הרמב"ם | 1 | מבוא כללי

נושא התפילה מופיע ברמב"ם הן בספר המצוות, הן במשנה תורה והן במורה הנבוכים. נעיין תחילה בדבריו בספר המצוות ובמשנה תורה, ובהמשך נעבור לדבריו במורה הנבוכים.

 

הגדרת מצוות התפילה

במניין המצוות, כשהרמב"ם מונה את מצוות התפילה, הוא כותב: "להתפלל אליו". זו גם לשונו במשנה תורה בהלכות עצמן, אך בכותרת להלכות תפילה הוא כותב: "לעבוד את ה' בתפילה". יש הבדל דק בין תפילה ובין עבודת ה' בתפילה, והבדל זה מתחדד בדברי הרמב"ם בספר המצוות.

והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שמות כ"ג, כ"ה) ואמר "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים י"ג, ה') ואמר "וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (דברים ו', י"ג) ואמר "וּלְעָבְדוֹ" (דברים י"א, י"ג). ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אמרו, מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י א-להיך תירא ואותו תעבוד (פרש' יב עמ' רכח). ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה). כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום.   (עשה ה)

הרמב"ם מגדיר את מצוות התפילה כמימוש של מצווה כללית ויסודית יותר: יש מצווה כללית לעבוד את ה', והעבודה מיושמת על ידי תפילה. בעבודת ה' נכלל בעיקרון קיום כל התורה כולה, אלא שלפי חז"ל יש ביטוי קונקרטי מיוחד לעבודת ה' והוא התפילה.

בפתיחתו להלכות תפילה, הניסוח ברור מעט יותר:

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", אמרו חכמים – אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה.   (הל' תפילה ונשיאת כפיים א, א)

כאן מצטט הרמב"ם את המדרש על "עבודה שבלב", וממנו אפשר להבין את היחס בין העבודה הכללית לתפילה: יש חובה כללית לעבוד את ה', ובתוכה נכללת עבודה שנעשית בלב – וזו התפילה. בספר המצוות הרמב"ם אינו מביא את הניסוח "עבודה שבלב", ונראה שיש זהות בין העבודה לתפילה.

המשך הדברים בספר המצוות נראה מפתיע: "ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד... עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו". למה להביא כאן את הדעה הזו, שלפיה עבודה היא תלמוד? ואם חיוני לציין שגם הלימוד הוא יסוד חשוב בעבודת ה', וכן עבודת המקדש, האם זה מוריד ממעמדה של התפילה בתור הביטוי הקונקרטי של העבודה? מה העניין להתפלל דווקא, אם יש גם דרכים אחרות לעבודת ה'? גם על המדרש עצמו מתעוררת שאלה: האם רק התפילה, הלימוד והעבודה במקדש נכללים בעבודת ה'? מה עם כל קיום המצוות, למה לא נאמר במדרש "עבדהו במצוותיו"?

נקודה חשובה נוספת ברמב"ם, מלבד הגדרת המצווה, היא עצם הקביעה שזו מצווה. נחזור להלכה הראשונה שראינו לעיל, ונעיין בה במלואה:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' א-להיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר: ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים – אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

היו פוסקים שחלקו על קביעה זו, אך לדעת הרמב"ם התפילה היא מצווה מן התורה. הרמב"ם מסייג ואומר שרק התפילה עצמה היא מדאורייתא, ולא מספר התפילות, נוסחן וזמנן. אז מהי החובה עצמה? ממשיך הרמב"ם בהלכה הבאה:

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.   (הל' תפילה ונשיאת כפיים א, ב-ג)

בהגדרת המצווה מונה הרמב"ם את חלקי התפילה – שבח, בקשה והודאה, אבל לפני כן, בפתח דבריו, הוא מזכיר דווקא את מרכיב הבקשה: "שיהא האדם מתחנן ומתפלל בכל יום". דבר זה יוצר כפילות וחוסר בהירות, ונראה שיש להבין את דבריו באופן הבא: הכותרת שמגדירה את המצווה היא: "שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום", והפירוט של חלקי המצווה הוא: "מגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו... ואחר כך נותן שבח והודיה לה'". התחינה היא מוקד התפילה, אך יש להקדים לפניה שבח ולחתום אחריה בהודאה. מסקנה זו מקבלת את אישורה גם בהלכה הבאה, שמתמקדת גם היא בממד הבקשה: "אם היה רגיל מרבה בתחינה ובקשה...".

נשוב לעניין ההגדרה הבסיסית של המצווה. ראינו עד כה שהתפילה היא "עבודה", שהיא מחויבת בכל יום ושהיא מורכבת משבח, בקשה והודאה. נציין שהרמב"ם מזכיר גם את כיוון התפילה, "נוכח המקדש", ולפי המיקום שלו בהלכה זו – נראה שגם הוא חלק מהחובה מן התורה. נקודה זו נידונה בין נושאי הכלים של הרמב"ם, ולא נעסוק בה כאן.

 

הכוונה בתפילה – איזו כוונה נדרשת, ומדוע?

בהמשך מגיעים דברים עקרוניים של הרמב"ם בנוגע לכוונה.

כוונת הלב כיצד, כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל.   (הל' תפילה ונשיאת כפיים ד, טו)

הרמב"ם קובע כי תפילה ללא כוונה אינה תפילה. הוא אינו אומר שזו תפילה חסרה או פסולה, אלא שהיא אינה נחשבת תפילה כלל. סוכה שחסרות לה דפנות היא סוכה פסולה, ספר תורה שחסרות לו אותיות הוא ספר תורה פסול, אבל תפילה שחסרה בה כוונה אינה תפילה פסולה – היא פשוט אינה תפילה, כמו סוכה ללא סכך למשל, או קלף שלא נכתבה עליו עדיין התורה.

רבי חיים מבריסק דן באריכות בשיטת הרמב"ם ביחס לדרישת הכוונה, ומגיע למסקנה שיש שתי דרישות – כוונה להתפלל וכוונה במילות התפילה. הכוונה הבסיסית הנדרשת בתפילה היא כוונה להתפלל, שהמתפלל יידע מה הוא עושה עכשיו – עוד לפני השם בתפילה; כוונה נוספת היא החשיבה על משמעותה של כל מילה, והיא אינה מעכבת. מכל מקום, הרמב"ם תולה את קיום מצוות התפילה בכוונה כלשהי, התפילה תלויה בדעת.

באחת מתשובותיו עונה הרמב"ם לשאלה על הוספת פיוטים בתפילה, ומזכיר את עניין הכוונה:

התוספות בקריאת מזמורים או תפלות, כגון תפלות ר' סעדיה ז"ל וזולתן, מדברי דרשנות ומוסר לפני תפלת החובה, כל זה יפה מאד ורצוי כדי לעורר הכוונה, וכבר אמרו ז"ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים. אבל זה רצוי ליחיד או ליחידים שיכלו (לעשות) זאת בבתיהם, אבל בבתי הכנסיות הוא לדעתי טעות משום שבתי הכנסיות (הם) לרבים. ולו היה שם איש אחד זקן או חלש או נימול ונתאחר דקה מתפלת הציבור, היה ניזוק בזה. ובכל זה נקרא בשם ציבור החלש שבהם, ומשתדלים להקל עליהם בכל פנים ואין מוסיפים עליהם בטורח עבודת ה'. ומעניין קריאת מאה הברכות או הזמירות בחיפזון ובמהירות הרי היא טעות גמורה, ומי שאינו מוכיח החזנים על זאת, חוטא, משום שכל אלה הסוגים של עבודת ה', אשר הם (בצורת) דיבור, אין הכוונה בהם אלא שיהרהרו בהם כשיאמרום ויכוון אומרם את לבו וידע, שעם אדון כל העולם מדבר בהם, בין שיבקש ממנו או יודה לו וישבחהו או יתאר פעליו וחסדיו או יתאר נפלאותיו בברואיו ויכולתו ואלו הם הסוגים הכוללים לכל ברכה מן הברכות או זמירות או פסוקי זמרא. ואם הכל דיבור עמו יתעלה, כיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר, אלא למי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, אלא דינו בתפלתו דין התוכי והשוטה, החוזרים על המלים, שבני האדם לימדום וכתב משה.   (שו"ת הרמב"ם רסא)

הרמב"ם תומך בהוספה של פיוטים, וכן באמירת דברי מוסר ודרשנות לפני התפילה, כדי לעורר את הכוונה. עם זאת, הוא מורה להימנע מהארכה של התפילה כדי לא להקשות על הציבור. את האפשרות לקצר את זמן התפילה הוא שולל, כיוון שאין עניין לומר מילים ללא מחשבה: "אין הכוונה בהם אלא שיהרהרו בה כשיאמרום, ויכוון אומרם את לבו". אין לומר את מילות התפילה בקצב מזורז מדי, מכיוון שחובת התפילה היא לחשוב ולהבין את מה שאומרים. הסיבה היא: "עם אדון כל העולם מדבר בהם". ייתכן שזו גם הסיבה לחיוב להתפלל נוכח המקדש – האדם צריך לדעת בתפילתו שהוא עומד לפני אדון העולם.

 

קושיות מחשבתיות סביב מושג התפילה

הרמב"ם רומז על כמה נקודות בתפילה שמעוררות קושיות. בהלכות הן מופיעות רק ברמז, ובמורה הנבוכים הוא מרחיב בעניין.

לא ירבה בכנוים של שם ויאמר הא-ל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום.   (הל' תפילה ונשיאת כפיים ט, ז)

צריך לומר רק את כינויי הקב"ה שמופיעים בתורה, ולא להוסיף עוד כינויים. מהלכה זו עולה שיש בעיה העומדת ברקע התפילה: יכולתנו לשבח את הקב"ה מוגבלת. השיטות הקודמות בהן עסקנו לא טיפלו בבעיה זו, אך נראה שאת הרמב"ם היא מעסיקה. מעניין שבמקום אחר נראה שאין בעיה כזו:

לעולם יצעק אדם על העתיד לבא ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות את יי' ולשבחו תמיד הרי זה משובח.   (הל' ברכות י כו)

לפי דברים אלה, לכאורה אין בעיה להרבות בשבחיו של הקב"ה ללא הגבלה. אפשר לפתור את הקושיה על ידי חילוק הלכתי בין הברכה הראשונה, שבה אומרים רק "הגדול הגבור והנורא", ובין שאר הברכות שבהן אפשר להוסיף שבחים והודאות. הבחנה מהותית יותר יכולה להיות בין שבח להודאה – השבח מתיימר להיות תיאור אובייקטיבי, ויכולתנו לעשות זאת מוגבלת, אבל ההודאה היא מנקודת מבטנו כמקבלי הטובה ואין לה גבול.

עד כאן בנוגע לקושי הראשון. קושיה נוספת היא שהרצון הא-לוהי שלם ומוחלט, ואין בו שום שינוי, כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

והואיל והדבר כן הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק" (תהילים ב', ד'), "כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (דברים ל"ב, כ"א), "כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה'" (דברים כ"ח, ס"ג) וכיוצא בהן, על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם, וכן הוא אומר האותי הם מכעיסים, הרי הוא אומר "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג', ו'), ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה, וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה.   (הל' תפילה ונשיאת כפיים א, יב)

עיקרון זה מעורר קושיה: כיצד אפשר להתפלל אם אי אפשר לשנות את רצון ה'? הרי מהי בקשה, אם לא פנייה אל הזולת כדי שישנה את מה שהוא עושה או תכנן לעשות?

קשיים אלו ימשיכו ללוות אותנו ברקע הסוגיה, ונעסוק בהם בשיעורים הבאים.