

(עולת ראיה, ענייני תפילה, "התפילה המתמדת של הנשמה", א).

כשהנשמה רוצה להביע את עצמה, היא מתפללת. זו השפה שלה. יכול להיות אדם שאינו מדבר על אלוקים, ולא גדל עם מושג כזה, ובכל זאת הוא מוצא את עצמו מתפלל; זה נובע מהעובדה שהתפילה נובעת באופן טבעי מהנשמה. כך היא מבטאת את רצונותיה, את חלומותיה, את הניגון הפנימי שלה. בתפיסה זו של התפילה יש כבר ממד של שיח, של הבעה, אלא שהוא אינו תלוי בצד השני של השיח. הרב אינו מתאר דו-שיח, אלא ביטוי חד-צדדי של הנשמה. אמנם ביטויה האותנטי של הנשמה מתיחס למקור האלוקי המחיה אותה בכל רגע: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו".

 

בשיעורים האחרונים פסענו בשבילי עולמה של התפילה מעיניו העמוקות של הראי"ה קוק. בשעור הראשון עסקנו בתפקיד התפילה בעיצוב ה\אישיות הרוחנית של המתפלל. בשעור השני פגשנו את הניתוח של הרב את התפילה לפי שני הזרמים הרוחניים המרכזיים: התפילה הרציונלית של הפילוסופיה היהודית והתפילה המיסטית של הקבלה. בשיעור השלישי עסקנו בעיקר בגוון האופייני שהרב עצמו מוסיף לכל אחד משני הזרמים הללו (בספרים עין איה ואורות הקודש), ובכך נוטל חלק ממשי בהם ובפיתוחם, ונגענו לקראת סופו במדרגות עמוקות יותר של התפילה. בשעור הנוכחי עסקנו בתפילה של הרב עצמו, בעיקר כפי שהיא משתקפת בסידורו עולת ראיה, ובתפילה הטבעית של הנשמה.

הרב עסק בסוגיית התפילה בעוד פרקים רבים בכתביו. יש בהם ודאי מה להוסיף על מה שלמדנו ואתם מוזמנים לעיין בהם. בנוסף, את דבריו של הרב בסוגיית בירור הניצוצות ועליית העולמות בתפילה, כהמשך לקבלת האר''י, נפגוש בשיעור נפרד, שבו נסכם את התמונה הכללית שעלתה בידינו בסוגיות אלו לאורך השנה.